איזה מזל

[גלית יחידה]

איזה מזל, אני אמא מאמצת לליאור בן 28

אני ממש לא חושבת שליאור אמור להוקיר לי תודה על האימוץ שלו. אני אימצתי כי זה היה רצוני ליאור הוא המאומץ ואני מודה על כך כל יום.
מאד לא אהבתי את תגובתה של הילדה שהגיבה כפי שהגיבה, בשנים האחרונות אנחנו ערים לכך שהרבה ילדים שאומצו דרך ארלט אומצו בדרך לא חוקית,אני עצמי פגשתי מספר ילדים מאומצים שנסעו לברזיל ופגשו את משפחתם הביולוגית , רוב המשפחות גרות פחות או יותר באותם תנאים אבל אני לא שמעתי מאף ילד שאמר והתיחס כמוה, הילדים בקשר טוב עם המשפחות ובעיקר מדברים על האנשים הטובים שנמצאים שם. למרות תנאי המחיה הילדים נשארו שם לתקופה בכדי להכיר טוב יותר את משפחתם הביולוגית, כולם אומרים שההורים הם אלה שגידלו אותם ובכל זאת היה חשוב להם להגיע לשם ולהכיר את המשפחה הביולוגית בכדי לסגור מעגל בחייהם. אני בטוחה שכל אלה שכותבים כאן שהילדים מחבקים כי הם אסירי תודה זה ממש לא. הילדים מחבקים כי הם אוהבים אותכם כי בשבילם אתם אבא ואמא ותמיד תהיו אבא ואמא. האהבה שאני מקבלת מליאור היא העדות לכך.

 

[גילעד 63]

מעניין

שרוב המגיבים לקחו את זה למקום של אסירות/הוקרת תודה להורים דווקא. אני חושב וחש גם מהיחשפות לעדויות כאלה וגם משיחות עם מאומצים בוגרים אחרים לפעמים, שמדובר באיזו תחושת של אסירות תודה לעצם האימוץ שכאילו "הציל" אותם מאיזה תסריט רע שיכול היה להיות אם היו נשארים היכן שנולדו. יש איזה מין "מסר" מהחברה (דווקא מצד אנשים שלא נמצאים בעולם האימוץ) שתחושת ה"איזה מזל" הזו היא במקומה. בהרבה מקרים כשמסתכלים על הנתונים היבשים נראה שכן, אבל אנחנו הרי יודעים שאין לדעת.
מעבר לזה, יש את החוויה הלא מילולית הלא זכורה אך רשומה של ההפרדה מן המקור שלך ותחושת האיזה מזל הזו עומדת בניגוד לה ושתיהן קיימות בו זמנית. זו חוויה שמאד קשה להסביר אותה למישהו אחר, אבל אני חושב שכל מאומץ בוגר מכיר אותה בכיוון כזה או אחר ובעצמה כזו או אחרת.
מבחינת התינוק בזמן ההפרדה קרה אסון, מבחינת המאומץ המודע לנסיבות בהמשך החיים נולד ה"איזה מזל" הזה (ולא מדובר במשהו היפותטי כמו "מזל שלא נולדתי בשואה" אלא במשהו שבאמת היה וקרה).
כששמים אותם ביחד נולד משפט סתור כמו "איזה מזל שקרה לי האסון הזה". אני יודע שזה נשמע לא הגיוני בכלל, אבל זה המשפט היחיד שאולי קרוב לתאר את התחושה, יחד עם זה אני בהחלט לא מצפה מאף אחד שלא היה שם שיבין את זה. את הדואליות התחושתית הזו שמתקיימת והרבה פעמים אף אחד לעולם לא יידע כי איך מסבירים דבר כזה.

 

[יסמין@]

אני חושבת שאתה

מסביר זאת בצורה מאוד ברורה ומובנת.

 

[נגה לביא]

אסירות תודה למצב?

האימוץ לא התרחש מאליו, הוא משהו שנעשה על ידי אנשים, ולכן, אם קיימת אסירות תודה כלפי אימוץ, היא בהכרח כלפי האנשים שביצעו אותו.

האם כל אימוץ הוא מזל?
ובכן, מכיוון שאימוץ הוא מתן מענה לבעיה, אז כן, הוא מזל. כי האופציה החלופית היא אי-פתירת הבעיה.
המזל אינו שזיו נמסרה לאימוץ על ידי אמה הביולוגית, אלא שהיא לא נשארה בביתי הילדים לאורך כל תקופת ילדותה ונערותה. הרי אמה מסרה אותה בין אם היא הייתה מאומצת ובין אם לאו, ולכן לא האימוץ אחראי לכך. לא בטוחה שמצבה של זיו היה רע אם אמה הביולוגית לא הייתה מוסרת אותה לאימוץ (לא בטוחה גם שהיה טוב, זו מהות חוסר היכולת לחיות שני חיים במקביל), אך בוודאות, עם כל הטוב שהיה לזיו יחסית בבית הילדים, מצבה עם הורים אוהבים טוב לאין שיעור מן האופציה החלופית של השארותה ילדת מוסדות.
האם ההכרה בכך תהפוך אותה לאסירת תודה? אני מקווה שהיא תרגיש ברוכה, אבל קשה לי לראות כיצד שיוויון נפש כלפי האופציה הוא רגש סביר. לגיטימי? כמובן, אבל לא סביר.





* אבל נראה לי ששאלתך לא התייחסה לאימוץ, אלא למסירה לאימוץ, וזה ניואנס אחר, ניואנס שאיני רואה שלמישהו יש זכות להתערב/להמליץ/להשפיע על תפיסת המאומץ, כולל משפחתו האוהבת.
דרך אגב, אם מאומץ רואה את המסירה לאימוץ כמזל גדול, הוא אמור להיות אסיר תודה לאם הביולוגית שמסרה אותו, וזה, כנראה, רגש טוב יותר מאשר כעס והאשמה על נטישה.
עם זאת, לי אישית,קשה לדמיין איך הייתי חשה משהו אחר מכאב, ולא משנה אם המקור היה לטעמי או לא לטעמי, אם הייתי מעדיפה את החיים החלופיים או לא. והרבה פעמים, כשחשים כאב גדול, מבטאים תחושות ליד אותו כאב, כי הכאב עצמו גדול מדי. מכאן יכולה להגיע אמירה מלאת כוונה על "מזל שלא גדלתי כאן", כאשר היא אינה מבטאה בהכרח את היחס למסירה לאימוץ כמו למשהו חיצוני (כמו רמת חיים) שפחות כואב להתייחס אליו.

 

[גילעד 63]

בדיוק על הסיפא

של דברייך דיברתי. התחושות המובנות לכולם של דחייה ונטישה על ידי האם הביולוגית בצד המחשבה שיש איזה תחושת תודה שמסרה ובעצם המסירה איפשרה חיים "טובים" יותר. שתי התחושות האלה קיימות הרבה פעמים בו זמנית כלפי אותו בנאדם או אותו מצב או אירוע. שתיהן עצמתיות מאד ומנוגדות וקיימות בתוך אותו בנאדם. לא פשוט להחזיק את זה. זה כמו משחק PIN BALL רגשי בראש לאורך זמן עם טריגרים שונים שמפעילים את התחושות השונות לחוד וביחד.

 

[fannyd]

כל העניין הזה מאד אישי

לדעתי לא נכון להשליך את התחושות הכל כך פרטיות הללו על האחר. וכן, יש אנשים שעברו אצל הוריהם הביולוגיים, לעתים אף אנשים מכובדים בקהילה, טראומות על טראומות בעוד איש אינו פוצה פיו ועושה מעשה. טראומה של מי חמורה יותר לא משהו בר מדידה. כל מקרה לגופו.

 

[גילעד 63]

יש אופנים שונים

בהם השפעות האימוץ באות לידי ביטוי אצל מאומצים, בהתאם לנסיבות חייהם ומבנה האישיות שלהם ועוד גורמים במשוואה.
יחד עם זה, יש בהחלט מכנים משותפים שמאפיינים מאומצים באופן מובהק למול אוכלוסיות אחרות. לא מדובר בדרגות של חומרה אלא באיפיון ספציפי של האימוץ עצמו.
אין בדבר משום ביקורת על עצם האימוץ אלא על הנסיון להבין את התהליכים שעוברים מאומצים (כל אחד בדרכו) על מנת שיהיה אפשר לתרום ל"הצלחת" התהליך בטווח הקצר והארוך.
ואם כבר מדברים על הצלחה, מה זה אימוץ מוצלח?

 

[fannyd]

אימוץ מוצלח

בטוחה שיש מדדים אובייקטיביים אבל בעיני מה שחשוב היא ההרגשה הסובייקטיבית של שביעות רצון מהחיים. אין לי דבר נגד הניסיון להבין תהליכים אבל חשוב מאד לזכור את "כל אחד בדרכו", להיות קשוב לילד וללכת עם התהליך שלו.

 

[נגה לביא]

הוא שאמרתי

זו שאלה שונה לחלוטין משהצגת בתחילה.

אנשים הם יצורים סבוכים. לכולנו יש יכולות להחזיק בדואליות רגשית כלפי נושאים שונים. למאומצים רבים יש דואליות רגשית כלפי האם הביולוגית, אבל אין הם יחודיים בכך שהם מסוגלים לחוש אותה דואליות רגשית. זו תופעה אנושית. יש כאלו שהחיים מזמנים להם משהו שהם חשים כלפיו דואליות רגשית ויש כאלו שחיהם אינם מספקים להם אותה הזדמנות. לא כל מה שגורם לאדם אחד דואליות רגשית שכזו יגרום בהכרח לאדם אחר לחוש אותה דואליות. אלו החשים רגשות שכאלו כמו גם אלו שאינם חשים בכך, נמצאים בקרב מאומצים, כפי שהם נמצאים בשאר האנושות. מי שאינו מאומץ אולי אינו יכול לחוש את הדואליות הרגשית המסויימת הזו, אך אין זה אומר שאין הוא מבין את הדואליות הרגשית לכשעצמה.

 

[fannyd]

האימוץ הוא ניסיון לתת מענה לבעיה

כמו בכל דבר יש את הסיכוי מול סיכון. הרשויות מנסות לצמצם את הסיכון אבל איש לא יכול לערוב ל-100% הצלחה.

 

[נגה לביא]

אבל אז

לא תהיה הרגשת אסירות תודה כתוצאה מן האימוץ, כך שזה לא המצב עליו נשאלה השאלה.

 

[בהתחדשות3]

גם אני חושבת שלא ראו אסירות תודה להורים אלא

לאקט האימוץ. הפריעה לי תחושת ההתנשאות מצידה. כך אני חוויתי ממנה. יחד עם זאת, אין ספק שעברה חוויה מטלטלת וראיתי איזושהי דרך שעברה מהפגישה הראשונה עם המשפחה הביולוגית ועד לפרידה ממנה.

 

[גילעד 63]

אם שמת לב

היא עצמה באותה נשימה אמרה את ה"איזה חור" ו"אני בעזה" ואחר כך ביטאה את ההרגשה הקשה שלה עם עצמה שכאילו "באה מלמעלה". בדיוק שתי התחושות האלה. היא בהחלט עברה דרך לא פשוטה במפגש הזה.

 

[גלית יחידה]

אני כאמא שעקבה אחרי ליאור שחיפש

את משפחתו הביולוגית במשך שבע שנים מבינה על מה אתה מדבר אינני בטוחה שהעליתי פה את הכתבה שנעשתה על ליאור לפני כחודשיים בו הוא מספר על רגשותיו ועל החוסר ועל היש אז הנא אני אשים כאן קישור לכתבה ואולי מהכתבה יהיה קל יותר להבין את התחושות של המאומץhttps://www.youtube.com/watch?v=OhOXxx81j-c

 

[fannyd]

הייתי נזהרת להכליל את התחושות של בנך

עבורי אלה תחושות של ליאור, ילד מדהים ורגיש. לכל מאומץ סיפור ייחודי לו, בית גידול ואישיות ייחודיים. מאחלת לכם הרבה הצלחה ואושר.

 

[fatfat]

גלעד לדעתי זה גם עניין של גיל ובשלות

ככל שאתה יותר צעיר ופחות בשל סביר שתתייחס יותר למאפיינים החיצוניים והחומרים ואז תראה את המקום בו נולדת כחור ותחוש ברות מזל על שניצלת מלגדול בתנאים כאלה. ככל שאתה יותר בשל, עובר אי אילו תהליכים בחיים, מתנסה בהורות ובקשר הורה - ילד, מבסס מעמד בחיים אתה יותר מבין ומודע לטרגדיה שנלווית לכך.

ואגב איזה מזל היה לי שמעתי גם מהרבה מאומצים שלא הגיעו ממדינות עולם שלישי של עוני איום, אלא גם מרבים מאלה שאומצו פה בארץ, אחרי שנודעו להם נסיבות מסירתם לאימוץ. משפטים כמו איזה מזל היה לי שלא גדלתי אצל הנרקומנית הזו... אם לא היו מוציאים אותי מידיה של... לא הייתי מגיע למה שאני היום וכו' שכיחים גם כשבמקביל המאומץ מבטא תחושת החמצה וכאב על שלא זכו לגדול עם המשפחה הביולוגית, שלא זכו לקשר עם האחים הביולוגיים.

בגדול גם מצאתי (ולא מתוך מחקר מבוסס אלא מתוך מפגשים עם מאומצים רבים) שככל שהמאומץ פוגש בבפתיחת התיק מולידה/משפחה ביולוגית יותר נורמטיבית הוא יחוש יותר החמצה וזה נכון גם במקרים בהם האימוץ לא היה מוצלח בחווייתו הסובייקטיבית.

 

[גילעד 63]

מכל מה שלמדתי וחוותי עד היום

גם מהחוויה האישית שלי וגם משל אחרים, גם באופן אישי ישיר וגם באופן עקיף מהרשת אני מגיע יותר ויותר למסקנה שאת צודקת.
ההבנה האמיתית והמלאה ואולי גם עצמת ההשפעה של כל מה שעוברים מאומצים מגיעה בגיל יותר בוגר. יכול להיות שגם הגיל שבו אדם מתחיל לחשוב על הקמת משפחה משלו, או כבר הורה לילדים הוא מבין (אם הוא רוצה) את מה שבאמת קרה כאן בכל התהליך הזה ומה המשמעויות וההשלכות מכל הכיוונים.
בפורומים סגורים של מאומצים מובע הרבה כעס על אמהות ביולוגיות שנטשו, או שסירבו להיפגש כשאיתרו אותן ועוד ועוד. הרבה מהדברים שישבו שנים מתחת לפני השטח עולים פתאום למול החוויות האלה ולמול הילדים שלך עצמך.
מה שמראה, שהדבר הזה לא נעלם. יש לו תקופות שהוא מתחת לפני השטח ויש טריגרים שמעלים אותו ולא תמיד הטריגרים הם OBVIOUS בקשר שלהם לעניין האימוץ. לפעמים מאומצים בעצמם לא משייכים דפוסי התנהגות מסוימים לעניין הזה דווקא כי בעצם "תמיד הייתי ככה". מאד מורכב.

 

[fatfat]

האמת שיולדות שמסרבות לפגוש את הילד

מקוממות אותי ולא משנה מה היו נסיבות המסירה ומהו אורח חייה בהווה. גם זו שמסרה ילד ופתחה דף חדש בחייה בו עובדת קיומו של הילד לא ידועה לאיש יכולה להגיע אפילו למפגש חד פעמי במקום סולידי. הילד לא בחר להימסר לאימוץ ולכן מגיע לו ולו רק מפגש אחד בו ישמע ממנה את הרקע לנסיבות לידתו ומסירתו לאימוץ ויקבל ממנה מידע על היסטוריה רפואית וגנטית במשפחה המורחבת. בסירובה היא גם מונעת ממנו קשר עאחיו הביולוגיים וזה לא מוסרי. כשהם קטינים היא המחליטה אבל בבגרותם זכותם לדעת ולהחליט מה עושים עם המידע.

 

[דניאלה111111]

נכון פטפט, יש בכך נטישה נוספת בעיני

ואם הילד המסכן עוד איכשהו מנסה להסביר לעצמו את הנטישה הראשונית שננטש בתנאי חיים קשים של האם, נסיבות סביבה מקלות וכולי, את הנטישה השניה שבסרוב לפוגשו כבגיר - כבר קשה לתרץ ולהסביר.
יש בכך ממש נזק נפשי ואני מקווה שאמהות ביולוגיות שמסרו לאימוץ תבנה שאפשר ליצור סוג של תיקון חלקי עבור הילדים אם הן מוכנות להיפגש ולסגור איזשהו מעגל, גם אם באופן חלקי ודל.

 

[fannyd]

לא שופטת

זה כל כך מורכב ויש שונות כל כך רבה מבחינת הכח הנפשי והיכולת לקחת אחריות להחלטות עבר. לגבי היסטוריה גנטית ונסיבות המסירה - צריך להסדיר בחוק את זכותו של מאומץ לשקיפות. העניין הזה לא אמור להיות בידי האם שכיום הכח בידה לסנן את המידע לפי ראות עיניה. יש גם לבחון מחדש את הזכות לבלעדיות שיש כיום לאם להחליט על קשר בין אחים ובני משפחה אחרים.