אז! בואו נשחק NEVER!

[g l o r y]

אז! בואו נשחק NEVER!

זהו, המבחן נגמר ואני צריכה להטביע את יגוני במשהו, אז בואו נשחק NEVER פסקאות!
אחרי שכולכם הבעתם את דעתכם על הרעיון, לעסתי אותו קצת והוצאתי גרסא סופית. שימו לב, חוקים:
1)מהיום ועד מחר בערב (23.3 בחצות) כל אחד מהאנשים שהחליטו להשתתף מציע משהו שהוא לא כתב עליו מעולם, כאן משורשר למטה.
2) החל ממחר בחצות (או מחרתיים בבוקר למי שלא מעדיף לחיות בלילה) כל אחד חייב לכתוב פסקה (או סיפור קצר למיטיבי הלכת) בנושא שהוא העלה! כן, אתגרו את עצמכם. מי שכן כתב פעם בנושא מוזמן בחום לבקר ולעזור לאחר להתמקצע ולשייף פינות חדות בפסקה! אנחנו מעוניינים לפרוץ גבולות ולהשתפר.
3)סיימתם את האתגר הפרטי שלכם? יופי! זה הזמן לבחור נושא אחר שלא כתבתם עליו, שהוצע על ידי מישהו אחר ולכתוב עליו! מי שבאמת רוצה לאתגר את עצמו מוזמן להטיל קובייה או להגריל מספר במקום לבחור את מה שהכי מסתדר לו כרגע

אתם תלמידים מצטיינים ולא נותרו נושאים שלא כתבתם עליהם? קחו אחד מהנושאים שכבר כתבתם עליהם בעבר אבל עדיין לא באתגר הזה וכתבו עליהם! רוצים להציע יותר מנושא אחד? בבקשה! אבל תצטרכו לכתוב פסקה לכל נושא שהצעתם.

יש לציין שבגלל שפסח וזה, ואני היחידה שיכולה פיזית לנקות את הבית אני עשויה להיעלם, אבל האתגר הזה פחות או יותר מנהל את עצמו. הוא יעבוד כל עוד נעזור אחד לשני. (יחי הקומוניזם? ...משהו? )
אז קדימה!

 

[g l o r y]

מעולם לא כתבתי דמות שמכורה למשהו. (סמים/אלכ'/SH)

מעולם לא כתבתי דמות שמכורה לחומר כלשהו, בעלת הרגל התמכרותי כלשהו, או דמות שפוגעת בעצמה באופן מכוון (self harm)

 

[קרן אור חשוכה]

זו הייתה הרמה להנחתה?

 

[g l o r y]

כשערכתי את שלך קלטתי שלא עשיתי את זה אף פעם

באופן כללי, הדמויות שלי לא מכורות לכלום ויש מספיק אנשים חיצוניים שפוגעים בהם. אז אף פעם לא באמת ניסיתי.

 

[ויימס]

לגמרי כן.

בוקר. ואין לי זמן לבזבז על שטויות היום. תנור, מנדף, משאבה, משאבה, מזגן, דלת, המשאבה האחרת- אני מתכופפת אל הבקבוק הריק. כמה זמן היא שאבה אוויר? אני מביטה בצנרת. אני יודעת מה קרה, ואני לא רוצה להודות בזה. העיניים שלי עוקבות אחרי צינור הפוליפרופילן כאילו שהוא יודע משהו שאני לא. בקבוק, משאבה, אוטוסמפלר, קולונה, גלאי. כולם מלאים באוויר. אני מצמידה את האגרוף שלי לשפתיי. יופי. זה מה שקורה כשחמישים אחוז מהאנרגיה שלך הולכת על זעם ומרמור. ובכן, אולי אם הם לא היו מתייחסים אליי כמו אל פאקינג גמדון בית!
אני מוכרחה לשתות קפה. זה יהיה הקפה האחרון שלי להיום וזהו. אני פשוט ממש צריכה אותו. הוא יעזור. הקפה הוא טוב. הקפה יודע את הדרך.
אני הולכת למטבח. אנשים אומרים לי בוקר טוב, ואני קצת מאוכזבת שהם לא שואלים אותי מה שלומי, כי הייתי יכולה להגיד, "חרא." ובכן, לא. אני לעולם לא הייתי אומרת את זה. הייתי אומרת "בסדר", כי אני תמיד עושה את זה!
אני עוצמת את העיניים. הקפה מחליק פנימה. הוא חם ומריר, והוא מחבק אותי מבפנים.
אני חוזרת. "בסדר," אני לוחשת אליו. "עוד אפשר לסדר את זה."
"העוצמה נמוכה," אומר הגלאי.
לעזאזל, גלאי חדש, מנורה חדשה. כמה היא עולה? לא, אסור לי לחשוב על זה כרגע. אני צריכה להגיד למישהו? לא, אני אסדר את זה לבד. אם רק אפשר, אני אסדר את זה לבד. בסדר. משאבה.
אני מפעילה אותה מהמכשיר, אני מתחילה אותה מהתוכנה. היא עושה רעש, אבל הלחץ הוא אפס. מה זה אומר? אני עוצרת אותה ושולפת את הצינור. כמה בועיות תקועות מעל לפילטר. אם כבר אז כבר. אני מוציאה אותו עם הציפורניים, ומחזירה את הצינור פנימה.
אוטוסמפלר. flush. אם רק כל החברים שלך היו פשוטים כמוך.
גלאי.
"העוצמה נמוכה."
"העוצמה שלך לא נמוכה, חתיכת זבל," אני לוחשת. purge. כן, זרוק החוצה את כל הג'יפה.
אין טעם לעמוד כאן ולחכות. אני יכולה להכין לעצמי ארוחת בוקר בינתיים. או קפה. והוא יהיה הקפה האחרון שלי להיום, אמנם יותר מכפי שתכננתי, אבל בכל זאת, לא בכל יום אני... אממ... כן! קפה מהביל.
אדים עולים מספל.
כמו אושר טהור.
חזרה! ואני מסובבת את הכפתור, וסוף סוף, ממס מטפטף מהצד השני. משאבה: עובדת. גלאי- אני מביטה בו. אני מחכה. אני פשוט מחכה לראות אם יש לו משהו להגיד לי על העוצמה, כי בחיי, שאני פשוט מתה לשמוע. אין שום דבר אחר שהייתי מעדיפה לעשות, חוץ מלשתות קפה.
עוד ספל קפה, זה בסדר, זה יהיה הספל האחרון שלי להיום, וממחר אני לא אשתה יותר קפה במשך שבוע. ומגיע לי. כן.

 

[g l o r y]

המממ....

אני לא יודעת אם זאת רק אני, אבל כל התיאורים של המשאבות והמבחנות והציוד מעבדה עלום שם שבקטע גרמו לי להאמין שהמספרת מנסה לתקן איזה מכשיר שמנדף חומר ממכר לתוך החדר, או הדם שלה או משהו. הייתי בטוחה שזאת הכוונה בקטע עד שהבנתי שזאת כוס הקפה השלישית שלה. כאילו היא מנסה לבנות איזה החששה עתידנית או משו XD
כל התיאור הזה די מזכיר לי את מה שחברה שלי עוברת עם מספר לא מבוטל של ארנבוני ים. אף היא מכורה לקפה, אגב, או לפחות משתמשת בו כעירוי.

אני יכולה לשמוע כאב בקטע הזה. כאב!! אהבתי את הקטע עם העוצמה. כמעט יכולתי לשמוע את הנימה המדוייקת שבה היא חושבת. גם התיאור של הקפה היה סבבה. כיף כיף! אבל בחייאת. רובנו לא מדברים "המדריך למעבדה המודרנית". הסברים להדיוטות, please.

 

[ויימס]

it's quite simple really!

אדם עסוק מדי בזעם על כך שלא נותנים לו מספיק ימי חופש בעולמות (מה כבר ביקשתי? ללבוש חליפה מוזהבת ולהתחפש למויסט ון ליפויג???

אל תשאלו. אתם לא תבינו), אדם לא שם לב שהממס ב hplc הולך להיגמר---> המשאבה שואבת אוויר---> האוויר מגיע לגלאי---> הגלאי מתלונן.

 

[g l o r y]

את התסכול הבנתי. ניתן היה ממש לראות אותו נוזל מבין האותיות. מזדהה עם חוסר הזמן הפנוי *הכניסי כאן בכי ונהי ומספד ושק ואפר. אין לי אנרגיה אפילו להתלונן.*
רק המונחים הכימאיים חמקו ממני, וגרמו לכל הקטע להישאר עלום מבחינתי, עד הסוף כשהבנתי שכל החשיבה שלי הייתה שגויה.

 

[ויימס]

זה יכול להיות די מגניב, לכתוב סיפור על הצורך לתקן מכשיר

שמייצר חומר שאתה מכור אליו.

 

[g l o r y]

הא! נכון!

זה יהיה כמו ההוא שלוקח תרופות הרגעה, ואז נשארות לו שתיים בבקבוק, והוא נכנס ללחץ מזה אז הוא לוקח אחת, ואז נשארת לו אחת והוא נכנס ללחץ יותר גדול ולוקח את השניה ואז לא נשאר לו כלום!! לחץ!!
XD

 

[ויימס]

ממ לולז.

 

[ויימס]

ובכן, לפני שש שנים:

הוא התעורר והתעטש.
"קר פה, הממ?" הוא לחש וקירב את החתול לחזהו. הוא הידק את השמיכה סביבו וניסה לחזור לישון. הוא דחף את ידיו לכיסים כדי להתחמם ומצא משהו.
הוא זכר במעורפל שהוא החליט לשמור את זה ליום שישי, אבל עכשיו זו נראתה כמו החלטה פזיזה. הוא יכול להשתמש בזה עכשיו. הוא יכול להשתמש רק בחלק קטן.
הוא קם בזהירות כדי שלא להפריע להם, והניח את כפות רגליו על הרצפה הקרה. הוא ירד על הברכיים וניקה את המרצפות בידו. הוא פתח את נייר האלומיניום באצבעות רועדות. בעצם הייתה שם כמות הרבה יותר קטנה ממה שחשב.
מוזר. הוא התכוון להשתמש רק בחצי, אבל הנה היד שלו זזה בכוחות עצמה ומרוקנת את הנייר, הנה הגוף שלו פועל בכוחות עצמו ומתכופף, הנה האף שלו פועל בכוחות עצמו ומרחרח.
לרגע הוא כעס על עצמו- עכשיו הוא יצטרך לחזור לשם ביום שישי- אבל תוך כמה דקות הוא הרגיש יותר טוב. טוב מכדי לחזור לישון. הוא הדליק את הרדיו ושיחק עם התחנות עד שמצא שיר שמצא חן בעיניו. הוא הניח למוזיקה להשתלט על הגוף שלו. הוא הבחין בהשתקפות שלו בחלון הסגור, דמות מתנדנדת מצד לצד. מישהו שהוא היה שמח להכיר. מישהו שכל אחד היה שמח להכיר, בטוח!
הוא המשיך לרקוד, מסתובב וקופץ, או סתם זז מצד לצד. מדי פעם הוא עצר, כי הלב שלו פעם מהר כל כך שזה כאב, אבל אחרי כמה שניות הוא המשיך. הוא זרק את המעיל שלו על הרצפה כי נעשה לו חם, ואז הוא התיישב על הספה, מחייך לעצמו ומתנשם.
הכל יהיה יותר טוב. הוא ימצא עבודה יותר טובה, הוא יקנה רהיטים חדשים, וישיג בחור הרבה יותר נחמד מ- לא חשוב עכשיו. הוא מסוגל לעשות את זה. הוא אותו האדם שהוא היה פעם. רק קצת יותר עייף. זה לא סוף העולם, להיות עייף. זה לא אומר שהוא נכשל.
הוא השעין את מרפקיו על ברכיו והרים את נייר האלומיניום מהרצפה.
הוא היה טיפש מספיק כדי להשתמש בהכל בבת אחת. נו, יופי. עכשיו הוא יצטרך לחזור לשם. הוא קימט את הנייר לכדור בין אצבעותיו.
"לא," הוא לחש. "אני לא חוזר. אני הולך להפסיק עם זה." הוא השליך את הכדור לקצה השני של החדר. "שמעת?" הוא חיכך את פניו כנגד החתול. "שמעת איך עשיתי החלטה נורא בוגרת ואחראית עכשיו? נכון שאני פשוט מדהים?"
הוא היה צריך להזדקף ולהתרחק ממנו, כי עוד מתקפת עיטושים התחילה. הוא לבש את המעיל שלו שוב.
"בחיי שממש קר פה," הוא לחש, רועד.
הראש שלו התחיל לכאוב שוב.

 

[g l o r y]

אממ, אממ.

חתול! אני תמיד אוהבת חתולים בסיפורים. יש כאן תיאור אמין של צורך->צריכה->היי->נפילה עם קצת הכחשה עצמית בצצד, אז הייתי אומרת שגם כאן עמדת במשימה.
אפילו מבצבצת שם הסיבה להתמכרות, או לפחות להמשך ההתמכרות שזה סבבה.
אבל מספר שאלות לי:
1) הוא מחבק חתול אחד אבל אז קם כדי לא להפריע "להם". נדמה לי שחסר פה תיאור?
2)למה הוא מסניף מהרצפה?
3)איפה הוא נמצא? אנחנו לא מקבלים תמונה של החדר בכלל. חוץ מזה ש- אין רהיטים כי הוא מסניף מהרצפה? ולמה כל כך קר?

ובאופן כללי, הכתיבה של הקטע הזה נעשתה בסדרות של משפטים קצרים. זה גורם לקריאה להישמע כמו רשימת פעולות, שגורמת הרגשה מכאנית כזו. אני יודעת שזו עבודה ישנה. אבל אם את רוצה לשכתב, שם המקום להתחיל.

 

[ויימס]

ובכן!

1) הוא מחבק חתול אחד אבל אז קם כדי לא להפריע "להם".
לעזאזל, פאדיחות, כן, זו טעות. D:
2)למה הוא מסניף מהרצפה?
למה לא? D: זה מפריע לך? אני חושבת שכתבתי את זה ככה כדי להעביר את חוסר היכולת והרצון לזוז יותר מדי מעבר לנפילה מהמיטה אל הרצפה.
3.) איפה הוא נמצא? אנחנו לא מקבלים תמונה של החדר בכלל. חוץ מזה ש- אין רהיטים כי הוא מסניף מהרצפה? ולמה כל כך קר?
תחושות קור זה אחד מתסמיני הלוואי אם אני זוכרת נכון. החדר לא מתואר כי זו לא הסצנה הראשונה בחדר. הנה היא (ובאמת לא היו אמורים להיות שם יותר מדי רהיטים)

הדלת נפתחה בחריקה, אחרי מאמץ מסויים, והשירה פיסות צבע לבנות כשנטרקה.
המקום היה בגודל המינימלי שבו חדר יכול להיות בשביל לקרוא לעצמו 'דירת סטודיו' ולעלות אלף ארבע מאות שקל בחודש (מים וארנונה כלולים). ספה אכולת עש שמיקי מצא בחוץ תפסה את רוב החלל, והקיר שמול הכניסה הכיל כיור מוקף בחצי מטר של שיש, ודלת מזערית שהובילה למקלחת.
לא היה בחדר שום דבר שלא היה חיוני כדי שמישהו יוכל לחיות בו, עם שני יוצאים מן הכלל: מקלט רדיו ישן שעמד על המקרר הקטן שבחדר, וחתול כתום שישן על הספה. הוא התמתח כשראה את מיקי נכנס. מיקי גירד מאחורי אוזנו וליטף אותו במשך כמה רגעים.
הוא נכנס למקלחת והעיף מבט במראה הקטנטנה שמעל הכיור. השיער שלו היה רטוב ופרוע ושאריות אייליינר השתלבו יפה עם העיגולים השחורים שמתחת לעיניו.
'חמוד'? הוא פשוט לא ראה את זה.

אז כן, יש שיש, אבל הוא בקצה השני של החדר. תכלס? אם אני הייתי ג'אנקי, הייתי מסניפה מהרצפה.

בבקשה לא לפתוח עיניים על ה 1400 ש"ח בחודש, אנשי תל אביב היקרים. XD
אני אחשוב על לשחק עם אורך המשפטים. התרגיל/ פרוייקט הזה ממש חביב! לוקח לי הרבה זמן כי אני כותבת הרבה דברים בו זמנית, וזה נורא קשה לזכור מי אני אמורה להיות בכל רגע נתון.
ו-וואו, לא תיארתי לעצמי שלכתוב בכתב מלוכסן יהיה כל כך כיף. על זה חלמתי.

 

[g l o r y]

אני לא אמרתי כלום

בנוגע לזמן. הנה תראי. אני נעלמתי. למעשה אני מנקה לפסח ואין לי זמן לנשום. מה שיותר גרוע הוא שגם אם היה לי זמן לכתוב- בשנתיים האחרונות גיליתי שיש מקומות שסותמים לי את האנרגיה של הכתיבה. אחד מהם הוא הבית של ההורים. למה? לא יודעת. זה לא היה ככה לפני שנתיים. למה אני בבית של ההורים ולמה אני מנקה לבד? זה כבר סיפור ארוך. בקיצור אני חייבת לכולם התייחסות וכמה פסקאות. וזה יקרה. ...אולי אחרי פסח. גוד גאד, אני שונאת את החג הזה.

 

[ויימס]

באסה!

אני מאוד אוהבת את פסח, במיוחד לאור העובדה שאני לא שומרת כשרות, אז אני נהנית מהיתרונות בלי לסבול מהחסרונות.

 

[במנו]

הפעם אולי כדאי להיות רציני, אבל זה נראה לי כבד מידי :-\

אז אני אוותר על זה לבינתיים.

 

[g l o r y]

ואיפה שלך?

אתה אמור להציע נושא שמעולם לא כתבת עליו בעצמך. ולכתוב עליו.

 

[במנו]

נעשה

את הכתיבה אדחה לזמן אחר (לא מתייחב על כך).

 

[godright]

התמכרות

הוא היה נקי כבר שנתיים, הוא לרגע לא האמין שהוא יקבל שוב את הדחף. הוא היה חייב להתנתק, להמשיך הלאה, לא לתת לזה מקום בחלל המחשבות שלו, אבל זה היה חזק ממנו.
&nbsp
כבר שנתיים שהוא לא הביט לכיוון... ופתאום בגלל תמונה אחת הוא השתגע.
הוא כילה שהוא הולך מהר מדי, הוא גילה את זה דרך העמוד שבו התנגש, הוא קלט שהוא ראה אותו שניה אחרי שהתנגשו.
זה בחיים לא קרה לו. בעצם על מי הוא עובד, לפני שנתיים זה היה קורה כל הזמן.
עכשיו הוא בקריז עם כאב ראש, זה הדבר היחיד שיכול לעזור לו!
אבל איך הוא הגיע למצב הזה? ועוד מתמונה.
עכשיו קשה לו אפילו להיזכר מה היה בתמונה חוץ מזה. הוא חושב שהייתה בחורה שהחזיקה את זה. הוא אפילו לא קרא כדי להבין אם התמונה הייתה בעד או נגד.
הוא חייב להגיע לדירה ומהר...
נשאר לו רק עוד רחוב ומעבר חציה.
'למה כל האנשים האלה היו חייבים לצאת דווקא היום?' 'ולמה כולם עומדים?' 'הם לא רואים שהוא ממהר?'
&nbsp
הכאב ראש מחריף, ואיתו הקריז, עכשיו הוא כבר יכול להרגיש את הזיעה, היא מתחילה מהכתפיים ויורדת לאורך הגב, זה לא נעים, הוא רוצה לגרד, אבל הוא רוצה יותר להגיע כבר אל זה.
הוא נשבע שהוא לא ישתמש יותר, הוא נשבע שהוא לא יגע יותר, אבל הוא לא הצליח לאזור אומץ ולזרוק את הנרתיק הזה.
הנרתיק היה עשוי עור, כאילו זה אמור להפוך את מה שהוא מכיל למכובד יותר, הוא קיבל אותו מתנה כשהוא התחיל לעבוד במשרד, החברה לא יכלו לראות אותו מסתובב עם נרתיק בד פשוט, אז הם קנו לו אחד מעור.
הוא זכר איך אז זה היה כלכך טבעי, לא היה אחד שלא השתמש...
&nbsp
'תמיד הרמזור כזה איטי?' עכשיו הוא מגרד, מודע למבטים שננעצים בו, 'שימותו כולם' הוא דמיין לרגע איך הוא נראה בעיניהם, גבוה מדי, רזה מדי, תמהוני מדי. 'הם בטח כבר עלו על זה שאני מכור'...
ירוק...
הוא הוריד את החולצה עוד במעלית, הוא לא יכל לשאת את זה יותר. הוא נכנס לדירה, העיף את החולצה לכיוון הכיסא, התיישב והוציא את הנרתיק.
&nbsp
'כמה זמן?'
'אני עוד רגע משתגע!'
האצבעות המזיעות שלו הסתבכו עם החוט, אבל בסופו של דבר, למרות השנתיים, החוט מצא את מקומו, הוא הרים את היד והפעיל לחץ בנקודה הנכונה...
&nbsp
הרעד שעבר בגופו כמעט הפיל אותו, הוא נשם עמוק והחזיר בשולחן על שאצבעותיו הלבינו.
'הנה זה בא!' הוא חשב לעצמו כששמע את מנגינת הרקע של חלונות 8.