אז.. פיסקה ביום/בלילה?

[ויימס]

הוא כמו וטינארי אבל ערס!

 

[ויימס]

מישה ממשהו.

(בלעעחס, מנסה לדחיין את מלאכת הכתיבה ככל האפשר)
&nbsp
מכונה כרעה ליד מיצי קיבה. סימן שאלה הופיע על פניה.
"אמרתי שאנחנו צריכות לזוז," אמרה שלומית.
מכונה הרימה את כף ידו הימנית ובחנה אותה. "הקללה לא החלה עדיין." היא הניחה ליד ליפול.
מעט מאוחר יותר, הן ישבו בדירה של שלומית. שלומית הוציאה את הדלי שהיא שמרה לימים גשומים, ומים מהתקרה טפטפו לתוכו בקצב מרגיע.
"ראי." מכונה הסירה את הכפפה שלה. מתחתיה הייתה כפפת שיריון. היא התחילה להחליד. "רק השיריון שלי בינתיים. אם נוכל למצוא מכונאי, הוא יכול להחליף את החלק הזה-"
"את לא יכולה לעשות את זה בעצמך?"
מכונה הביטה בה. "את לא יכולה לתקן את השיניים שלך בעצמך?"
שלומית הנהנה. "הבנתי."
"אם הקללה שלי תעבור דרך השיריון, היא תהיה יותר... אני לא, אני לא בטוחה מה אעשה."
"תגידי לי משהו..." שלומית היססה. "זו בטח לא שאלה מנומסת, אבל בתוך השיריון שלך יש משהו אורגני?"
"הוא מחוזק בסיבי פחמן אז התשובה היא בהחלט כן." מכונה חייכה.
שלומית נאנחה.
מכונה לקחה את אחד התפוחים שעמד בקערת הפירות על השולחן, ולפני ששולמית תוכל להזהיר אותה שהפירות לא טריים במיוחד, היא לחצה על כפתור במסכה שלה ופתחה חור באזור הפה. היא דחפה את התפוח פנימה ונשמע זמזום של קוצץ מזון.
שלומית תהתה איך היא עומדת להוציא את כל הדברים שהיא אוכלת החוצה. האם יש לה קש מיוחד בשביל זה? מוטב שלא לחשוב על זה.
"אקדח שקורא את המחשבות שלך ופוגע איפה שאת רוצה," היא מלמלה. "לא פלא שגנבת אותו."
"לא גנבתי אותו. האקדח היה מקולקל. אדון קיבה נתן לי אותו כדי שאתקן אותו. התכוונתי להחזיר את האקדח, אבל הוא עקב אחריי."
"מיצי קיבה עקב אחריך?"
מכונה נדה בראשה. "האקדח עקב אחריי. גיליתי שלקחתי אותו בטעות."
"אני בטוחה," שלומית חייכה. היא העיפה מבט ביד של מכונה. "אני לא מכונאית, אבל זאת נראית לי כמו סתם חלודה. למה את חושבת שזו קללה?"
"כל מי שהחזיק באקדח הזה מת."
"לא עד כדי כך מפתיע."
"את תביני בסופו של דבר."
שלומית פתחה את פיה.
"הממ," אמרה מכונה. היא שלפה אגס מתוך הקערה ודחסה אותו שוב לתוך פניה לצליל זמזום.
שלומית השתתקה.

 

[ויימס]

קשה לי... את רחוקה ממני. קשה לי.. והמיטה כ"כ קרה!

באותו לילה, שלומית שיחקה עם תחנות הרדיו. לא הייתה שום ידיעה על גופה שנמצאה ברחוב. כנראה שמיצי קיבה לא היה חשוב מספיק. הוא בטח חשב אחרת.
מכונה ישנה על הרצפה והכיתוב ZZZ הופיע על מסך הקסדה שלה. לשלומית הייתה ההרגשה שהוא לא יירד אם היא תנסה סתם חומר ניקוי.
הדירה הייתה קטנה מכדי לאפשר פרטיות כלשהי, אז שלומית סגרה את עצמה בשירותים ושלפה את המהדהד שלה.
"זאת אני," היא אמרה. "מה אתה יודע על קללות? או לפחות משהו שמכונות קוראות לו 'קללה'. אני לא מאמינה בקללות." היא העבירה אצבע על שפתיה. "לי זו נראית כמו מחלת עור. בשביל מכונה זו תהיה מחלת שיריון, אני מניחה. אני מביאה אותה אליך. שלושים אחוז מספיק לך? בכל אופן, תדבר איתי."
היא סגרה והביטה בהשתקפות בראי בעיניים מוצרות.

 

[האבלוק וטינרי]

נתן מנתניה

(הפסקה, נושא חדש).

הדרקון של יפו נשם, ובנשימותיו עשן הסתלסל אל על בין אריחי המדרכות הצרות. בין חלומותיו התהלכו תשב״ר חזרה מהחדר, נזהרים שלא להפריע את שנתו. מוישי אף הוא עשה את הדרך לביתו, והביט בחלומות המתהווים סביב. צעדיו זהירים ומדודים, בין חלומות על הרי זהב לזיכרונות על עגלות פלדה שחוצות את הרחוב במהירות. מסיט עיניו מחלום אחד, ובלי משים כמעט ונכנס לתוך חלום אחר.
רב שלמה סיפר על הילדים בחלומות, על ריבקי שעודנה פוסעת בין גבעות ירוקות ומחפשת את הדרך חזרה לרחוב, או על דב-בער שנעלם כשרדף אחרי פרפר זהוב אל תוך ערמות הזהב.
׳מויש!׳, אמו הבליחה מולו דרך חלום מתפוגג על ציפורי ענק בשמיים, ׳השעה השישית כבר מתקרבת!׳
הוא החיש צעדיו סביב אדי החלום. פעמים בעבר אף חלף דרך חלום מתפוגג, עוצר נשימתו ונזהר שלא לשאוף את האדים. חש לרגע זכרונות של עולם אחר בטרם חולף בביטחה אל הצד השני. אך לא יעשה זאת כאשר אימו מביטה.
׳סילחי אמי, על כי ציערתיך. הלימוד התארך לו׳.
אימו חישקה שפתיה לרגע, אך מיד החליפה זאת בחיוך, ׳ומה למדתם היום?׳
נשימות הדרקון התערבבו בקרירות הערב, ומויש החל מספר לאמו על שניים אוחזין ועל שזירה קוואנטית.

 

[ויימס]

לקח לי זמן להבין שמוישה והדרקון הם לא אותה יישות.

בקריאה ראשונה דמיינתי זה דרקון שהולך ללמוד תורה, וחשבתי, "הו, כמה חדשני!"

אז אני מבינה שיש עולם פנטסטי עם דרקון וזהב, ואם לא תיזהר אתה עלול לתעות אליו, כן? זה נשמע מבטיח.

 

[האבלוק וטינרי]

ניקוס מניקוסיה

(טרי פראצ׳ט צאר פירט)

ברגע הראשון נטע שקלה להיכנס לפאניקה. ברגע השני המוח של נטע כבר היה מעבר לאפשרות לשקול דברים והיא התחילה להתנשם כמו תנשמת על סמים ממריצים. ברגע השלישי היא התחילה לעלות מעלה אל פני השטח במהירות שברגע החמישי תפוצץ לה את הריאות. למזלה ברגע הרביעי היא הרגישה רעב ונעצרה.
זה היה מוכר לה מאיפשהו, הרעב. ואיתו התחושה של.. שלום היא חשבה. לא, היא לא חשבה את זה, היא משוכנעת שלא היה שום סיבה בגינה היא תחשוב דבר שכזה. אנחנו כאן היא המשיכה לחשוב נגד רצונה. כן, ברור לי שאני כאן. ניסתה לענות לעצמה, הייתי רוצה להיות שם!
רדי למטה
אתה שיכרון מעמקים?היא חשבה, למרות שהמשיכה לרדת בעקבות המחשבות.
הצבעים הבהירים פינו את מקומם לגוונים של תכלת, האלמוגים פינו את מקומם ל.. נטע נעצרה מול משהו שאם לא היתה יודעת שלא קיים, הייתה עשויה להיות משוכנעת שזה לא לגמרי שונה מ.. זאת את

 

[ויימס]

אני חושבת שטרי פראצ'ט היה מעריך את התמונה הזו עד מאוד.

 

[האבלוק וטינרי]

רומן מרומניה

וזו היתה היא, או הדבר הכי קרוב שייצור ללא אגודלים או אצבעות יכול לבנות מאבנים, אצות וחיות מי מלח קטנות. השיער ״שלה״ התנועע עם הזרמים המשתנים וסתר את הפנים, שנטע כמעט והיתה משוכנעת שעשויים לפחות חלקית מרכיכות כלשהן. היא היתה מעט גבוהה יותר, או שרק היה נדמה כך במים. והצבעים, כמובן, היו שונים לגמרי - חלוק ירקרק משתרע על פני חולצה ירקרקה ומכנסיים ירקרקים.

הטעם המתכתי שהחלה לשים לב אליו הסיט את תשומת ליבה מהעיניים הזוהרות של הפסל. היא הביטה אל המחוג שהראה על אפס והחלה לטפס שוב אל פני הים שהחלו מיטשטשים מרגע לרגע.

הוא התנצל, זה משהו שהיה לו מאוד חשוב שהיא תבין בזמן שהיא מנסה להבין איפה היא ומה בדיוק קרה. הוא המשיך להתנצל בזמן שהיא הבינה שמה שמתחתיה זה חול, מה שמעליה זה מעט מדי אוויר ואז פנים של מדריך מתנצל שמפריעים לה לנשום את האוויר הזה.

 

[ויימס]

אתה זה שמנצח בינתיים! כבר שלושה ימים שהפסדתי פסקה!

העיר והיער תמיד היו קרובים אחד לשני. מדי פעם, כשלמועצה התחשק לעשות משהו מועיל, הם היו מפנים מאחד הרחובות איזה עץ שנפל במהלך סערה. אבל היער תמיד חזר, בקצוות. היה שביל קטן בקצה הרחוב- לפעמים בלילות חזירי בר היו יוצאים מתוכו ומחפשים אחרי יער נוסף ללא הועיל.
שלומית חשבה שעדיף שהן ימשיכו ללכת בו עד שהעניין עם מיצי קיבה יירגע. סביר להניח שהרשויות יחשבו שמדובר בעוד מקרה של חיסול על ידי משפחה יריבה.
"הוא אמר לי שהוא זכה בו במשחק קלפים."
"מיצי קיבה?"
שלוש נקודות הופיעו על פניה של מכונה. "כן. הוא אמר לי את זה."
"איפה?"
"ברציפים."
שלומית הביטה בשביל. היא העבירה את לשונה בין שיניה. האבנים עדיין היו חלקלקות ורטובות, אבל הדרך לא הייתה חסומה.
"ייקחו לנו כמה ימים להגיע לים מכאן, אבל זה אפשרי. מה את אומרת?"
מכונה הרימה את כף רגלה. "אני מאוד טובה בהליכות. תסתכלי- היא מחורצת."
שלומית המהמה.
"אבל לא יהיה לך קשה?" מכונה החוותה בידה אל המקל של שלומית.
"אני אעכב אותך, כן. זו הסיבה שאמרתי 'כמה ימים', ולא 'יום'."
"זה בסדר. עוד יש לי זמן." מכונה הביטה בכפפה שלה. "אני מקווה."
שלומית ניסתה למצוא מילות עידוד, אבל צלצול שבקע ממכונה קטע אותה.
"בדיוק בזמן!" אמרה מכונה ושלפה מהתא שלה חבילה קטנה עטופה במה שנראה כמו ניילון אפור. היא חפרה בור קטן מתחת לאחד העצים, הניחה את החבילה בתוכו וכיסתה אותו בעפר ברגלה.
כשהיא הבחינה ששלומית בוהה בה, היא אמרה, "העטיפה ביו-דגרדבילית, אם משאירים אותה בתוך האדמה ובנוכחות חיידקים, היא נעלמת עם הזמן. ואז..." היא חייכה, "דשן."
"יופי," שלומית הצליחה להגיד.
&nbsp

 

[האבלוק וטינרי]

זה לא המה אלא האיך

 

[ויימס]

כתיבה זה כיף! חוץ ממתי שזה לא כיף, שאז זה מעצבן ומעפן!

הדרך הובילה אותן מסביב למצוקים ירוקים. שלומית עדיין הייתה יכולה לראות את העיר, אבל כשהגשם הפסיק והשמש התחזקה, זמזום החרקים היה חזק יותר מכל דבר אחר. רוח קרה חבטה בפניה.
כשהן עצרו, שלומית כרסמה מעט בשר משומר. מכונה הביטה בפרפר שישב על פרח. היא קירבה אליו את אצבעה, לאט ככל שיכלה, וכשהיא נגעה בו והוא התעופף, חיוך רחב יותר מאי פעם
התפשט על מסך הקסדה שלה.
מישהו יצר את האקדח הזה, שלומית חשבה. הנשק המושלם, שכל צבא שחמוש בו יזכה בניצחון לפני שהקרב בכלל התחיל. אבל הוא שמר אותו בסוד, הוא שמר אותו לעצמו. והוא הציב מנגנון בטיחות כלשהו, כדי שאנשים אחרים לא יוכלו להשתמש בו.
"יש לך שם אמיתי?" קולה נשמע רם מדי לאוזניה.
סימן שאלה הופיע על מסך הקסדה. "אני מכונה."
"כן, אבל איך אתן קוראות אחת לשנייה?"
"מכונה."
שלומית מצמצה. "אבל איך אתן יודעות למי הכוונה?"
מכונה חייכה. "אנחנו פשוט יודעות."
שלומית לעסה למשך כמה רגעים. הבשר היה יבש וסיבי. היא בלעה.
"השאלות שלי מפריעות לך?"
"בכלל לא!"
"אני שואלת, כי עושה רושם שאת מאוד טובה בלא לענות עליהן."
"באמת?"
בערב, כשהן עצרו שוב, מכונה גירדה כמה פתיתי מתכת מכפפת השריון שלה באמצעות סכין.
"אני חושבת שאולי אם אפטר מהתאים המתים, הקללה תתעכב."
המילים, 'אין כזה דבר, קללה' טיפסו במעלה גרונה של שלומית. היא החניקה אותן.
"כשהירח יעלה נוכל להמשיך ללכת," היא אמרה. "הוא יהיה מלא- די והותר אור בשבילנו."
&nbsp

 

[אלודאה]

(פוסעת בשקט לאחור כדי לא להפריע)

 

[ויימס]

המקום הזה שומם לחלוטין. תפריעי, תפריעי. זה רק יועיל. אולי.