אוקיי.. הנה.
תודו לyami girl uולshiraChan החביבות שלחצו עליי בכזו חביבות :] סתם.. הנה ^^: Chapter 3: הנה התעוררתי, ובדיוק כמו שציפיתי, שום דבר לא השתנה. הכל נהיה רק יותר ויותר גרוע. אני שומעת דפיקות על הדלת ומציצה בעינית לבדוק מי שם. זה אינויאשה. לא ממש מתחשק לי לפתוח לו את הדלת אבל אני מעדיפה שהדלת לא תיהרס ע"י הטסאייגה שלו. אני פותחת את הדלת והוא מגיש לי זר ורדים, מסמיק כמו ילד קטן. אני לא מסוגלת. אני פשוט לא מסוגלת להיפרד ממנו ככה. אחרי שהוא נתן לי את הוורדים, ואפילו רשם לי איזו סרנדה מטופשת שאותה הוא מקריא עכשיו. אני לא ממש מקשיבה לה, רק חושבת. חושבת איך לא לפגוע באינויאשה. אני יודעת שהוא לא יהרוג אותי או משהו. אבל אני ארגיש הרבה יותר גרוע ממה שמרגישים מתים. אני ארגיש מנוולת, ממש מנוולת. עשיתי טעות בכך שאמרתי לו שאני אוהבת אותו. אני ממשיכה להרהר אך אינויאשה קוטע את מחשבותיי. "את רוצה.. לצאת היום?" הוא שואל בביישנות. ובכן, אני מניחה שאין לי ברירה אלא להסכים, אני איאלץ להיפרד ממנו בעדינות היום ולהודות ששיקרתי. "בכיף.." אני אומרת לו. מעניין אם אני אחשוב שזה כיף גם אחרי שאני אפרד ממנו והוא יהיה שבור. בעצם? למה להיות פסימית? אולי הוא לא באמת אוהב אותי? אולי זה היה בשביל הצחוק? אני משתדלת להאמין בזה, למרות שברור שזה לא נכון. אנחנו בחוף הים עכשיו, למרות שחורף, הוא מדבר ואני לא ממש מקשיבה, חושבת על מירוקו. אני מסתכלת אל הים, ורואה אותו שם, שוחה לו, בים, למרות שיש סיכוי גדול שהוא יחטוף שפעת. אני חייבת להיפרד מאינויאשה, אני לא מסוגלת להסתכל על מירוקו בלי להרגיש שאני גועלית נורא. אני מסתכלת על אינויאשה כממתיקת סוד. "אינויאשה קון? אכפת לך אם אני אגיד לך משהו שמסוגל... לעצבן אותך?" אני מסתכלת עליו בהיסוס. "את לא צריכה לקרוא לי אינויאשה קון, אנחנו חברים, תרגישי חופשי לקרוא לי אינויאשה צ'אן או מה שתרצי" הוא מסתכל על השחפים אשר מתעופפים להם בשמיים "או ש..........?" "בדיוק לזה אני מתכוונת" אני מסתכלת עליו מעט בפחד "אני.. אני לא חושבת שאנחנו מתאימים.. אני.. מעדיפה שנשאר ידידים כמו קודם... אני בטוחה שקאגומה מרגישה ממש נורא בגללי" אני מביטה בו ומחכה לתגובתו, אשר לא איחרה לבוא. "לא צריך להיות אכפת לך ממנה אם את עם הנער שאת אוהבת!" הוא צועק עליי "אני לא מבין מה יש לך ממנה! אם קאגומה תיפגע החיים לא שווים!? גם את צריכה להיות מאושרת, את יודעת!" הוא משתתק. "זה בדיוק העניין" אני לוחשת "שיקרתי לך, נראית כל כך אומלל באותו יום, אני לא אוהבת אותך, אני מצטערת". אינויאשה מסתכל עליי בתימהון, לא מבין כנראה למה שיקרתי לו, הוא לא מבין איזה מבט אומלל היה על פניו באותו יום שהתוודה שהוא אוהב אותי. "את אוהבת מישהו אחר.. נכון??" הוא הסתכל עליי, מעוצבן קצת "זה הנזיר הממזר הזה, נכון!? אותו את אוהבת!? את מעדיפה אותו עליי!? מה יש בו שאין בי!? למה את אוהבת אותו לעזאזל!?" אינויאשה צועק ונראה כבר ממש מפחיד. כמו שהשד הכי אכזרי שיש נראה, כמו בסיוטים שלי. העיניים של אינויאשה מתחילות לזהור באדום והוא מתחיל להיראות קצת מפלצתי. "ת..תראה.." אני מגמגמת "אני לא אוהבת אף אחד! אבל הקשר בינינו פשוט.. לא מתאים.. תבין את זה בבקשה אינויאשה.. וכמובן שאני לא מאוהבת במירוקו......" את המילים האחרונות לחשתי, כדי שמירוקו לא יישמע אותי וייעלב או משהו כזה, רק זה יהיה חסר לי. אינויאשה כבר נראה לגמרי מפלצתי, אני חושבת שהוא הפך לשד מלא או משהו כזה. "אבל אני אוהב אותך סאנגו, לעזאזל עם זה!" גם הקול שלו מתחיל להישמע מפלצתי והוא מחבק אותי. הוא מחבק אותי חזק מאוד.כנראה שהוא לא יכול להתגבר על האהבה שלו? אני כבר לא יכולה לנשום, מנסה להשתחרר מאחיזתו, או לפחות לקרוא לעזרה, אך קולי אינו נשמע לי. מה קרה לי? אני מחסלת שדים בכזו קלות בדרך כלל! אני לא יודעת למה, כנראה שהוא חזק הרבה יותר מכל השדים שאי פעם נאבקתי בהם בחיי. אני חושבת שאני כבר הולכת למות מחנק, עד שפתאום אני שומעת קול מוכר. "תעזוב אותה, אינויאשה.." אני שומעת צליל חד מפלח את האוויר. אינויאשה מרפה ממני ונופל, אני חושבת שהוא נפצע מאוד קשה. כשאני מסתכלת על הגב שלו אני רואה שיש לו חתך ענקי, אבל אני חושבת שזה היה מוצדק. הוא הפך לשד חסר רחמים, זה יעבור אחרי היום הזה, אבל בינתיים כדאי להתרחק ממנו. אני מפסיקה להביט באינויאשה ומתפנה להביט במושיע שלי. זה הוא. מירוקו. "את בסדר? סאנגו צ'אן?" הוא שואל אותי. כנראה שלא ממש, כי אני חושבת שאני מתחילה לאבד את ההכרה..
