איזה מזל

[גילעד 63]

איזה מזל

קישור לסיפור מלפני שנתיים בערך. מאומצת ברזיל שנוסעת עם הוריה למקום בו נולדה לפגוש את האם הביולוגית.
מה שקפץ לי כל הסרטון זה היה האמירה של "איזה מזל". התחושה שעולה בה כילדה שגדלה בכפר שמריהו למול הכפר בו נולדה ומה יכול היה להיות. מעניין אותי מה אתם כהורים מאמצים חשים למול מאומץ שחש שהאימוץ הציל אותם מאיזה גורל מר. תחושת אסירות התודה הזו.

 

[עכשיותורי]

אני חוששת מתחושה זו

אסירות תודה מוציאה את הקשר מאיזון

כאשר בני - (טיפוס מתרגש מאוד) מחבק אותי בעוצמות אני כל הזמן מקווה שמדובר באהבה נטו ולא איזה זיכרון מודחק שהופך לאסירות תודה.

 

[אבי351]

כשבני מחבק ומנשק אותי אני בטוח מאוד שזה

בא מאהבה שלו אלי ולא כתודה מזכרון כלשהו מהעבר כך לפחות אני מרגיש

 

[נגה לביא]

אסירות תודה או הכרת תודה?

(הסבר מקדים - לא צפיתי בסרט ולא יהיה לי זמן לצפות בו בקרוב.)

לא כל אמירה שכזו היא אוטומטית אסירות תודה. לפעמים זו פשוט הכרה במזל הטוב שנפל בחלקו של מישהו. אנשים הם יצורים סבוכים מבחינה רגשית, ואפשר לחוש מלאי מזל על כך שאומצו ויצאו מאותו מקום, ועדין לא לחוש אסירות תודה להורים.

בנוסף לעיל, ישנו הבדל בין אסירות תודה להכרת תודה.
כאדם בוגר, אני מלאת הכרת תודה להוריי על דברים רבים שעשו עבורי, ועל הדרך בה גידלו אותי.
כאדם בוגר, אני מודעת לכך שאין זה כה מובן מאליו, במיוחד כשיש כשאני יכולה לראות נסיבות מקילות עבורם אם היו נוהגים אחרת.
כהורה, אני מקווה שזיו תגדל להיות אדם בעל רגישות ושתראה בדרכים בהם פעלתי תועלת עבורה, ובכך תכיר תודה כלפי. כילדה, עם זאת, אני מצפה ממנה לחשוב שזו חובתנו להציל אותה מכל מהמורה בחיים, ולקבל זאת כמובן מאליו. אני מקווה שגישה זו תעבור אליה, ותעזור לה לא לחוש שהיא אסירתינו, בשום דרך שהיא.

 

[KallaGLP]

גם אני מלאה הכרת תודה להוריי

על כל כך הרבה דברים: על כך שכשהייתי ילדה לקחו אותי תמיד לטיולים הכי יפים בעולם, על כך שהוציאו אותי מרוסיה והביאו אותי למדינה מערבית בכלל ולישראל בפרט, על כך שתמיד ניסו לתת לי את הטוב ביותר על פי הבנתם ויכולתם ושהם מנסים לעשות זאת עד היום. אני יודעת שיהיו תמיד מוכנים לתת את חייהם למעני. אך למרות הכרת התודה אני לא אסירת תודה במובן שאני מרגישה שחיי שייכים להם. אם זה חשוב לי, אפעל בניגוד לרצונם ואעמוד על שלי מולם. אתחשב איפה שאני יכולה, כי לדעתי זה חלק מהותי מיחסים בין אנשים שאוהבים וקרובים זה לזה, אך לא אבטל את רצוני בפניהם ולא אוותר על דברים שחשובים לי רק מתוך התחשבות, תחושת חובה או אסירות תודה. בקיצור, זה טבעי ואנושי ולדעתי אף מוסרי להכיר בטוב שאנשים אוהבים עשו למעננו ואף להחזיר להם באותו מטבע. זה לא אומר שאנחנו אסירים של האנשים האלה ושחיינו שייכים להם.

 

[KallaGLP]

ועוד - לדעתי, קשר בריא בין הורים לילדים

הוא כזה שבו ההורה מבין שזה לעולם לא יהיה קשר של הדדיות מלאה. ההורים תמיד אמורים לתת לילדים יותר ולצפות מהם לפחות. זו דרכו של עולם וכך צריך להיות.

 

[יסמין@]

כל מילה! פשוט כל מילה!! (בשתי ההודעות)

 

[עכשיותורי]

אכן הקשר לעולם אינו של הדדיות מלאה

אבל בכל זאת יש הבדל בין הכרת תודה בין הורה לילד על דרך גידולו לבין הכרת תודה על אימוצו ו"הצלתו" כפי ששגילעד ציין (לא ראיתי את הסרט).

אשמח לחוש הכרת תודה מבני כפי שאת חשה כלפי הוריך אך אני מקווה שזה לא ילווה בתחושה שאני ה"מצילה" שלו.

בכל תהליך האימוץ הזה אני לחלוטין חשה שאני הרווחתי ומדובר במצב של win win

 

[KallaGLP]

לי לא ידוע על נתונים או מחקרים

המצביעים על כך שילדים שאומצו מכירים טובה להוריהם יותר מאשר ילדים ביולוגיים או שהתחושות שלהן הן בעלות מהות של אסירות טובה לעומת הכרת טובה כפי שהמושגים הוגדרו כאן בשרשור. ואם להתחיל ללכת בכיוון הזה, צריך גם לשאול לעומת מה משווחים. האם ילד (סתם דוגמה אפשרית אחת) שחלה במחלה קשה חלילה והוריו עשו הכל כדי להציל את חייו וישבו במשך תקופה ארוכה לצד מיטתו וטיפלו בו עד שהחלים יהיה פחות או יותר מכיר תודה מילד שלא חוה חוויה כזאת? מילד שאומץ? בקיצור, אני לא בטוחה שיש להניח שילד מאומץ יחוש רגשי תודה מוקים יותר להוריו מאשר כל מיני ילדים אחרים.
ואגב, גם אני לא ראיתי את הסרט וגם אין לי כוונה לראות.

 

[balbal17]

קאלה ריגשת אותי

הצלחת לתרגם את הרגשות התחושות והתובנות שלי למילים מדוייקות
תודה

 

[KallaGLP]

וואו, לא ציפיתי לזה, תודה רבה!

 

[זואילי]

טרם צפיתי

ומן הסתם המילה "אסירות" כאן היא מה שצורם. בגלל הקונוטציה הברורה מאליה.
לכן גם אני יכולה להבין את מי שיקרא לזה הכרת תודה.
אבל גם בהכרת תודה יש משהו מחייב.
אז אישית - אני מתחברת יותר לאיזה מזל...
כן. אני מרגישה שהצלתי את בתי. ממה? מכל מיני דברים.
אם היא גם תרגיש כך? אין לי מושג. ימים יגידו. אולי היא תרגיש כך ואולי לא ואולי גם וגם.
אבל אם נחזור לעניין המזל-הכרת תודה- אסירות תודה,
את זה אני עצמי מרגישה יום יום במשפחתי מבלי לתת לזה טייטל ומבלי לחשוב על המשמעויות יותר מדי.
בכל יום אני מרגישה תודה ענקית שנולדתי להוריי. שהם ולא אחרים. שבלעדיהם לא הייתי מגיעה להרבה מאוד דברים. שהם לעולם במקום ראשון אצלי. זה לא גורם לי להרגיש משהו מאולץ בבחינת חייבת להם משהו. וכמובן שהם לא מצפים ממני לדבר מלבד רצונם שאהיה בריאה ומאושרת. אבל עדיין אני מרגישה שהם המזל שלי והכוח שלי והחיים שלי. (ועכשיו הצטרפה למשפחתנו גם בתי שבאופן טבעי נכנסת ישר לאותה עדיפות עליונה בה עומדים הוריי) - ובכל הזדמנות אני גם מודה להוריי ומזכירה להם כמה שאני אוהבת, מכבדת, מעריכה ומוקירה ואפילו - רוצה להיות הורה כמוהם.

 

[יסמין@]

 

[fannyd]

אכן ברת מזל

ומה רע בלהרגיש בר מזל? גם אני, בת ביולוגית להורי, מרגישה ברת מזל ולו בגלל שלא נולדתי בתקופת השואה למשל כמו שני ילדיו של אבי שנרצחו בהיותם תינוקות. מרגישה ברת מזל על ההזדמנויות שהיו ויש לי בחיי, ועל החוכמה שהייתה לי לזהות לממש את חלקן. גם המתבגרת, כמעט בת 17, מרגישה ברת מזל. עוד שנה היא מסיימת את התיכון והעולם פתוח לפניה.
יש לה משפחה אוהבת וחברים. סיפוק מהיכולות שהיא מגלה בעצמה. מה שהיה בתחילת חייה לא אמור בהכרח להקרין על ההמשך. ואשר להכרת תודה זאת תגובה טבעית לאהבה ודאגה. חריג כשזה לא קיים.

 

[KallaGLP]

לא רק חריג. גם עצוב.

 

[China8]

כל רגש הוא לגיטימי

אם מאומץ מסויים חש כך אז זה בהחלט לגיטימי בעיניי, זה כל כך אישי.
אני רק יכולה לתאר לעצמי שכאשר מאומץ חוזר לכור מחצבתו עולים בה/בו המון רגשות כאלה ואחרים שכנראה יעובדו לאורך המון זמן. יכול מאד להיות שאם הייתה גדלה באותו כפר ממנו הגיעה מברזיל לא הייתה מכירה משהו אחר והייתה מאושרת בחלקה. הרי זה רק ההשוואה בדיעבד שיוצרת את אותה "הכרת תודה". כמו גם התייחסות לפן החומרי בלבד. שכן אולי תנאיה החומריים היו דלים אך הייתה יכולה להיות מאושרת לגדול כרוב הילדים עם הוריהם הביולוגים. מי יודע...

 

[fannyd]

כמה רומנטי להניח שאנשים קשי יום מאושרים בחלקם

כבר ראינו את ברונה שנילי טל חזרה אליה כעבור שנים.

 

[fatfat]

צפיתי בסרטון מספר פעמים ולא חשתי שום

אסירות תודה מצדה של נוגה להוריה המאמצים. הרגשתי שבביטוי "איזה מזל" היא מתייחסת לכך ששפר עליה גורלה ולא גדלה באותו כפר בו נולדה אותו היא מכנה "חור", "עזה". וגם אמה כשמנסה לנחם אותה ששהיא מזועזעת מהעולם שפוגשת בברזיל אומרת לה: ה בעולם, יש טובים ויש רעים, יש עניים ויש עשירים
מזלך שהגעת אלינו וגם היא לא מתייחסת לזה במובן של הצלה מגורלה אלא ששר גורלה.
ובחווייתה אכן שפר עליה גורלה. היא מדגישה שהאם המולידה מתייחסת אליה כאל בת אך היא לא רואה בה אם. קשה לגשר על פער של כל כך הרבה שנים
במיוחד כשהבדלי המנטליות ואורח החיים כה שונים.

 

[fannyd]

ואגב, הגירסה של האם הביולוגית נשמעה לך אמינה?

 

[fatfat]

אין לי כלים לשפוט.

מה שבטוח שבאותה תקופה הרבה ילדים נמסרו למתווכים על ידי קרובי משפחה או הורה יחיד תמורת כסף, ללא הסכמת האם הביולוגית. אני במו עיני ראיתי מסמכים מזויייפים שנמסרו להורים תמימים שלא ידעו שהמסמכים מזוייפים שסביר שזו היתה רשת שזייפה מסמכים, משפטים ואימוצים.