שלום
אני גולן, נשוי ואב לילדה בת שנתיים. אהה, וגם אני מאשדוד
קטעים... בריטניה זה החלום שלי מאז שהייתי בן 16 בערך, כשנחשפתי לראשונה למצעד הבריטי, ולמוזיקה הבריטית, ביחוד זו שלא הגיעה לארץ. אבל, לרוע מזלי, הצלחתי להגיע לשם רק פעם אחת, בקיץ האחרון, ל-4 ימים מאוד אינטנסיביים בלונדון. ומה אני אוהב אצלם? קודם כל - המוזיקה (בעיקר האינדי). עקבתי, ואני עדיין עוקב אחרי כל מה שחדש שם מהבחינה הזו, וזו גם דרכי המאוד נעימה "לשמור על קשר" עם מה שקורה בממלכה. חדשות אני בדרך כלל לא רואה, אבל אם כבר חדשות בינלאומיות - אז רק SKY. מה אני עוד אוהב? את ההומור הבריטי (מונטי פייתון, רואן אטנקינסון, coupling ועוד ועוד ועוד), הפוליטיקה המעודנת שלהם, בית המלוכה, התחתית
(MIND THE GAP), האנשים, הפארקים, הפאבים, ו... וואו, אני בטוח שוכח עוד דברים. החוויה הכי חזקה שלי מ-4 ימי הטירוף שעברתי בלונדון: לא עשיתי כלום חוץ מלשבת בתחנת אוטובוס שעה אחת שלמה בשקט, באמצע Kings Road המקסים בצ'לסי, מול מקס&ספנסר (כשחיכיתי לאשתי שתסיים שם את ענייניה), ופשוט בהיתי בעוברים ובשבים, באוטובוסים, במוניות, באישה הזו עם הילד שחיכתה איתי בתחנה, באנשים היוצאים ונכנסים בדלתות החנויות (המון חנויות אופנה). בחצי השעה הראשונה הרגשתי זר. אח"כ כל זה כבר חילחל בתוכי, והרגשתי לונדוני לכל דבר (נו, עד שעשיתי את המבחן הטיפשי הזה שפורסם בפורום והחזיר אותי למציאות
) יצא קצת ארוך, אני מקווה שהגעתם עד לשורה הזו עם חיוך