אזור הנוחות, שינוי, ומה שביניהם

[יעל ארבל]

אזור הנוחות, שינוי, ומה שביניהם

מי לא מכיר את אזור הנוחות הנחמד הזה, שבו אנחנו נמצאים. השגרה המבורכת, הבית המוכר על כל הרעשים והצללים הייחודים שלו, העבודה שהתרגלנו אליה, מערכת היחסים שלנו שאנחנו מקבלים אותה בטבעיות. אבל משהו בתוכנו רוצה שינוי, הבית כבר לוחץ, או גדול מדי, העבודה שהתרגלנו אליה כבר לא מספקת התלהבות, מערכת היחסים זקוקה למשהו שיחייה אותה. וכל אלו דורשים יציאה אל העולם הגדול שמעבר לאזור הנוחות שלנו. לעשות משהו אחרת, זה לצאת מהמקום הנוח והחמים שבו אנו נמצאים ולעשות משהו מפחיד, מרתיע, שמערער לפעמים את כל היסודות המוכרים שלנו. מפחיד? ועוד איך. מזמינה אתכם לשרשור על אזור הנוחות, שינוי, וכל מה שביניהם. שבוע טוב,

 

[BU BP]

אצלי זה הפוך...

אף פעם לא חששתי להתנסות ולחוות מאחר ותמיד ידעתי שיש לי לאן לחזור או יותר נכון יש לי עוגן, כך שאני תמיד יכולה לחזור ל"אזור הנוחות". אבל השנה האחרונה אצלי דומה למה שקורה בפלורידה ובקריבים. פעם אחר פעם אזור הנוחות שלי מתרסק, ובעוד אני מנסה להבין מה קרה וכיצד להתמודד מגיעה סופה חדשה. לא ברור אם לנסות ולשקם או פשוט להשאר למטה ולחכות עד לסוף עונת ההוריקנים. רק שבמקרה שלי לא ברור לי - היכן הסוף.

 

[הולכת לאי בוד]

אני חושבת

שאסור לך להישאר למטה עם ראש מכופף, למרות שקשה נורא. קשה לדעת שאחרי כל מכה מגיעה עוד אחת, וקשה לדעת שלא יודעים איפה הסוף. אבל יקרה, אף אחד לא יודע איפה הסוף. תנסי, תמשיכי לנסות, ושכל הזמן תוביל אותך התקווה והאמונה שאת צועדת למקום מבטחים.

 

[dolfinit]

BU BP יקרה

מזכיר לי שלפני שבוע קיטרתי לאמא שלי על מצבי הנוכחי והיא יעצה לי פשוט להרכין את הראש עד תום הסערה. ההתנסויות הללו באו לבחון את היכולות שלנו, אפשר ללמוד ולצמוח מהן ואפשר להשאר תקועים באותו מקום, הבחירה היא בידינו. גם אני מרגישה שחיי סוערים וגועשים ולפעמים נראה שאני עומדת לאבד שליטה, אולי לא תמיד צריך לשקם אולי הסערות באות לרמז שיש יותר מדרך אחת לחיות את החיים ולהנות מהם

מקווה שלא סיבכתי אותך יותר מדי

 

[יעל ארבל]

קראתי פעם, קראתי פעמיים

ועדיין לא הצלחתי לפתור כאן משהו שלא מתיישב לי. בתחילת ההודעה כתבת שאף פעם לא חששת להתנסות ולחוות, כלומר אף פעם לא חששת לעזוב את אזור הנוחות. לא פחדת מהמקומות הלא ידועים והמפחידים בדר"כ. ומצד שני כתבת כאן, שבשנה האחרונה מלוות אותך סופות שמצריכות ממך פעם אחר פעם לבחון את הנושא הזה של יציאה מאזור הנוחות. אז מה השתנה השנה מהשנים הקודמות? האם ובמה שונות ההתנסויות ההן שאהבת מהסופות של השנה האחרונה? ועוד משהו קטן, לא יודעת אם זה מעודד במשהו, אבל עונת ההוריקנים תסתיים לבסוף. תצטרכי להתכונן נפשית להרס שהיא זרעה סביבה, ואותו אפשר יהיה לראות במלואו רק בסיומה, אבל הנקודה האופטימית בכל העניין - עם הרבה סבלנות, את ההריסות ניתן לשקם.

 

[BU BP]

אני אנסה להסביר לא בטוח שאצליח מאחר

ואני עדין בשלב של כאוס מחשבתי. השורשים שלי היו יציבים יחסית (לפחות כך נראה לי). כך שכל פעם שיצאתי מאזור הנוחות אם מבחירה בכדי לראות, להתנסות ולחוות ואם היו אלה צרות החיים או משברים שבשלם נזרקתי החוצה - הצלחתי בשל השורשים לחזור. אולי שורשים זו לא המילה אלא עוגן. היה לי עוגן והצלחתי לקום לאסוף שברים ולהמשיך הלאה. השנה כל סופה הרסה חלק אחר ולראשונה בחיי אני נסחפת ביים ללא עוגן להאחז בו, ללא כל כיוון. לפני כשבועים , העליתי לדיון את נושא החסימות, עכשו אני חושבת על כך קשור. כאשר אין יודעים היכן אנחנו נמצאים, והסופות עדין מכות אי הוודאות הוא כה גדול עד שהוא מביא לקיפאון. אבל...רצוי שאפסיק כאן, כבר ננזפתי בעבר על הרגישות שאני מעודדת בפורום, אז לפני שאופנה בשנית לפורום תמיכה נפשית...

רק אוסיף , שכנראה מה שמושך אותי בפורום כאן, זה בעיקר התמיכה ואולי מיקוד בחיפוש שלי היכן למקם את העוגן החדש

 

[יעל ארבל]

הדימוי שלי לעוגן שלך

הוא רשת בטחון. תמיד היתה לי הרגשה שאין לי רשת בטחון. שאם אני אפול לתהום שום דבר לא יעצור אותי, כי אין לי את הרשת הזאת. אבל את יודעת למה זה גרם שאין לי רשת בטחון? זה גרם לכך ששמרתי על עצמי יותר טוב מאשר הייתי שומרת עם היתה לי רשת. ונחזור אלייך, לים, ולסירה שלך שמשייטת בלי עוגן כרגע. עד כמה שהבנתי מדברייך, עד עכשיו היית יוצאת מאזור הנוחות שלך, לים הפתוח שהיה גם ים שקט יחסית, וגם היה לך את העוגן שלך לצדך, שתמיד יכולת לעשות בו שימוש. הפעם לעומת זאת, הסירה יצאה לדרכה, והמצב הנתון הוא שאין לה עוגן. את מתפקדת במצב של אי-וודאות בלב הים שלך, את לא יודעת לאן נסחפה הסירה שלך או איפה את ממוקמת כרגע. אבל חשוב שתזכרי משהו - יש לך סירה, יש לך משוטים, יש לך את עצמך, עם כל הכלים שלך, התכונות שצברת במשך החיים, ההתנסויות הקודמות שעברת, היכולת לתפקד בשעת סופה. כל אלו הם שלך, יש לך אותם בזכות, ועכשיו זה הזמן להוציא אותם ולעשות בהם שימוש. אם תפשפשי קצת בארגז הכלים בסירה שלך, תמצאי שם המון דברים שיביאו לך תועלת. את לבד בים הגדול, גם את זה תזכרי. ההחלטות, הבחירות, המהלכים שאת עושה בשביל להתנהל תחת הסופות - הן כולן שלך. ומצד שני יש בך, בכל אחד מאיתנו, את הכוחות להשיט את הסירה שלו ולהביא אותה לחוף מבטחים. אולי זה לא יהיה אותו חוף שממנו יצאת, אבל מי יודע אולי תגיעי לאיזה אי בודד מדהים ביופיו שלא חלמת להגיע אליו כשהיה לך העוגן? ותאמיני לי, שגם אם את לא רואה את זה כרגע, ובלי שום קשר לאיזה חוף תגיעי - את תצאי מחוזקת מהסופה. כי כשתגיעי לחוף המבטחים שלך, לא תפחדי לצאת לים יותר. והמים השקטים שבהם שייטת, יהפכו להיות מדהימים גם בלי עוגן. סליחה על כל המטאפורות, אבל את התחלת.

 

[dolfinit]

יעל../images/Emo141.gifתודה

מאמצת עבורי את מה שכתבת

 

[א ס י ת]

יעל, מה היה קורה?

אם היית נופלת בלי רשת ביטחון. עצם הפחד מנפילה דורש הרבה אנרגיה לתחזוקה. גם הצורך ברשת ביטחון גוזל המון משאבים. למה לא לאמץ את הגישה. לא נורא אם ניפול. מקסימום נקום לאט לאט. נבנה את היכולות שלנו לאט. כך שלא נפחד יותר ליפול, ולא נצטרך שום רשת ביטחון. כי נדע שאם ניפול נוכל לקום בעצמינו. אם ניפול, אולי נקום אחרת. וזאת כבר סיבה טובה לא לפחד, ואולי אפילו לשמוח. אם נפלנו...אז מה? יש לנו הכוחות לקום. אולי בהתחלה נזחל על גחונינו, ואחר כך רק נוכל ללכת על בירכנו, ורק אחר כך נוכל לעמוד על רגלינו. אבל בדרך נלמד הרבה על עצמינו ועל הכוחות שלנו. ומכיוון שהגענו כל כך נמוך ויצאנו משם, כבר לא נפחד יותר מנפילה.

 

[spectacular]

איזון

לפעמים זה נורא ואיום כשנופלים, לא תמיד יש את הכוחות לקום, רשת בטחון יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות, וזה לא הכי חשוב לא לפחד, נפילות חוזרות ונשנות אינן מוסיפות כוח, ומעכבות את הצמיחה, מי שנופל חזק ובקושי מתרומם לא מפסיק לפחד מנפילה, הפחד דוקא נעשה יותר מוחשי, כדי לגלות את הכוחות אפשר לעשות משהו אחר, לא צריך ליפול בשביל זה, לימוד לא חייב להיעשות על ידי חוויות שליליות.

 

[אנילה1]

spectacular ההתייחסות לנפילה

היא שקובעת בין הצלחה לכישלון. אם חווים את הנפילה ככישלון, אזי באמת יש חוויות שליליות. אם חווים את הנפילה כמשהו שניתן ללמוד ממנו אזי הנפילה היא חוויה בונה ומחזקת. כי הנפילה הבאה תהיה שונה מהנפילה הקודמת, ולא חזרה עליה, והיא שוב תהיה מקפצה ללימודים נוספים. עד שלא תהיינה יותר נפילות, כי נגיע לידע של מי אנחנו באמת, שאותו אי אפשר להפיל.

 

[spectacular]

יש כל מיני נפילות,

יש נפילות שהן התרסקות, שלוקח המון זמן וכוח לקום מהן, בודאי שזה מורגש ככשלון, נפילות קטנות ,נפלנו וקמנו, גם אם נגיע לידע של מי אנחנו, מה שלא ממש בטוח שאפשרי במלואו, גם אז קיימת האפשרות שניפול, אדם הוא יצור פגיע,אם לא נפשית אז פיזית, מי שחווה טראומה, כשלון ונפילה איומה, שיקום ויגיד שזאת היתה חוויה חיובית ושהוא שמח שניתנה לו ההזדמנות ללמוד וכולי, אני באמת אהיה מופתעת.

 

[אנילה1]

spectacular תקראי את הסיפורים של

רן בת, ושל משי4 ותגידי בעצמך אם אלה לא היו נפילות חזקות.

 

[spectacular]

כוחות נפשיים,

זה בהחלט מעורר הערצה אצלי, ובכל זאת יש לכל אחד את הגבול של כמה אפשר לספוג ולהתמודד, כדי להתחזק ולהתגבר צריך כל מיני משאבים, למשל סביבה תומכת, אנשים קרובים שאכפת להם ואוהבים, סביבה פיזית שתעודד את ההתחזקות, והעיקר, רצון חזק להתגבר,ואולי זה הכי חשוב, קשה להתגבר מנפילה אחרי נפילה אם אין משאבים וכוחות, ואולי זה חלק מרשת הבטחון שיש לאדם, רשת הביטחון היא חלק מהכוח,והיא חשובה, אולי זאת רשת הביטחון שדיברה עליה יעל, או העוגן שאחרת הזכירה.

 

[אנילה1]

spectacular קשה לענות על דבריך

אם לא יודעים דברים ספציפיים. מדוע אין לך רשת ביטחון מובנית בנפשך? מדוע אין לך עוגן, ולו הקטן ביותר. מדוע את מרגישה כישלון בנתסות שלא הצליחה, במקום להרגיש שזו התנסות חדשה ותו לא.

 

[spectacular]

היי אנילה,

אומר רק בקצרה שחוויתי נפילה נוראית, ולא היה שם אף אחד שיושיט יד לעזרה או לעידוד, אפילו לא אחד, מכל האנשים שחשבתי שהם חברים, ומכל מי שקורא לעצמו משפחה, אנשים קרובים גם בגדו בי בצורה נפשעת מבלי שעשיתי להם דבר רע, והוסיפו לי עוד קשיים איומים,על מה שכבר היה, ועד היום אני לא מבינה למה,זה לא היגיע לי בכלל, הייתי לבד לגמרי ושני קטנים שתלויים בי ולא מבינים מה קורה, התמוטטתי ונשברתי לגמרי גם רגשית וגם פיזית, קרה לי נס, תפנית ,והצלחתי לצאת מהמערבולת בקושי, לקח לי כמה שנים לבנות יסודות חדשים, ואני עכשיו בתחילתה של דרך, זהו בערך, הייתי קרובה מאוד למוות ולא אוכל לפרט כאן, נולדתי מחדש,ואני עדיין מנסה להכיר את עצמי, ובעיקר, שלעולם ,לעולם, לא אזדקק לעזרה, כי אולי היא לא תבוא, סומכת רק על עצמי. ובגלל מה שקרה אני מנסה להיות יותר שקולה וזהירה, כי כל זה קרה לי כי הייתי פתיה,מאמינה בטובם של אנשים מבלי לבדוק, והייתי צריכה לשים לב ,שיש גם רוע לידי, ולסלק אותו. יצא לי קצת מבולבל, זה עוד כואב לי ומרגיז מאוד,אני עוד כועסת על מה שקרה. בעיקר כועסת על עצמי. אני לא יודעת אם אני כשלון או הצלחה, הצלחתי לצאת מזה ,זה בטוח, והילדים בריאים ושלמים,תודה לאל,מזה הכי חששתי, הם אפילו לא יודעים כמה קרובים היינו לפי התהום, אז בזה הצלחתי.אבל בהרבה נכשלתי בגדול, ויש עוד המון עשיה לפני,אני עושה בכיף.

 

[spectacular]

האם המטרה היא

להגיע לחוף מבטחים? אולי אין דבר כזה חוף מבטחים, אולי קיים המסע בלבד, כי כשמגיעים לחוף, מיד יוצאים שוב אל הים.

 

[יעל ארבל]

ישנם שלושה מרכיבים

במסע הזה שהם כל פעם קצת שונים: הים, המשייט, והחוף. הים - הוא לפעמים רגוע ולפעמים סוער מאוד, לפעמים החופים בו קרובים זה לזה, ולפעמים השיוט ארוך מאוד כשחודשים ואולי שנים לא נראה חוף באופק. המשייט - כשהוא יוצא לים סוער לראשונה, הרבה יותר קשה לו, יותר מפחיד ומבהיל. חוסר הוודאות לפעמים משתק, הידיעה המחלחלת שהוא לבד, ברשות עצמו, היא מאוד חדשה וקשה לעיכול בהתחלה. ועדיין אין לו מיומנות מספקת. כי את המיומנות הזאת אי אפשר לרכוש, אלא מנסיון אישי. וככל שהמשייט מורגל לים, והיכולות שלו להשיט את הסירה גדלות, השיוט נהפך לחוויה בפני עצמו. החוף - החופים משתנים, הנופים משתנים, ולפעמים גם צריך לדעת לקחת זמנים קצרים למנוחה ולמחשבה על השיוט הקודם, וגם על השיוט הבא. זה הזמן להצטייד בצידה למסע הבא, בהתאם לאורכו, ולצאת בכוחות מחודשים אל הים.

 

[shushu10]

הי spect

לשאלה שלך מהי המטרה- יש הרבה תשובות אבל אפשר לסכם אותן במלה אחת - לחיות. לחיות משמעו - לנוע. בין אם זו תנועה שקטה ואיטית ובין אם זו ריצה מטורפת. לאחד טוב בשיגרה או בחוף המבטחים שלו ושם הוא מרגיש בטוח ושלוו ואילו לשני טובים החיפוש, העזה והצורך לשנות בתדירות גבוהה, אם זה מחמת טבעו המולד ואם זה משאיפה להרחיב את טווח ההתנסות. בשני המקרים זוהי תנועה פנימית שלנו. עד כאן שטנו בחסקה בכוחות עצמנו בים כחול ורוגע אלא שלמסע הנקרא "חיים" מצטרפים הכוחות החיצוניים, הגלים הגבוהים, הנקראים גם משברי ים, גם להם מסלול משלהם אשר אינו מושפע מרצוננו או יכולתנו. כוחם גובר על כוחנו וככל שנשתדל להחזיק בהגה בכל כוחנו - נעוף אחורנית. לכן, לעתים, כדאי פשוט לרדת מתחת לגל ולחכות עד יעבור זעם, לאסוף כח במקום הכי נמוך, מתוך הבנה שאלה הם חוקי המשחק , מה שנקרא - שב ואל תעשה! לעומת זאת - נפילה שאין אחריה לימוד - תשאיר אותנו "קצוצי כנפיים". ציורית ופיוטית - אני מרגישה תמיד בים, תמיד בתנועה כזו ואחרת. אם תציצי בחתימתי תוכלי לגלות שאיני חוששת מגלים גבוהים - אך אין קפיצת דרך - זהו כח המצטבר עם השנים. מאחלת לך התחזקות ושיוט נעים על גלי החיים.

 

[spectacular]

תודה לך...משייטת לי...../images/Emo121.gif