אורי
כשדנים על ספר הזוהר ועל הקבלה מדובר למעשה בשתי שאלות שונות. מכיוון שגם אם ספר הזוהר נכתב מאוחר זה לא אומר בהכרח שכל מה שמובא בקבלה הוא מאוחר. הרעיונות של הקבלה התקיימו מאות שנים לפני שספר הזוהר התגלה ולכן הם בלתי תלויים בו. ספרות ההיכלות מתוארכת למאות הראשונות למניינם, יש בידינו תשובות של רב האי גאון שבהן הוא מאזכר את הספירות במובנן הקבלי [בניגוד לספירות שמוזכרות בספר היצירה שניתן לחלוק לגבי פירושן], יש לנו את ספר הבהיר ואת מקובלי גירונה, קסטיליה ופרובנס, יש את חסידי אשכנז הקדומים ["חוג העיון"] וכו'. כך שפשוט שהקבלה אינה גילוי בלעדי של ספר הזוהר אלא קדומה בהרבה. לגבי עצם גילויו של ספר הזוהר. אין צל של ספק שספר הזוהר אינו תורתם של תנאים, משום שהוא התחבר בימי הביניים ולא בימיו של רבי שמעון בר יוחאי.
א. ספר הזוהר נכתב בארמית. ככל הנראה המחבר רצה לשוות לחיבורו חזות חז"לית ולכן הוא חיברו בארמית. דא עקא, שחכמים בימי רשב"י לא דיברו כלל ארמית אלא עברית משנאית ויוונית. גם אם דוברה ארמית אצל כמה מהתנאים, הארמית ששימשה בפיהם הייתה ארמית גלילית, כזו הדומה ללשון התלמוד הירושלמי או מדרש רבה. הלשון של ספר הזוהר בלולה בארמית מזרחית, סורית, ארמית מקראית ושפת התרגומים – אונקולוס והירושלמי. זו לא הארמית שדברו בה בארץ ישראל בימי רשב"י. הארמית של מחבר הזוהר היא ארמית עילגת. ניכר שהמחבר לא דיבר בה באופן טבעי ויש בה שיבושים רבים מדי, וגם חוסר עקביות מבחינות מורפולוגית, סמנטית ותחבירית. לא פעם המחבר אפילו המציא מילים שלא קיימות בשום שפה.
ב. כלל הלכתי מתקופת הפרושים קבע: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" [גיטין ס, ב], עד כדי כך שאמרו חכמים: "כותבי הלכות כשורפי התורה והלמד מהן אינו נוטל שכר" [תמורה יד, ב. לפי גרסת רש"י]. ודוק: דברים אלו נאמרו על הלכות שאין להן דבר עם סודות התורה. הלכות פשוטות של חיי המעשה, ובכל זאת אסור לכותבן. כשראה רבי יהודה הנשיא שהדור מתמעט ושישראל יוצאים לגלות, הוא חשש שמא תשתכח תורה מישראל וחיבר את משנתו, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך [ראה: ירושלמי קידושין סד, ב; בבלי: יבמות מא, א. ואמוראי בבלי: רבה בר אבוה כתובות צה, ב; רבה יבמות סד, ב; רב יוסף יבמות יא, ב, וכן מהערות בתלמודים: בבא מציעא פו, א; ביצה ב, ב; שבועות ד, א; בבלי: חגיגה פ"א; והקדמת רמב"ם ליד החזקה].
אלא מאי? רבי יהודה הנשיא תמצת רק הלכות שנשנו בבתי המדרש, וגם זה בתכלית הקיצור. כעת, רשב"י חי דור לפני רבי יהודה, ולא יעלה על הדעת שדור לפניו הועלו על הכתב דברים שבעל פה בהיקף כל כך גדול, קל וחומר לא כשמדובר בסתרי תורה [וראה משנה חגיגה פרק ב]. כדי שנבין עד היכן דברים מגיעים עלינו לזכור שספר הזוהר מכיל את הקבצים הבאים:
זוהר על חמישה חומשי תורה. זוהר על שיר השירים. מדרש הנעלם על התורה. מדרש הנעלם על שיר השירים. מדרש הנעלם על מגילת רות. מדרש הנעלם על מגילת איכה. סתרי תורה. מתניתין ותוספתא. סבא דמשפטים. ינוקא. רב מתיבתא. ספרא דצניעותא. אדרא רבה. אדרא זוטא. אדרא דבי משכנא. היכלות. רזא דרזין. רעיא מהימנה. תיקוני הזוהר.
מהקבצים האלו יש קצרים יותר מאחרים ויש ארוכים מאוד. סך הכל כלל ספרות הזוהר נפרשת על מאות של עמודים. וכי יעלה על הדעת שמהמאה השנייה למניינם ועד למאה ה-13, כלומר 1100 שנים, לא נמצא זכר לספרות ענפה שכזו? ועוד במצב שאסור לכתוב פשטי תורה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסתרי תורה. שוב, מדובר במאות דפים!
ג. התיאורים של ארץ ישראל שמובאים בספר הזוהר הם תיאורים מוטעים. מי שכתב את מה שקשור לגיאוגרפית הארץ לא ביקר בה מעולם. פשיטא שרשב"י, שהתהלך בין טבריה לציפורי, לגליל, במירון, שעשה את חייו בישראל לא היה כותב כאלה שגיאות.
ד. ישנם קטעים ארוכים שהובאו בספר הזוהר בתור סודות ונמצאו מקבילות שלהם בספרות של נכרים שקדמו במאות שנים לרשב"י. למשל הספר "רזא דרזין" [סוד הסודות] שנמצא בספר הזוהר בפרשת בלק, וכן מה שמובא בתיקוני הזוהר בתיקון ע', נלקח מילה במילה מספר שהיה נפוץ הן ביוון והן ברומא תחת השם Secretum Secretorum [סוד הסודות בלטינית]. יש שייחסו את הספר בטעות לאריסטו, אך יותר מסתבר שהיה זה חיבור שהשתייך לספרות המאגית של הרמס טריסמגיסטוס רזא דרזין נמצא מתורגם לשפות רבות טרם שהתגלה ספר הזוהר ויש כתבי יד עתיקים שלו בסורית, ערבית ומנדעית.
ה. ספר הזוהר בנה מערכת מורכבת סביב תורת הניקוד. הבעיה היא שהניקוד לא היה קיים כלל בימי רשב"י והוא התפתח על ידי בעלי המסורה במאות השישית והשביעית. התפתחו כמה מסורות שונות של ניקוד: ארץ-ישראלית, טברנית ובבלית. כלומר לא הייתה אחידות בתורת הניקוד במשך כמה מאות. רש"י, למשל, אחז בתורת ניקוד מבית מדרשו של מנחם בן סרוק, אשר שונה בדברים מהותיים מהשיטות האחרות, ומסורת זו שונה מזו שאנו אוחזים בה בימינו שהיא פיתוח של המסורת הטברנית.
ו. כתבים גנוסטיים שנמצאו בנאג' חאמדי שפכו אור על סוגיות רבות שהעסיקו את החוקרים של תקופת בית שני. בכתבים אלו נמצאים רעיונות הזהים כמעט בכל לרעיונות שהובאו בספרי קבלה. החל באילן הקדוש ומערך הספירות, עבור דרך שבירת הכלים, ניצוצות שנבלעו בקליפות, סטרא אחרא, כוח דמסאבותא, סודות על פי האותיות. למשל הכתר בקבלה, שמסומל בקוצו של יו"ד, נקרא בספרות הגנוסטית "קוצו של יוטא" [יוטא באלפא ביתא היוונית זו המקבילה של יו"ד].
ז. הסוגיות שהעסיקו את בעל הזוהר באו כמענה לפולמוסים הדתיים שהתנהלו בימי הביניים. תורת התארים, חופש הבחירה, שמות האל, היחס בין אין-סופיותו של האל לבין העולם השפל וכו', אלו סוגיות שחז"ל בקושי הקדישו להן מימרות בודדות, וגם זה ללא כל עיון שיטתי. בספר הזוהר הן זכו לפיתוח נרחב [נרחב מדי], ואין זאת אלא מתוקף רוח התקופה שבה נכתבו הדברים.
כשדנים על ספר הזוהר ועל הקבלה מדובר למעשה בשתי שאלות שונות. מכיוון שגם אם ספר הזוהר נכתב מאוחר זה לא אומר בהכרח שכל מה שמובא בקבלה הוא מאוחר. הרעיונות של הקבלה התקיימו מאות שנים לפני שספר הזוהר התגלה ולכן הם בלתי תלויים בו. ספרות ההיכלות מתוארכת למאות הראשונות למניינם, יש בידינו תשובות של רב האי גאון שבהן הוא מאזכר את הספירות במובנן הקבלי [בניגוד לספירות שמוזכרות בספר היצירה שניתן לחלוק לגבי פירושן], יש לנו את ספר הבהיר ואת מקובלי גירונה, קסטיליה ופרובנס, יש את חסידי אשכנז הקדומים ["חוג העיון"] וכו'. כך שפשוט שהקבלה אינה גילוי בלעדי של ספר הזוהר אלא קדומה בהרבה. לגבי עצם גילויו של ספר הזוהר. אין צל של ספק שספר הזוהר אינו תורתם של תנאים, משום שהוא התחבר בימי הביניים ולא בימיו של רבי שמעון בר יוחאי.
א. ספר הזוהר נכתב בארמית. ככל הנראה המחבר רצה לשוות לחיבורו חזות חז"לית ולכן הוא חיברו בארמית. דא עקא, שחכמים בימי רשב"י לא דיברו כלל ארמית אלא עברית משנאית ויוונית. גם אם דוברה ארמית אצל כמה מהתנאים, הארמית ששימשה בפיהם הייתה ארמית גלילית, כזו הדומה ללשון התלמוד הירושלמי או מדרש רבה. הלשון של ספר הזוהר בלולה בארמית מזרחית, סורית, ארמית מקראית ושפת התרגומים – אונקולוס והירושלמי. זו לא הארמית שדברו בה בארץ ישראל בימי רשב"י. הארמית של מחבר הזוהר היא ארמית עילגת. ניכר שהמחבר לא דיבר בה באופן טבעי ויש בה שיבושים רבים מדי, וגם חוסר עקביות מבחינות מורפולוגית, סמנטית ותחבירית. לא פעם המחבר אפילו המציא מילים שלא קיימות בשום שפה.
ב. כלל הלכתי מתקופת הפרושים קבע: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" [גיטין ס, ב], עד כדי כך שאמרו חכמים: "כותבי הלכות כשורפי התורה והלמד מהן אינו נוטל שכר" [תמורה יד, ב. לפי גרסת רש"י]. ודוק: דברים אלו נאמרו על הלכות שאין להן דבר עם סודות התורה. הלכות פשוטות של חיי המעשה, ובכל זאת אסור לכותבן. כשראה רבי יהודה הנשיא שהדור מתמעט ושישראל יוצאים לגלות, הוא חשש שמא תשתכח תורה מישראל וחיבר את משנתו, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך [ראה: ירושלמי קידושין סד, ב; בבלי: יבמות מא, א. ואמוראי בבלי: רבה בר אבוה כתובות צה, ב; רבה יבמות סד, ב; רב יוסף יבמות יא, ב, וכן מהערות בתלמודים: בבא מציעא פו, א; ביצה ב, ב; שבועות ד, א; בבלי: חגיגה פ"א; והקדמת רמב"ם ליד החזקה].
אלא מאי? רבי יהודה הנשיא תמצת רק הלכות שנשנו בבתי המדרש, וגם זה בתכלית הקיצור. כעת, רשב"י חי דור לפני רבי יהודה, ולא יעלה על הדעת שדור לפניו הועלו על הכתב דברים שבעל פה בהיקף כל כך גדול, קל וחומר לא כשמדובר בסתרי תורה [וראה משנה חגיגה פרק ב]. כדי שנבין עד היכן דברים מגיעים עלינו לזכור שספר הזוהר מכיל את הקבצים הבאים:
זוהר על חמישה חומשי תורה. זוהר על שיר השירים. מדרש הנעלם על התורה. מדרש הנעלם על שיר השירים. מדרש הנעלם על מגילת רות. מדרש הנעלם על מגילת איכה. סתרי תורה. מתניתין ותוספתא. סבא דמשפטים. ינוקא. רב מתיבתא. ספרא דצניעותא. אדרא רבה. אדרא זוטא. אדרא דבי משכנא. היכלות. רזא דרזין. רעיא מהימנה. תיקוני הזוהר.
מהקבצים האלו יש קצרים יותר מאחרים ויש ארוכים מאוד. סך הכל כלל ספרות הזוהר נפרשת על מאות של עמודים. וכי יעלה על הדעת שמהמאה השנייה למניינם ועד למאה ה-13, כלומר 1100 שנים, לא נמצא זכר לספרות ענפה שכזו? ועוד במצב שאסור לכתוב פשטי תורה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסתרי תורה. שוב, מדובר במאות דפים!
ג. התיאורים של ארץ ישראל שמובאים בספר הזוהר הם תיאורים מוטעים. מי שכתב את מה שקשור לגיאוגרפית הארץ לא ביקר בה מעולם. פשיטא שרשב"י, שהתהלך בין טבריה לציפורי, לגליל, במירון, שעשה את חייו בישראל לא היה כותב כאלה שגיאות.
ד. ישנם קטעים ארוכים שהובאו בספר הזוהר בתור סודות ונמצאו מקבילות שלהם בספרות של נכרים שקדמו במאות שנים לרשב"י. למשל הספר "רזא דרזין" [סוד הסודות] שנמצא בספר הזוהר בפרשת בלק, וכן מה שמובא בתיקוני הזוהר בתיקון ע', נלקח מילה במילה מספר שהיה נפוץ הן ביוון והן ברומא תחת השם Secretum Secretorum [סוד הסודות בלטינית]. יש שייחסו את הספר בטעות לאריסטו, אך יותר מסתבר שהיה זה חיבור שהשתייך לספרות המאגית של הרמס טריסמגיסטוס רזא דרזין נמצא מתורגם לשפות רבות טרם שהתגלה ספר הזוהר ויש כתבי יד עתיקים שלו בסורית, ערבית ומנדעית.
ה. ספר הזוהר בנה מערכת מורכבת סביב תורת הניקוד. הבעיה היא שהניקוד לא היה קיים כלל בימי רשב"י והוא התפתח על ידי בעלי המסורה במאות השישית והשביעית. התפתחו כמה מסורות שונות של ניקוד: ארץ-ישראלית, טברנית ובבלית. כלומר לא הייתה אחידות בתורת הניקוד במשך כמה מאות. רש"י, למשל, אחז בתורת ניקוד מבית מדרשו של מנחם בן סרוק, אשר שונה בדברים מהותיים מהשיטות האחרות, ומסורת זו שונה מזו שאנו אוחזים בה בימינו שהיא פיתוח של המסורת הטברנית.
ו. כתבים גנוסטיים שנמצאו בנאג' חאמדי שפכו אור על סוגיות רבות שהעסיקו את החוקרים של תקופת בית שני. בכתבים אלו נמצאים רעיונות הזהים כמעט בכל לרעיונות שהובאו בספרי קבלה. החל באילן הקדוש ומערך הספירות, עבור דרך שבירת הכלים, ניצוצות שנבלעו בקליפות, סטרא אחרא, כוח דמסאבותא, סודות על פי האותיות. למשל הכתר בקבלה, שמסומל בקוצו של יו"ד, נקרא בספרות הגנוסטית "קוצו של יוטא" [יוטא באלפא ביתא היוונית זו המקבילה של יו"ד].
ז. הסוגיות שהעסיקו את בעל הזוהר באו כמענה לפולמוסים הדתיים שהתנהלו בימי הביניים. תורת התארים, חופש הבחירה, שמות האל, היחס בין אין-סופיותו של האל לבין העולם השפל וכו', אלו סוגיות שחז"ל בקושי הקדישו להן מימרות בודדות, וגם זה ללא כל עיון שיטתי. בספר הזוהר הן זכו לפיתוח נרחב [נרחב מדי], ואין זאת אלא מתוקף רוח התקופה שבה נכתבו הדברים.
