אז.. פיסקה ביום/בלילה?

[ויימס]

חה! אני בגמילה מקפה! עייפה כבר 108 יום אבל מי סופר!

מפייסבוק אני לא יכולה להיגמל- שם יש לי חברים.

 

[ויימס]

"זה סיפור ארוך," אמרה מכונה. "אני עייפה ואני צריכה דלק."
"זו לא תחנת דלק," אמרה המנהלת.
"את לא מבינה- אני מצויידת ביכולת להפיק אנרגיה מכהלים פשוטים."
שלומית הביטה בה יושבת מול כוס הבירה שלה. היא תהתה כיצד היא מתכננת לשתות אותה. היא ראתה מכונות פה ושם, אבל מעולם לא התקרבה אליהן יותר מדי. אף אחד לא ידע איך הן נראות. נו, רגליים וידיים, וראש, וכיוצא בזה, כן, אבל אף אחד לא ידע מה יש להן מתחת לשיריון.
מכונה שלפה קש ורוד מהתרמיל שלה והבריגה אותו למסכה שלה. היא נעצה את הקצה השני בנוזל העכור. נשמע קול שאיבה.
"הסתכלת במראה לאחרונה?" אמרה שלומית.
"אנחנו המכונות לא מרגישות צורך לעסוק במראה החיצוני שלנו," היא אמרה.
שלומית תהתה האם למכונות יש מיתרי קול בכלל, או שהצליל נובע מהקלטה אלקטרונית.
היא גירשה את המחשבה מראשה.
"אולי כדאי שתסתכלי," היא משכה כתף. "יש לך משהו על," היא הצביעה על פניה, לא בטוחה בנוגע למילה.
מכונה הזדקפה והביטה בהשתקפות שלה בחלון. פרצוף הסמיילי נעלם ובמקומו הופיע סימן קריאה. היא נהמה כמו מנוע.
"מה זה?" אמרה שלומית.
"זה גרפיטי דיגיטלי. הוא משתנה בהתאם למצב הרוח שלי." היא שפשפה את... שלומית החליטה שהיא תקרא לזה פנים, למען הפשטות. "שמוקים!" מכונה סיננה.

 

[בלגונה]

רעיון מעניין

מעניין- אני רוצה לקרוא עוד על מכונה.
היו חסרים לי תיאורים בקטע. למעשה כל הקטע הוא דיאלוג, שזה קצת בעייתי. תוסיפי פעולות, שהדמויות עושות בין לבין הדיבורים.

 

[ויימס]

"כל הקטע הוא דיאלוג, שזה קצת בעייתי"

בעייתי למי? לא בשבילי!

&nbsp
אגב, איפה הפסקה שלך? אני ארדוף אחרייך ואחבוט בך.

 

[בלגונה]

הוא יגיע

 

[האבלוק וטינרי]

מה טיבו הוביט? הם?

יש כמה דברים שאפשר למצוא בכל מעבדה, וכמה שלא. בכל מעבדה אפשר למצוא כלי זכוכית בגדלים שונים שמכילים נוזלים צבעונים מבעבעים, זה פשוט מקובל. אפילו במעבדות אסטרונומיה או במעבדות סטריליות אליהם נכנסים רק אנשים לבושים בחליפות חלל לבנות. בכל מעבדה יש איש אחד עם שיער מעט מדובלל שעומד ליד המנדף שלו ומצחקק לעצמו דרך האף. אולי זה קשור לתוכן הנוזל המבעבע, ולעובדה שהמנדף שלו כבר שנים לא מנדף שום דבר ופשוט נותן לענני הגזים הרעילים להסתחרר ולהתערבב זה בזה. בכל מעבדה יש שלט בכניסה שכתוב עליו ״נא לא להאכיל את הלבורנטים״, וכל מעבדה בטוחה שהיא זו הגתה את הרעיון.

במעבדות מאמ״ה, לעומת זאת, קצת מעבר לשלט ומשמאל למנדף של הבחור המדובלל, יש אקוואריום.

בתוך האקוואריום יש כמה כרישים, שבניגוד לכרישים במעבדות אחרות שוחים בתיאום מרהיב. וגם נושאים על גבם קרני לייזר, אבל בעיקר שוחים בתיאום מפליא. זה קרה לגמרי בטעות כשנטע השאירה את הטלוויזיה פתוחה על תוכנית של שחיה אומנותית, ועד כה האנשים למעלה לא שמו לב לכך - או ששמו לב, וכמוה, החליטו שזה יפהפה וראוי שישמר כמות שהוא.

וכמובן יש את הקטע של הטלפתיה, או מה שזה לא יהיה שגורם לה להרגיש רעב בכל פעם שהיא עוברת ליד האקוואריום והם לא אכלו יותר מדי זמן.

 

[ויימס]

זה כאילו שהיית שם!

 

[האבלוק וטינרי]

גר במקום וקם בר״ג

מה שעכשיו

באופק היא מתחילה לראות נצנוצים של חיים. אולי זו מדורה, אולי זו סתם ההרגשה שתקווה אוחזת בה שוב, עכשיו שהיא מתקרבת לסוף. אחרי הכל, לצאת לחפש את עצמה בדרום אמריקה זה פחות בעייתי מלמצוא את עצמה בבור מלא בנחשים עם לייזרים - שלמרות שזו לא היתה המחלקה שלה, השמועות אמרו שזה מה שקורה כשאת מזומנת לשיחה עם ראש מאמ״ה ואין לך את ההסברים הנכונים, או אנשים אחרים לטפול עליהם את האשמה.

ולמרות שמרחוק הוא דווקא נראה כמו איש חביב. ולמרות, ואולי אפילו בגלל שענת חייכה חיוך מעט מתוק מדי כשסיפרה לה על כל שהיא מוזמנת לשיחה איתו. וכמובן בגלל שהיא יודעת שבשיחה הוא היה שואל אותה איך היא השמידה את הכרישים, והתשובה שלה של ׳זרקתי אותם לאסלה והורדתי את המים׳ לא תמצא חן בעיניו, בייחוד לא אחרי שעמלה ותלתה תרשים של מערכת הביוב במכון מול האקווריום והשתדלה לחשוב על בריחה בכל פעם שעברה ליד האקוואריום. היא החליטה שזהו הזמן לצאת לטיול ההוא אחרי הצבא שאף פעם לא הספיקה לעשות.

 

[ויימס]

זה הסוף או שיש עוד?

 

[האבלוק וטינרי]

ביאליק מביאליסטוק (שבוע חדש, חוקים חדשים)

׳קודם כל תירגעי, הכל יהיה טוב׳, שיקר המדריך.
הבעיה התחילה כשהיא ניסתה להכניס את הראש אל מתחת לפני הים. היא נשמע דרך הווסת כמה דקות בלי שום בעיה, האוויר נכנס לריאות, ולא אכפת להן אם מהאף או מהפה.
אבל אז המדריך התעקש שחלק מהצלילה זה לשהות מתחת למים לפרק זמן של יותר מכמה שניות, ולמרות שנטע הבינה שמה שהוא אומר מכיל כמה שמצוצי היגיון - המוח שלה סירב לקבל את הרעיון של נשימה מתחת המים ובכל פעם שהיא נכנסה, היא יצאה תוך רגעים ספורים תוך השמעת צלילי השתנקות של אדם עם 50 שנות עישון שבדיוק נגמר לו מיכל החמצן.
זה לא שכנע את המדריך בכך שבני אדם בכלל, ונטע בפרט, לא נועדו לחיות מתחת למים. וגם בפעם הבאה כשניסה, והיא תלשה לו את הווסת מהפה.
רק בפעם המספר כלשהוא היא הצליחה לשכנע את המוח שלה שהיא נושמת למרות שיש מעליה מים. ואחרי כמה דקות היא אפילו הצליחה להרגע ולהתחיל להביט סביבה.
מה שהיה סביבה זה בעיקר מים. אבל גם לא מעט אלמוגים ומשהו שנראה קצת כמו דשא. מה שלא היה סביבה זה אריות ים, שזה מה שהמדריך הבטיח לה שיהיה. היא כן הצליחה להבחין בדגיג קטנטן ששוחה בין שני נקיקים, ואפילו לעקוב אחריו מעט לפני שהחזירה את מבטה ומצאה איזור חדש ונרחב של היעדר מדריך, בדיוק במקום בו היא ציפתה שהוא יהיה, ובשאר המקומות.

 

[ויימס]

כן, תמיד מבטיחים אריות ים והם לא שם. ופינגווינים!

 

[בלגונה]

הצילו!

מה קרה לסימני-הפיסוק?

 

[האבלוק וטינרי]

עזבי את הפיסוק. איך לעזאזל כתבתי ״נשמה״ ב״ע״?!

(הודעות שנכתבות אחרי חצות [+/- רבע שעה])...

 

[ויימס]

העיר בחוץ עדיין ישנה. הרחוב מחוץ לבר היה שומם, הדלתות מסורגות. שלט ניאון של מכבסה הבהב בורוד. הגשם נפסק, ובאוויר עמד ריח של אבק.
"למה חיפשת דווקא אותי?" אמרה שלומית.
"שמעתי שאת מכירה מכונאי, וחשבתי שאת יכולה לקחת אותי."
"אני מכירה..." שלומית משכה בכתפיה. "אולי אני מכירה מישהו שיכול לעזור."
מכונה לחצה על כפתור ותא נפתח בחזה שלה. היא שלפה מתוכו ערימת שטרות והושיטה אותם לשלומית. "זה כל מה שיש לי כרגע. אבל אני יכולה להשיג עוד אחר כך."
שלומית הנהנה, קיפלה את השטרות ותחבה אותם לכיסה.
"אז האקדח המקולל הזה, מה הוא עושה בדיוק?"
שלוש נקודות אדומות הופיעו על מסך הקסדה שלה. "זה האקדח הטוב ביותר שאי פעם החזקתי. כאילו הוא יודע מה אני חושבת. כאילו הוא מכיר אותי. כשאני לוחצת על ההדק, אני מרגישה כאילו ההדק הוא זה שמושך את האצבעות שלי."
שלומית תהתה למה מישהי תרצה להיפטר מאקדח כל כך מוצלח.
"את הלקוחה שלי עכשיו, אז אל תדאגי, אני לא אלשין עליך," אמרה שלומית. "אבל כדי לעשות את העבודה שלי כמו שצריך, אני צריכה לדעת מה קורה פה. הרגת מישהו עם האקדח הזה?"
סימן קריאה הופיע על פניה של מכונה. "זו הייתה תאונה."
"אני בטוחה," שלומית חייכה.
"ניסיתי להיפטר ממנו, אבל הוא חוזר כל הזמן. וזה לא החלק הכי גרוע."
"מה החלק הכי גרוע?"
"טוב," אמרה מכונה.

 

[ויימס]

(אגב, זה אומר שרד יהיה הקומפניון הבא?)
&nbsp
אחד המרזבים בבניין הסמוך היה שבור, והמים זרמו ללא הרף על המדרכה.
לפני שמכונה תוכל לספר מה היה החלק הכי גרוע, שלומית הבחינה בהתשקפות נעה על פני המסך שלה. היא הסתובבה. בפינת הרחוב עמד מיצי קיבה, שליח של אחת המשפחות בעיר.
"לילה," אמרה שלומית בקול רם מן הדרוש.
"את!" מיצי קיבה הצביע. "את גנבת ממני את האקדח שלי! תחזירי אותו או שהמשפחה תדע!"
שלוש נקודות הופיעו על מסך הקסדה. מכונה זקפה אצבע. "או שאהרוג אותך, ואז איש לא יידע."
מיצי קיבה מצמץ כאילו השליכו שק זבל על הראש שלו. בהתחשב בקשרים שלו, הוא היה רגיל לכך שאף אחד לא איים עליו.
מכונה נופפה ביד עטויית כפפה. "לא התכוונתי להעליב. זו האמת האובייקטיבית."
"ששש... תהיי בשקט," שלומית סיננה. היא הרימה את קולה. "מה הבעיה, מיצי קיבה? אני כבר שילמתי לך החודש."
"את בסדר, שלומית. אבל אל תעמדי לי בדרך!"
"אדון קיבה," מכונה ספקה את כפותיה. "אני לא חושבת שאתה באמת מעוניין לקבל את האקדח בחזרה. הוא מקולל. מוטב לך-"
מיצי קיבה צעק, הושיט את ידו אל חגורתו, ומשהו חלף דרכו. כמו רוח. הוא נפל אל המדרכה. כף ידע של שלומית חבטה בפיה.
"הרגת את מיצי קיבה," היא מלמלה מאחורי כף היד.
"כן, אבל מתוך הגנה עצמית."
שלומית הסתובבה אליה. "אני עמדתי מולך!"
"נראה שכן."
"הקליע עבר מסביבי?" היא נדה בראשה.
"לא קליע. האקדח הזה יורה גלי מוות."
שלומית צמצמה את עיניה. היא שמעה בעבר על אקדח שיורה גלי קול. זה היה הגיוני. אולי.
"אנחנו צריכות להסתלק מפה לפני שמישהו יידע שפגענו בו. אני לא רוצה לדעת מה המשפחה תחשוב. אחר כך תוכלי לספר לי מה החלק הכי גרוע."
"אני מעדיפה להראות לך."
&nbsp
&nbsp
&nbsp
(מיצי קיבה ומוח עצם היו יחד באותה כנופייה לפני שהוא התקדם לאפיקים טובים יותר. אבל זה לא קאנוני. לא שמעתם את זה ממני.)
&nbsp

 

[shccer]

סרנגה סינרגטי (אני עושה את זה נכון?)

נאור וטימוטי עמדו בכניסה לבר, וחיכו להכנס אליו. מלפניהם עמדו חבורת בנות עם שיער בצבעי מרקר, ומאחוריהם ישבו דנה יוחאי וניסן. נאור הצביע על השלט מעל הכניסה. "ומה כתוב שם?" הוא שאל את טימוטי. "נו בחיאת נאור שיגעת את רבו. מסכן, אתה משגע אותו כל היום" אמר יוחאי. "כן, בו תנוח קצת עם הלימודי עברית" הצתרפה ניסן "אנחנו פה בשביל לעשות כיף, מה זה החפירות האלה."
טימוטי קטע אותם "לא ,גאיס, זה בסדר, אני צריך לומדת עברית" אמר טימוטי במבטא אמריקאי כבד. "הנה, ה... המר-קחה. המרקחה. מה זה המרקחה?"
"זה המקום שבו הרב-מאגים רוקחים שיקויים." ענה נאור "זה השם של המועדון".
אתם מאמת חייבים מסבירות לי איך זה עובדת" אמר טימוטי "איך מה עובד" שאלה דנה. "הכל, איך כל הדבר הזה עובד?" הוא אמר. "אתה מאוד ספציפי היום, אתה יודע?" אמרה דנה. "לייק, הקסמים, והאקונומי, והכל, איך זה עובד?" "הכלכלה" אמר נאור. "מה?" שאל טימוטי "אקונומי זה כלכלה" אמר נאור. "נו אוקיי, כלכלה"
"בוא, חכה איזה שתיים שלוש בירות לפני שאתה שואל אותנו שאלות כאלה" אמרה ניסן. "איים סיריוס" אמר טימוטי "רציני" תיקן אותו נאור "נו פור גודס סייק!" נאור סינן לעצמו בלחש "למען השם".
"איים סיריוס" הוא אמר שוב לניסן "גם אני" היא השיבה "אני צריכה לפחות שתי בירות כדי להתמודד עם כל השאלות האלה."
הסלקטור פנה אליהם. "בואו תיכנסו"

 

[האבלוק וטינרי]

וגם לפיסקה (*הצטרפה)

 

[ויימס]

אני צריך לומדת עברית.

 

[האבלוק וטינרי]

פולינה מפולין

בבניין מרובע ברובו, עם חלונות גדולים, עיצוב חלק ומודרני ובאיזור בו כמעט אין סופות ברקים, ישב יעקב. כן, הכיסא שלו גדול ומצופה בבד דמוי עור. וכן, יש לו כפתור שמאפשר לכיסא להסתוב. מלבד זאת, ומהכפתור האדום על הכיסא, לא הייתם יכולים להבדיל בין המשרד של יעקב למשרד של איש עסקים אמיד ומעלה בכל מקום אחר בעולם.
יעקב ישב על הכיסא עם הפנים אל החלונות הגדולים, מביט מלמעלה באנשים (לא האנשים הקטנים, יעקב האמין שלכל אדם יש תפקיד חשוב בחברה, ואף תפקיד לא קטן יותר מאף תפקיד אחר. אפילו הוא בעצמו בסך הכל ממלא את צרכי המכללה ומנסה להביא אותה אל המאה העשרים ושתיים). כרגע ההמולה נעה סביב מעבדת הכרישים. ׳מסתבר׳, כפי שמודיעה לו ענת מאחורי גבו, ׳שאחת מעובדות המעבדה אולי לא השמידה את הכרישים הפגומים כמו שצריך׳
׳אוקי, ו?׳
׳ואולי היא נעלמה וככל הנראה עזבה את הארץ׳
יעקב נתן למעט אוויר להשמיע קול בדרכו החוצה. אנשים אחרים נאנחים, לא יעקב. הוא לחץ על הכפתור שמסובב את הכיסא והביט בענת.
׳ענת׳
׳ד״ר קליימן׳
אנשים חושבים שהוא רע. אנשים חושבים שרק כי אתה מנהל מכללה שיש לה evil בשם זה אוטומטית הופך אותך לאדם רע. ואלו עוד האנשים השפויים, בצד השני של המתרס, איתם עוד אפשר לדבר. האנשים שעובדים בשבילו לפעמים היוו את המכשול האמיתי.
׳מה את חושבת שהמטרה של המכללה?׳
׳לחנך את הדור הבא של המדענים בישראל?׳
׳כן.. ו?׳
׳ו.. ולהשתלט על העולם?׳
הוא נתן לעוד אוויר לצאת ממנו, בתקווה לנקות אולי את אוויר החדר מהשטויות שאנשים אחרים מכניסים אליו. להשתלט על העולם? יש לו מניות בגוגל, מה הוא צריך את העולם? הוא לפעמים מקווה שיגיע העובד שיבין אותו, מישהו שהוא יוכל להגיד לו מה הוא רוצה ומה התוכניות שלו, כדי שהוא לא ירגיש כל כך לבד. הוא נתן לתקווה שענת תהיה המישהי הזו לחלוף בטרם לחץ על הכפתור האדום.

 

[ויימס]

I like this guy!