טיהי.. אתם בקשתם... ><
אבל פרק 7 יגיע עוד הרבה זמן (גררררר יש לי הרבה בחינות.....) אז קבלו את פרק 6, בתקווה שישאיר אתכם עם רצון להמשיך לקרוא: Chapter 6: אני נזכרת במה שקרה אתמול, ופורצת בבכי. ידעתי שאני לא מסוגלת לסמוך על סשומארו. אבל ניסיתי. אני לא יודעת למה. זה היה מראה שלא אוכל לשכוח בחיים. אמרתי לסשומארו שיתקיף את אינויאשה בלילה כי אז הוא עייף יותר. מה שלא ידעתי הוא שאינויאשה נפצע באותו יום קשה מלחימה בשד אחד, קוגה שמו. אינויאשה היה כל כך עייף בערב, עד שנרדם במהירות, וכבר ב21:00 ישן. אני סימנתי זאת לסשומארו, שהתחיל לתקוף את אינויאשה. אינויאשה שלף את החרב שלו, את הטסאייגה, אך סשומארו היה מהיר ממנו והתחמק מהחרב בקלות. הוא החל לתקוף את אינויאשה שוב ושוב. ראיתי מרחוק את ג'אקן צווח "הידד" ולא יכולתי לעמוד בזה אז בעטתי בו. המשכתי לבהות בחרדה באינויאשה וסשומארו הנלחמים. אחרי כמה דקות החלטתי שזה מספיק, וביקשתי מסשומארו להפסיק. סשומארו רק חייך אליי בבוז כמו קודם ואמר "בת אנוש עלובה, למה לי להקשיב לך? עד שיש לי הזדמנות לחסל את אחי החצי שד העלוב, את גם חושבת שאני אפסיק עם זה?" הוא המשיך לתקוף את אינויאשה שמצבו החמיר. מירוקו הגיע אל המקום במרוצה. "מה קורה פה, סאנגו קון??" הוא שאל אותי בדאגה. "אה...אני..אא..אני.." לא הייתי מסוגלת לספר לו על המעשה הנורא שעשיתי "א..אני...א..".. "זה לא חשוב עכשיו, תגידי לי כבר אחר כך! מהר! קחי איתך את אינויאשה וגשי מאחוריי!" הוא המשיך להביט במתרחש בפחד "איך זה שהוא ידע שאינויאשה פצוע ומצא את הזמן הכי לא מתאים להלחם בו?" הוא מלמל. אני לא רציתי לדעת. רציתי לשכוח את מה שעשיתי. ופעם אחת, רק פעם אחת, לעזור באמת לחברים שלי. רצתי מהר אל אינויאשה ובכל מהירותי הרמתי אותו ורצתי לכיוון מירוקו, עד שעמדתי מאחוריו, מחזיקה את אינויאשה ומפחדת שייקרה לו משהו. מאחוריי הגיחה נערה כלשהי, כשהסתכלתי לאחור ראיתי שזו קאגומה, שהסתכלה על אינויאשה בפחד.. קאגומה לא שאלה שאלות, ורק חיבקה את אינויאשה. שמחתי לדעת שהיא עדיין אוהבת אותו, וקיוויתי שהיא סולחת לי על מה שקרה באותו יום שהפסקנו להיות חברות. שיפו ראה אותנו, ומיהר להסתתר מאחורי מירוקו. עכשיו מירוקו היה יכול להתחיל. מירוקו פתח את החור שיש בידו, והתחיל לשאוב את כל מה שזז מלפניו, עד שסשומארו רק חייך והוציא שוב את אותה כוורת דבורים מעצבנת ומירוקו נאלץ לסגור את החור בכעס. הרגשתי שאני היחידה שיכולה לעשות משהו שיעזור, לפחות משהו שיעזור יותר מהטריקים של שיפו. זרקתי את הבומרנג שלי, בכל העוצמה שלי, לעבר סשומארו, לא הייתי בטוחה שזה יצליח, אך מכיוון שהוא היה עסוק בלרדת על אינויאשה, הנחתי שיש סיכוי שהוא לא ייראה את הבומרנג הנע לעברו במהירות. כשהבומרנג עף לעברו הוא היה עסוק בלהשתחצן מול אינויאשה, וג'אקן עמד להזהיר אותו, אבל בעטתי בו שוב. הבומרנג המשיך לעופף לעבר סשומארו............ ופגע בו. סשומארו לא הבין מאיפה הבומרנג הזה עף עליו, ונהדף לאחור מהעוצמה של הבומרנג, האמת היא, שדיי התלהבתי, לא האמנתי שהבומרנג הגדול הזה יכול להיות כה עוצמתי. נו, יש הפתעות ונסים בחיים. סשומארו רק הסתכל עליי במבט האדיש שלו והשתגר משם עם ג'אקן, כמו שהוא עושה תמיד. עכשיו יכולתי להתפנות אל חבריי, שעמדו פעורי פה, חוץ מאינויאשה, שהיה חסר הכרה. מירוקו הסתכל עליי במבט חכם, כיודע שאני היא זו שבקשה מסשומארו שיתקיף את אינויאשה. קאגומה רק הייתה עסוקה בלחבוש את הפציעות של אינויאשה. ואני.. אני רק חיבקתי חזק את מירוקו, ובכיתי. "אני..אני יודעת שזה היה מגעיל.. הייתי.. חייבת לנקום בו על השקרים שלו.. אני.. אני.. אני כזו מפלצתית לפעמים.." "זה, זה בסדר" מירוקו חייך אליי "לכולנו יש יצר רוע לפעמים, את יודעת". שתקתי. הרגשתי שמישהו עוקב אחרינו, וניסיתי לסרוק את הסביבה אך לא ראיתי אף אחד. קאגומה לא הבינה למה אני מסתכלת לכל עבר בכזו דאגה, כנראה חשבה שהשתגעתי. ואי שם, בקרחת היער, על עץ גבוה במיוחד, חייכה לעצמה שדה בעלת שיער שחור, ורק לחשה בקול מרושע "כנראה שזה לא הצליח, לא נורא סאנגו, יש לי את כל הזמן שבעולם לחסל אותך... כל הזמן שבעולם..."
