אז.. פיסקה ביום/בלילה?

[האבלוק וטינרי]

אז.. פיסקה ביום/בלילה?

(וה! רד וד״ר הו!)

 

[האבלוק וטינרי]

כיבסת הלילה תסביך

מה שעכשיו.

מה שעכשיו זה שהיא רטובה קצת מעבר לשד עצמותיה, ואומללה עד לתוככי התעלות הקטנות שמספקות את לשד עצמותיה. היא הולכת כמות זמן שהיתה יכולה להיות ידועה לו השעון שלה לא היה משקר לגבי עמידותו במים, ומרחק שהיה יכול להיות ידוע לו המפה לא היתה נמסה מתישהו במהלך הקילומטרים האחרונים. היא יכולה לראות באופק איזה טורוס קטנטן מציץ מבין ענני הגשם, ויכולה לשמוע את פכפוך הנהר מהצד השני, בין לבין היא יכולה לראות רק ערפל מקיף גבעות הוביטון קטנטנות. מלבד זאת היא אבודה.

היא היתה מסתובבת וחוזרת, אם היתה יודעת כמה מהדרך כבר עברה וכמה עוד נותר לה. אבל היא יודעת שאם רק תחליט לשוב על עקבותיה, יתברר לה שהיתה ממש קרובה לסיום. כמובן שמחשבה זו מתבררת שוב ושוב כשגויה, יחד עם זאת - הסבירות שלה להיות נכונה הולכת וגדלה. ובנוסף לכך, אם תחזור, מה יהיה עם הכרישים?

הכרישים זה מה שהיה אז.

 

[סקיפי]

מה באמת עם הכרישים?

ואיפה הפסקה הבאה?..

 

[האבלוק וטינרי]

יותר מפסקה ביום?!

אני לא בטוח שהגוף האנושי מסוגל לדבר כזה

 

[האבלוק וטינרי]

את כותבת בתוך תא

מה שהיה אז

מה שהיה אז זה פיפטה. את הפיפטה החזיקה יד מעט רועדת, ומול פיית* הפיפטה ניבטה עין חומחומה מעט מכווצת. היא כמעט ולא נשמה בזמן שהיא ספרה את הטיפות.

טיפה ראשונה נפלה אל תוך הנוזל הצלול, צובעת אותו בגוונים של סגול. שפתיה סופרות יחד עם אדוות הטיפה. טיפה שניה והנוזל מתחיל להסתחרר מעט, עם פסים בהירים וכהים שצובעים מעגלים קטנים והולכים. טיפה שלישית נחתה ובועת קטנות החלו להיווצר.

היא הקלה את הלחץ על ראש הפיפטה והרשתה לעצמה חצי אנחת רווחה. בדיוק ברגעים שכאלו ענת צריכה לפרוץ למעבדה בסערה ולגרום לה לשחרר טיפה אחת מיותרת אל תוך הנוזל.

׳נטע!׳

נטע המתינה עוד מספר רגעים ווידאה שלא נופלת עוד טיפה אל תוך הנוזל לפני ששחררה את חצי אנחת הרווחה השני שהמתין לרגע זה בדיוק והניחה את הפיפטה בחזרה במקומה.

׳ענת׳


----
* הפיה (בפה דגושה) של הפיפטה. ולא, כפי שעשוי הקורא הנבון להניח, פיה קטנטנה שלוקחת פיפטות ממנדפים שאינם שמורים ומשאירה במקום זאת שטר של עשר שקל. למרות זאת, פיה כזו אכן קיימת, ובכל מעבדה בעולם נעלמות פיפטות בזמנים של חוסר תשומת לב, ובמקומן מופיעים שטרות בהירים מעוטרים בפניה של גולדה מאיר.

 

[MeSofer]

סליחה? ומה יהיה עם הכרישים?!

והאם זו שהולכת ולא חוזרת כי היא שוב הולכת תגיע בסוף?
העם, באמצעות נציגתו (שזו אני), דורש המשך!
&nbsp
&nbsp
&nbsp

 

[shccer]

יאי זה היה כיף פעם שעברה אה ו הא הברעש םעפ ףיכ היה הז יאי

רוח קרירה נשבה בין עלי העצים ויצרה רשרוש שקט ונעים לאוזן. סייהב ישב בצל אחד מעצי היער, והחל משחק עם הגפן שנח על האדמה לידו. הוא הרים את ידו, והגפן התמתח מעלה. הוא הניעה את ידו באיטיות מטה, והגפן ירד אחריו, מחקה את תנועותיו. לפתע, נשמע קול פיצוץ מרוחק. סייהב הסתובב בחדות והחל ללכת אל עבר הקול, אשר הפך כעת לזמזום רועם ולא מוכר. הוא לקח מעט אדמה ושפשף אותה בין ידיו אשר החלו לזהור בעודו מתקרב בזהירות אל עבר הקול המשונה. סייהב הגיע לקצה היער כשלפתע, מעבר לעצים במורד החוף, הוא ראה ריבוע שחור עצום בגודלו מרחף מעל הקרקע, ומתוכו מגיחים המוני בני אדם צנומים ומפוחדים למראה.

 

[בלגונה]

*ריבוע שחור עצום בגודלו מרחף מעל הקרקע, ומתוכו מגיחים המוני בני אדם צנומים ומפוחדים למראה.

היה לי קשה לדמיין את זה.
ריבוע זאת צורה דו מימדית- אז אלא אם כן התכוונת למראה מאוד ביזארי בסגנון החורים השחורים ב yellow submarine ,תשנה את זה לקובייה/תיבה/ אנערף ...
גם אם התכוונת לזה או לשני- חסר לי תיאור. עצום בגודלו כמו מה? כמו מקרר? כמו פיל? כמו בית-הספר הישן שלי? קיצר חסר קצת תיאור.

 

[ויימס]

היי אתה! תכתוב עוד.

 

[shccer]

כתיבת בוקר

זה כמו ריצת בוקר, רק שאתה לא צריך להרגיש רע על זה שכבר התקלחת.

"איפה שהו ביקום יש כוכב בדיוק כמו שלנו שבמקום אנשים יש בו פינגווינים." אמר סמי בפליאה.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" שאלה רונית והמשיכה להתהלך בחדר.
"רק עכשיו זה היכה בי," הוא אמר "שאם היקום הוא אינסופי, אז בטוח יש איפה שהו ביקום כוכב שמאוכלס רק בפינגווינים."
"מה למען השם הקשר?" שאלה רונית. היא הייתה צועקת אם היא לא הייתה פוחדת למשוך את תשומת הלב של השכנים.
"סתם חשבתי שהיה יכול להיות נחמד לבקר בכוכב כזה."
רונית נשמה שלוש נשימות עמוקות. "תגיד סמי?" היא אמרה.
"כן רונית?" הוא אמר. "אתה חושב שתוכל להמשיך לספר לי על זה אחרי שניפתר מהגופה?" סמי נאנח והלך לתפוס את הבחור מהרגליים. "רק ניסיתי לפתוח איתך שיחה."

 

[האבלוק וטינרי]

מזגן לתוך כותל נגזם

ענת הביטה כמה רגעים סביב, סוקרת את המעבדה לאוזניים זרות לפני שממשיכה.

׳האנשים מלמעלה מאוד מוטרדים ממה שסיפרת׳, היא המתינה עוד כמה רגעים בשביל לתת נופך יותר דרמטי להמשך, ׳הם חושבים שאולי כדאי שתחדלי לנסות לתקשר עם הכרישים׳.

׳אני׳, נטע עצרה לרגע,

האנשים מלמעלה במאמ״ה*, ידעה נטע, לא באמת חושבים שכדאי שדברים יקרו. הם יותר מהסוג שאם דברים לא יקרו כפי שהם ״חושבים שכדאי״, אז דברים אחרים עשויים לקרות למי שחשב אחרת. היא למדה זאת די מהר כשירון החליט על דעת עצמו לשנות את אורכי הגל של הלייזרים על הכרישים והוחלף כבר למחרת**

׳אני מבינה׳, כמובן שזה לא יקרה שוב׳. היא חשבה להוסיף שזה לא ממש תקשור, ובסך הכל דיווחה שחשה מהם תחושות של רעב בכל פעם שעברה ליד האקווריום שלהם, אבל שינתה את דעתה מיד.

׳חוץ מזה׳, המשיכה ענת, ׳האצווה הזו כנראה תושמד, אז גם ככה אין לך טעם להיקשר אליהם׳

----
* המכללה האקדמית Evil מגדל העמק
** הוחלף בירון אחר. זהה לגמרי מכל בחינה, אבל אחר.

 

[ויימס]

אומייגאד! based on a true story!

 

[האבלוק וטינרי]

זה נכון!

 

[בלגונה]

רגע, אז זה שלושה חלקים של אותו סיפור?

לא אהבתי את ההפניות האלה- *

הבנתי שזה אמור להצחיק, אבל תן קרדיט לקורא שהוא יבין לבד.

 

[האבלוק וטינרי]

:/ דווקא החלק שהרגשתי שיצא לי פחות מעפן..

 

[ויימס]

היי, את!

איפה הפסקה שלך?

 

[ויימס]

אוח, אני לא מאמינה.

משהו צלצל בדלת.
"מי שם?" שאלה המנהלת.
קסדה שחורה הופיעה על הצג ליד הכניסה. "אני מכונה," היא אמרה. "באתי לחפש את שלומית. יש לי בעיה ואני חושבת שהיא יכולה לעזור לי." על זגוגית הקסדה היה מרוסס פרצוף מחייך משום מה.
המנהלת החוותה בראשה אל שלומית. "מכירה אותה?"
שלומית משכה בכתפיה. "כל המכונות נראות לי אותו דבר." היא לגמה מהספל שלה.
"תפקידי את הנשק שלך בכניסה ואני אפתח," אמרה המנהלת.
"אני... אני לא יכולה." אמרה מכונה. "זו הבעיה. אני לא יכולה להיפטר ממנו. זה נשק מקולל."
"צר לי, חומד. זה הבר שלי- רק לי מותר."
שלומית הזדקפה. "רגע, למה את מתכוונת, מקולל?"

 

[סקיפי]

עכשיו בוקר

ולכן ההמשך יתפרסם בעוד שלוש
שתים
אחת

 

[ויימס]

לחלקנו יש עבודה, כאילו?!

סקיפי: "את בעבודה עכשיו?"
ויימס: "לא, אבל יש לי.. סידורים דחופים! כמו... אממ, להתעדכן בפייסבוק! הפרסונה האינטרנטית המלבבת שלי לא תתחזק את עצמה, יו נואו!"

 

[סקיפי]

אני בגמילה מפייסבוק

כבר ארבעה ימים תמימים