רוצה לעזוב
New member
אז למה? מה רע לנו?
עורר אותי לכתוב דברים אלו דיון מרתק שהתנהל בין יקירתנו הרבנית הגאונה לימונינה תחי' לבין ידידינו הרב הגאון סלסרו שי' ואחרים בפורום יוצאים (בשרשור על נועם סטראק), ממליץ לכם בחום. [זוהי לדעתי דוגמה של המשכיות התלמוד אמיתית. כך זה היה נראה!] ברצוני לעשות קצת סדר בסיבות שגורמות לנו לרצות לעזוב, לא להיות שייכים, להיות חרדים בעל כורחם. שימו לב, כבר עמדנו הרבה בפורום על ההיבט של "בעל כורחנו". שהרי על פניו, יבוא השואל התמים וישאל: אם ברצונכם לעזוב, מי מפריע לכם, הדלת פתוחה. מה, יהרגו אתכם? איפה האומץ? ועל זה אנחנו עונים, כל אחד ותשובותיו הוא, ותורף אחד להם: לפעמים הקושי לעזוב הוא קושי כזה עצום, גדר בלתי עבירה. חומה בצורה. מגדל עד לב השמים. כי X, כי .Y וכו' וכו'. כאן אני רוצה לעמוד על היבט אחר: למה ברצוננו לעזוב, מה מציק לנו? ובכן, כמובן זו שאלה מורכבת, משום שהיא עוסקת בבני אדם, ובני אדם הם מורכבים. לא תמיד, ואולי בדרך כלל, קשה בדיוק לדעת מה הביא למה; הרבה הסתעפויות של רגשות ושל תקוות ושל המבנה האישיותי והחברתי של האדם גורמים לכך שאותם חומרים שנכנסו למערבל של האדם האחד, ייצרו עיסה שונה לחלוטין מאותם חומרים עצמם שנכנסו למערבל של האדם האחר. אבל בכל זאת, אנו יכולים לראות כמה נקודות כלליות, משותפות לכולנו. הנה הם: 1. בעיות תאולוגיות. המקרא, התלמוד והספרות היהודית בכללה – יקרים ככל שיהיו לליבנו, יסוד הווייתנו ותרבותנו כעם – כשהם נקראים בעיניים של "מחוץ לבועה", נשמעים לעיתים יותר מפתיעים ויותר הזויי מספרי המדע הבדיוני וספרי פנטסיה הביזאריים וההזויים ביותר. העובדה שלאורכה ולרוחבה, התורה, על הסתעפיותיה, מגלמת זיקה סוציולוגית, תרבותית – זיקה תלוית הקשר של זמן ושל תרבות, הרי היא כעדות החזקה ביותר לכך שאין היא, התורה, אלוהית. וכך הולכות השאלות ומסתעפות, ואין צורך לפרטן כרגע, לא זו המטרה. אבל הן עולות, אוי הן עולות, והן כל כך רבות, וכל כך חזקות – עד שמגיע הרגע שאתה מבין שהכל זה משחק תרבותי אנושי (נהדר! אבל אנושי). ואז הhigh way נפתח לתובנות חדשות, להסתכלות אחרת, ופתאום עולם חדש נגלה לעינך. 2. בעיות תרבותיות. התרבות של החברה החרדית בלתי נסבלת. התרבות של שקר וכזב עצמי, של חיים בבועה מדומיינת ומפונטזת - שהיא והאמת הרי הם כשני קווים מקבילים. החיים בחרדה אינסופית, מהחברה, מאבא ואימא, ממה יאמרו החברים בכולל או החברות בסמינר, ומה יהיה בשידוכים, ואם יקבלו את ילדיי לחיידר, ושחס וחלילה לא ידעו שיהודל'ה נמצא טיפל'ה בדיכאון, כי מה יהיה בשידוכים של הילדים של נחמי אחותו וכו' וכו' וכו' – עד לזרא – נמאס. דיי! כבר נוצרו עיגולים שחורים בעיניים! כל ההתנהלות המחורבנת הזו הרי מעידה על משהו רקוב מן השורש, על צחנה הבוקעת והעולה, על מורסה מלאת מוגלה, שגורמת לכאב בלתי נסבל. לשיגעון! 3. המחנק. הכל מונוטוני, הכל קבוע, הכל קולקטיבי. אין פרט, אין כישורים (מלבד יכולת ניתוח מופשטת ודקדוקי דקדוקים קטנוניים במגדלים עפים באוויר, עד שהנפש מבקשת לפרוח – שום כישור אינו מוכר, ואם מוכר, מוכר בנימה כזו של זילזול, שאתה כבר מעדיף לתקוע את הראש בחרא המשעמם...). 4. האישיות – שנעלמת כאילו לא הייתה, האישיות שמבקשת קצת פתחון פה, האישיות שרוצה you know, קצת, קצת אוויר לנשימה. פיספסתי משהו?
עורר אותי לכתוב דברים אלו דיון מרתק שהתנהל בין יקירתנו הרבנית הגאונה לימונינה תחי' לבין ידידינו הרב הגאון סלסרו שי' ואחרים בפורום יוצאים (בשרשור על נועם סטראק), ממליץ לכם בחום. [זוהי לדעתי דוגמה של המשכיות התלמוד אמיתית. כך זה היה נראה!] ברצוני לעשות קצת סדר בסיבות שגורמות לנו לרצות לעזוב, לא להיות שייכים, להיות חרדים בעל כורחם. שימו לב, כבר עמדנו הרבה בפורום על ההיבט של "בעל כורחנו". שהרי על פניו, יבוא השואל התמים וישאל: אם ברצונכם לעזוב, מי מפריע לכם, הדלת פתוחה. מה, יהרגו אתכם? איפה האומץ? ועל זה אנחנו עונים, כל אחד ותשובותיו הוא, ותורף אחד להם: לפעמים הקושי לעזוב הוא קושי כזה עצום, גדר בלתי עבירה. חומה בצורה. מגדל עד לב השמים. כי X, כי .Y וכו' וכו'. כאן אני רוצה לעמוד על היבט אחר: למה ברצוננו לעזוב, מה מציק לנו? ובכן, כמובן זו שאלה מורכבת, משום שהיא עוסקת בבני אדם, ובני אדם הם מורכבים. לא תמיד, ואולי בדרך כלל, קשה בדיוק לדעת מה הביא למה; הרבה הסתעפויות של רגשות ושל תקוות ושל המבנה האישיותי והחברתי של האדם גורמים לכך שאותם חומרים שנכנסו למערבל של האדם האחד, ייצרו עיסה שונה לחלוטין מאותם חומרים עצמם שנכנסו למערבל של האדם האחר. אבל בכל זאת, אנו יכולים לראות כמה נקודות כלליות, משותפות לכולנו. הנה הם: 1. בעיות תאולוגיות. המקרא, התלמוד והספרות היהודית בכללה – יקרים ככל שיהיו לליבנו, יסוד הווייתנו ותרבותנו כעם – כשהם נקראים בעיניים של "מחוץ לבועה", נשמעים לעיתים יותר מפתיעים ויותר הזויי מספרי המדע הבדיוני וספרי פנטסיה הביזאריים וההזויים ביותר. העובדה שלאורכה ולרוחבה, התורה, על הסתעפיותיה, מגלמת זיקה סוציולוגית, תרבותית – זיקה תלוית הקשר של זמן ושל תרבות, הרי היא כעדות החזקה ביותר לכך שאין היא, התורה, אלוהית. וכך הולכות השאלות ומסתעפות, ואין צורך לפרטן כרגע, לא זו המטרה. אבל הן עולות, אוי הן עולות, והן כל כך רבות, וכל כך חזקות – עד שמגיע הרגע שאתה מבין שהכל זה משחק תרבותי אנושי (נהדר! אבל אנושי). ואז הhigh way נפתח לתובנות חדשות, להסתכלות אחרת, ופתאום עולם חדש נגלה לעינך. 2. בעיות תרבותיות. התרבות של החברה החרדית בלתי נסבלת. התרבות של שקר וכזב עצמי, של חיים בבועה מדומיינת ומפונטזת - שהיא והאמת הרי הם כשני קווים מקבילים. החיים בחרדה אינסופית, מהחברה, מאבא ואימא, ממה יאמרו החברים בכולל או החברות בסמינר, ומה יהיה בשידוכים, ואם יקבלו את ילדיי לחיידר, ושחס וחלילה לא ידעו שיהודל'ה נמצא טיפל'ה בדיכאון, כי מה יהיה בשידוכים של הילדים של נחמי אחותו וכו' וכו' וכו' – עד לזרא – נמאס. דיי! כבר נוצרו עיגולים שחורים בעיניים! כל ההתנהלות המחורבנת הזו הרי מעידה על משהו רקוב מן השורש, על צחנה הבוקעת והעולה, על מורסה מלאת מוגלה, שגורמת לכאב בלתי נסבל. לשיגעון! 3. המחנק. הכל מונוטוני, הכל קבוע, הכל קולקטיבי. אין פרט, אין כישורים (מלבד יכולת ניתוח מופשטת ודקדוקי דקדוקים קטנוניים במגדלים עפים באוויר, עד שהנפש מבקשת לפרוח – שום כישור אינו מוכר, ואם מוכר, מוכר בנימה כזו של זילזול, שאתה כבר מעדיף לתקוע את הראש בחרא המשעמם...). 4. האישיות – שנעלמת כאילו לא הייתה, האישיות שמבקשת קצת פתחון פה, האישיות שרוצה you know, קצת, קצת אוויר לנשימה. פיספסתי משהו?
