איזה מזל

לגבי העדר שקיפות הבעיה היא גם בשרות למען הילד

ראיתי בעבודתי מקרים שהשרות החליט על דעת עצמו למנוע מידע שהילד היה זכאי לו, כלומר עובדת סוציאלית אחת מחליטה כך, ואילו במקרים אחרים, בדיוק סוג מידע דומה - כן נמסר. או מידע מסויים לא נמסר לילד, ומספר שנים אחר כך, כשהעובדת הסוציאלית התחלפה, והילד חזר לשרות - המידע (שמראש זכותו היתה לקבל) כן נמסר.
אינני מדברת על פרטים מזהים של ההורים הביולוגיים הנמסרים אם ורק אם ההורים מסכימים לכך. אלא על נסיבות המסירה לאימוץ ותאור כללי של הארועים בינקות, שאת זה זכותם של הילדים לדעת.
אותם חוקים אמורים לחול לגבי כל עובד סוציאלי העובד בשרות, ולגבי כל תיק של ילד מאומץ הרוצה לדעת על משפחתו הביולוגית - חוקים אחידים לגבי מה זכותו של הילד לדעת - ולא כפי שהמצב כיום: שכל עובד סוציאלי מחליט על דעת עצמו מה והאם למסור לפי מצב רוחו, מזג האויר ו/או טיב יחסיו עם בני זוגו באותו בקר.

אגב, לגבי האימהות שמסרו לאימוץ, זה יותר מורכב לדעתי. להן כן זכות להחליט שאין הן רוצות למסור מידע אך עליהן לקחת בחשבון לדעתי את מידת הפגיעה בילד שלהן ולהשתדל לא להוסיף חטא על פשע בנטישה נוספת, על ידי סירוב לפחות לפגישה חד פעמית.
 

fannyd

New member
השקיפות לא אמורה להיות נתונה לשיקול דעת

של איש. בגיל הקבוע בחוק המאומץ אמור לקבל לידיו את כל המידע הרלוונטי עבורו ואילו תפקידו של השירות לספק ליווי ותמיכה. הבלעדיות שהייתי משאירה להורים ביולוגיים היא להחליט על שמירת חסיון לגבי פרטים מזהים.
 

יסמין@

New member
מסכימה מאוד להבחנתך

א. בין מידע רלוונטי כללי (נסיבות המסירה לאימוץ, פרטים על המצב הרפואי וכו'(
ב. לבין פרטים שמזהים את המולידים.

לדעתי, למולידים יש זכות לשמירה על הפרטיות. זה חלק מ"חוזה" המסירה לאימוץ: הם/היא מסרו לאימוץ מתוך ידיעה ולאחר שהסבירו והבטיחו שפרטיותם תישמר לתמיד. לא ניתן להפר חוזה זה. ממש כשם שתורם זרע אלמוני עושה זאת משום שהוא יודע שזהותו תישמר בסוד לתמיד. יש תורמי זרע שלא היו עושים זאת לולי היו מקבלים הבטחה מראש שזהותם תישמר בסודיות. מתארת לעצמי שיש גם כאלו שלא היו מוסרים לאימוץ אם היו יודעים שזהותם לא תישמר בסוד אלא היו בוחרים בדרכים הרבה יותר נוראות כדי לשמור על הסוד... מסירה לאימוץ היא בהרבה מקרים האפשרות הטובה ביותר, לעומת למשל דרכים שונות להתפטר מתינוק...
 

KallaGLP

New member


 

KallaGLP

New member
לדעתי בשאלות של תורשה ובריאות

אין מקום לשיקול דעת אינדיבידואלי. זה מידע שיש לו פוטנציאל להיות חיוני ולגן יש למסור אותו. אם ז נעשה אנונימית אין בכך שום פגיעה בפרטיות ההורה הביולוגי.
 

fannyd

New member
גם לגבי נסיבות המסירה

מאומץ שמביע רצון לדעת - זכותו. חובת השירות ללוות ולסייע אם נדרש.
 

KallaGLP

New member
זה מעט בעייתי

כי השאלה היא אם במקרים מסוימים זה לא עלול לחשוף את ההורה הביולוגי (למשל, מקרים שהגיעו לחדשות בגלל נסיבות חריגות).
 
מסכימה אתך KALLA. יחד עם זאת, יש לזכור

שהמידע מצוי בידי האם הביולוגית והנכונות למסרו , גם אם יובטח שהדבר יעשה בצורה אנונימית, מצויה בידיה.
 

משתפרת

New member
גילעד, הייתי משנה משהו בניסוח שלך.

המשפט "איזה מזל שקרה לי האסון הזה" באמת סותר את עצמו. בהחלט תיתכן תחושת שבר של המאומץ בנוגע לתחילת חייו. יחד עם זה תיתכן גם תחושה של "איזה מזל שיש לי משפחה", או "מזל שזו המשפחה שלי". את המשפט שלך שציטטתי הייתי כותבת בשני שלבים: "בתחילת חיי קרה לי אסון- נקרעתי מן הישות שהכרתי מהרחם, ובמצב הקשה הזה היה לי מזל שנמצאה עבורי המשפחה שלי". המזל הוא לא בניתוק הראשוני, אם באותו זמן היה מזל- היו הנסיבות שונות והאם היולדת ומשפחתה היו יכולים לגדל אותו באושר ובאהבה. המזל הוא במה שהגיע אחרי כן.
ו...גם אני אינני חושבת שבני אסיר תודה על כך שאימצנו אותו. הוא נמסר לאימוץ מיוזמתה של יולדתו. אם לא אנחנו, היתה מאמצת אותו משפחה אחרת. הוא בהחלט יודע להגיד תודה על דברים שאנחנו עושים עבורו, כשם שגם אנו מודים לו כשהוא עושה עבורנו משהו. הוא בהחלט מפגין חום ואהבה, כשם שהוא מקבל אותם. לא נראה לי שזו אסירות תודה.
 

KallaGLP

New member
לא מתחברת לביקורת שלך על תגובת הילדה.

נתחיל מזה, שבשלב מאוד מסעיר ומטלטל בחייה הציפו אותה רגשות שקשה להכיל והיא ביטאה אותם בכנות. זה לא מעמד קל ואם זה מה שחשה באותו רגע - צריך לתת לתחושות שלה מקום בלי לשפוט אותה.
שנית, תמיד כשיש ביקורת של מאמצים על כל מה שקשור באימוץ ובהורים מאמצים, כולם אומרים, ובצדק, שזה רגש לגיטימי שצריך לתת לו מקום ולהקשיב לו. אז למה ברגע שיש ביקורת או הבעת רגש שלילי כלפי הביולוגים או משהו שקשור לתקופה לפני האימוץ או החיים שהיו יכולים להיות אילולא האימוץ, פתאום צריך להזדעק ולכעוס על כך שהמאומץ העז לבטא תחושות אלה? הן לא פחות לגיטימיות לדעתי.
 
זכותך לא להסכים איתי ואני מכבדת מאד את

רגשותייך בנושא.
כאחת שראתה ודיברה עם די הרבה ילדים שאומצו בברזיל (ליאור הוא חוט מקשר בין הילדים הישראלים לברזיל ) אני יודעת שרובם או כולם יודעים היכן הם ימצאו את משפחותיהם הביולוגיות, ולכן קצת הופתעתי מהתגובה שלה ושל הוריה.
 

KallaGLP

New member
אני משאירה כרגע בצד את תגובות ההורים

ומתמקדת אך ורק בתגובת הילדה. אני חושבת שדברים מהסוג הזה אפשר לדעת בראש, אך עד שלא ממש רואים בעיניים או חווים, זה לא באמת נקרא לדעת. גם אם רוב הילדים מגיבים אחרת, אני עדיין חושבת שיש מקום לתגובות אינדיבידואליות שונות.
ומבחינתי גם חשוב להבהיר שאני כמובן מכבדת את דעתך, גם אם רואה את הדברים אחרת.
 

זואילי

New member
שאלתי חברה שלי שהיא מאומצת

על האיזה מזל הזה.

חברתי אומצה בארץ בגיל חודשיים.
ובעצם הגענו לדבר על זה בעקבות האיוונט שקרה לי עם בתי. ואז חברתי זרקה משהו על מזל אז "קפצתי על המציאה" ושאלתי אותה..
היא הסבירה לי ככה -
מבחינתה איזה מזל מדבר על החיים הטובים שחיתה וחיה.
היא אמרה שזה לא שהיא ננטשה ונזרקה ברחוב למות. היא יועדה לאימוץ. יכלו לאמץ אותה משפחה זו או אחרת. ומה שיצא... יצא עבורה הכי טוב ולזה היא קוראת איזה מזל. שהגיעה להוריה.
היא לא אסירת תודה. היא לא מדמיינת גורל מר. היא פשוט שמחה ואומרת שיש לה מזל שהוריה הם אלה שאימצו אותה.

שוב, לא ראיתי את הסרט.
אבל אם אותה בחורה שם מרגישה כפי שהיא מרגישה - למה לא בעצם?
זה שלה, זו תחושתה. אולי היום היא מרגישה ככה ובעוד 10 שנים תרגיש אחרת.
אולי פשוט ככה זה עבורה.
למה לא לקבל את זה?
היא אומצה ומרגישה מה שהיא מרגישה וזה לגיטימי. בין אם מאומצים אחרים ירגישו כמותה או אחרת ממנה.
 

fannyd

New member


בכלל קשה לי עם השיפוטיות לגבי רגשות של אחרים. האם אנחנו מעוניינים לשמוע רק דברים שעברו עריכה כדי להיות פוליטיקלי קורקט?
 

Lipapush

New member
תחושת הכרת תודה, וגדולה מאד


זו תחושה שאני, כבוגרת מאומצת, חשתי אותה מאז שהייתי קטנה, ומהגיל בו התחלתי להבין שאני "לא כמו כל הילדים".

כן, יש תחושה של הכרת תודה (לא "אסירות תודה"), כי אותי כן הצילו מגורל מר. שני ישראלים עזבו את כל מה שיש להם, נסעו ובדרך קנו כל מה שתינוק צריך, ואפילו לא הובטח להם שיחזרו עם ילד. הם לקחו סיכון עצום, ובבית הילדים הם החליטו שהם לוקחים *דווקא* אותי. זה דבר עצום שלא ניתן להגדיר אותו בכלל. עדיין אין לי מושג מה היה מיוחד בי שהם החליטו שהם רוצים אותי דווקא. הייתי בת חמישה ימים.

לולא הם, היה יסוד סביר להניח שהייתי נשארת בבית היתומים שם באסונסיון, ואין לי מושג לאן מגיעים משם. אז כן, יש המון הכרת תודה. ויש המון תחושה של "פוקס שאני פה", ו"איזה מזל". וזה נהדר, כי מסתכלים על דברים בצורה שונה כשאתה ילד. זוכרת כשהייתי קטנה אבא שלי תמיד היה אומר, "תעזרי לי לשמור טוב טוב על אמא, כי אמא בחרה את שנינו"
ועל זה גדלתי.

ולא יכולה לדמיין את זה בשום צורה אחרת.
 
תודה על השיתוף. תמיד רוצה לשמוע עוד ועוד על

תחושות מאומץ בוגר. ריגשת אותי במיוחד במשפט שהזכרת שאבא נהג לומר. חיבוק ממני לך "בוגרת מאומצת".(אגב, אני תוהה אם כתבת "בוגרת מאומצת" ולא "מאומצת בוגרת" תוך מחשבה על כך. בד"כ אני נתקלת כאן בביטוי "מאומצת בוגרת". אהבתי).
 
למעלה