איך אפשר להיות רגועים???

[עמית@]

גדול! (עד עכשיו לא הצלחתי לפתוח)

 

[סאני המצליחה]

ליגו ../images/Emo24.gif אהבתי.

 

[יפעתי&]

ע-נ-ק ליגו התגלגלתי... ../images/Emo6.gif ../images/Emo6.gif :

 

[באבו]

סאני.... ../images/Emo41.gif ל-ד-ב-ר!!!

אני מכירה את הסיפור הזה גם קצת מקרוב... אמנם לא בנושאים האלה, דווקא פה בעלי מאד מבין, ומוכן לספוג הכל.. אבל, זה לא משנה.. הרבה פעמים יש קטעים שהוא לא יודע להגיב למצוקות שלי, והוא מתנהג בדיוק ההפיך ממה שאני מצפה ממנו להתנהג.. יצא לי פעם לדבר איתו על זה, והפלא ופלא!! הבנתי שהוא גם הרגיש כמוני, גם הוא היה במצוקה, ופשוט מגיב אחרת... אנחנו, הנשים, די לא מבינות איך אפשר להגיב אחרת מאיך שאנחנו חושבות שצריך להגיב.. לרוב, הגברים מסתגרים. סאנוש, אחרי הכל, הוא בעלך, ולא השכן.. לשכן טורקים את הדלת בפרצוף ושילך לה"תגאווד" עם העצבים שלו.. תנסי לדבר איתו, ספרי לו אפילו בפרוטרוט איך הרגשת.. שזה נורא מציק... עזבי את הארוחות הרומנטיות לאחרי שתשלימו, עזבי את ההתייפיפות.. לפעמים זה באמת לא מתאים כשעצבנים!

סאנוש, תראי שהכל יסתדר.. תמיד תזכרי.. זה האדם שאת אוהבת...

בהצלחה, באבו

 

[שירלי.ה.]

../images/Emo127.gif ולסאני ../images/Emo24.gif

 

[רינתילה]

לסאני

כבר דיברנו הרבה על בעלים וליקוייהם... בכל מקרה שווה להשקיע! הבעלים שלנו, כמו הילדים בעתיד (תרגול טוב!), לפעמים צריכים הרבה חזרות, אמונה בדרך ונחישות מצידינו כדי ללמוד להיות יותר רגישים. אבל בסוף זה עובד!!!! אל תוותרי לא לו ולא לעצמך. לפעמים צריך גם למחול על הכבוד. למשל לבעלי קשה מאוד להתנצל. אז אני עובדת על זה משני כיוונים - גם מעירה לו על כך כשהוא רגוע (ולא באמצע מריבה) וגם - אחרי שאני נרגעת ניגשת ביוזמתי לישר את ההדורים ויוזמת בעצמי את הפיוס, אפילו אם הוא ה"אשם"/ המעליב וכו´. זה מאפשר לו "פתאום" להיות מסוגל גם להתנצל כי הוא לא היה צריך להיות הראשון... אל תתקעי בעמדה שלך ותחכי לו... את יכולה לחכות הרבה זמן ולאגור הרבה כעסים. לא חבל? גשי אל המחשב, תלטפי אותו קצת, ותבקשי ממנו יפה לפנק גם אותך. את מכירה מישהו שיסרב לזה?? מקווה שיסתדר לכם!

רינת.

 

[שמש זורחת]

מנסיון אישי ../images/Emo45.gif ../images/Emo25.gif ../images/Emo25.gif

שלום לך אני נשואה 7 שנים. במשך השנתיים הראשונות לנישואין היו ניסיונות להכנס להריון אך ללא הצלחה, במשך השנתים מצב היחסים בינינו היה מתחת לכל ביקורת ואפשר לומר ש"עמדו" ממש בסכנה. לאחרי שנתיים החלטנו פשוט לנסות שוב, אבל פשוט להרגע. סיכמנו שאין ברוגז בבית ואחרי כל מריבה ממשיכים ולא "תופסים" ראש. אני רוצה לומר לך שחודש אחרי "ההסכם" נקלטתי להריון. ההריון חיזק מאוד את חיי הנישואין וכיום יש לנו ילדה מקסימה (שאני מאחלת לך ולכל הבנות כאן מכל הלב שה´ יעניק לך/כן). מזה 3 שנים אנו מנסים שוב להביא ילד לעולם, המצב באמת קשה כמו שאת יודעת, אבל דעי לך, כל המתח והעצבים ממש לא תורמים למהלך התקין של הטיפולים ולהצלחת ההריון הכ"כ מיוחל. יקרה! תנסי להרגע, החיים שלנו גם כך לא כ"כ קלים, צריך לדעת לדלג על מכשולים שעומדים בדרכנו ופשוט להתעלם ולהמשיך, להסתכל על המטרה ופשוט לצעוד אליה. ודעי לך שאחרי ההריון, הלידה, יש מכשולים הרבה יותר קשים (ביתי נולדה עם מום מולד שנקרא "רפלוקס כלייתי" ז"א שבמקום שהשתן יצא החוצה, הוא פשוט חוזר לכליה גורם לזיהומים לחיידק ולמה לא. מזה 3 שנים היא לוקחת אנטיביוטיקה עד לניתוח בגיל 5, אז.... החיים אחרי לא כ"כ פשוטים, אבל צריך לדעת להתמודד ולהמשיך. ושהשמש (שמי,כן?)תזרח תמיד בחייך. אני מאחלת לך הצלחה ולכל הבנות. בהערכה רבה לכל הפורום הזה ( שמש זורחת

 

[שרה (סוזי)]

שמש שמש

גם אני נולדתי עם riflux וגם אני חיכיתי לניתוח בגיל 5. התחלתי את הטיפולים בגיל שנה, צילומים (אז לא היה US), הייתי במעקב צמוד ועם אנטיביוטיקה. ואז עלינו לארץ, וכמובן שבארץ הרופאים כל הזמן שובתים, וכשאני הגעתי לגיל חמש, והתור לניתוח הגיע סוףסוף, הרופאים היו בשביתה, הם שבתו שלושה חודשים שבסופם הרופא שבדק אותי אמר שעדיף לא להסתכן בניתוח ולהסתפק רק במעקב. סופו של הסיפור הוא שהיום בגיל 24 אני חיה עם שלפוחית שתן מצויינת וכליות מצויינות, בעיקבות הטיפולים אני נשלחת לאעיתים קרובות יותר למעקבים, אבל במשך 23 שנה הגבישים שנוצרו כתוצאה מהRIFLUX נשארו באותו הגודל בדיוק. מה שאני כן ממליצה לך זה לשמור את כל הצילומים והUS וחוות הדעת, זה משמש אותי עד היום. מקוה שלא תזדקקו לניתוח. בהצלחה שרה. כל שאלה (על כאבים וכל מה שהרופאים לא יודעים, כי הם לא הרגישו את זה) את מוזמנת לשאול.

 

[@ריטה]

כנראה שיש גברים שמגיבים קצת אחרת

מנסיון!!! אני יכולה להגיד לך שהבעל שלי היה מעצבן אותי לאורך כל הדרך (לא שהוא הפסיק חלילה), הוא חושב שאני מגזימה עם התגובות שלי ונלחצת סתם מכל דבר, כמה פעמים נורא התחשק לי להגיד לו בפנים שאני סובלת כי הזרע שלו דפוק, אבל למזלי אני יודעת שחוץ מלפגוע זה לא ישיג תוצאות. תניחי לו, דברי עם חברות. תבקשי מהחברים שלו להגיד לו שהוא צריך להיות קצת יותר קשוב, ואם זה לא יעזור הניחי לו, כי אני בטוחה שיש לו גם כמה צדדים טובים, הרי התחתנת איתו.

 

[באבו]

ריטה!!! שלא תעיזי להגיד לו דבר כזה.

 

[שחר חדש]

בטח שלא להגיד דבר כזה.

זה סוף הסיפור. זה כמו להגיד לו "שמע, אתה לא גבר". ככה בערך הם מתמודדים עם זה. אבל, אם זה לוחץ. אפשר כן להגיד לו שלמרות שהבעייה היא משותפת (מ ש ו ת פ ת), בפועל, רק את עוברת את הטיפולים, הזריקות/כדורים, בדיקות דם ושלל התערבויות נחמדות. ועל זה מגיעה לך התחשבות ורגישות יתר מצידו. אני חילקתי עם בעלי את התפקידים. אמרתי לו שתפקידי לעשות את הבדיקות, הטיפולים וכו. והוא תפקידו להיות רגיש אליי ולצרכים שלי. (אוי, כמה שהייתי מוכנה להחליף איתו...). בנתיים זה עובד (זה לא היה אוטומטי, אבל עם הזמן). לא יזיק גם להזכיר לו את העובדה שההורמונים... וגם אם את לא רציונלית לפעמים זה מה שאת מרגישה. נקודה. והוא צריך להגיב בהתאם.

 

[רונה33]

אולי תחשבי על זה אחרת ../images/Emo46.gif

אולי הגיע הזמן להפסיק לחשוב על הטיפולים שלנו 24 שעות ביממה? אולי הוא מאותת לך שיש גם חיים אחרי הטיפולים: תנסי להיזכר מה היה לפני הטיפולים: מה לא רבתם אף םעם? הכל היה כזה ורוד? אני לפעמים "מתנחמת" בצרות אחרות, כל רגע פנוי שאני לא חושבת על טיפולים אלא על משהו אחר (כן, כולל ריב עם הבעל) - זה רווח נקי בשבילי. תשמעי החיים מפסיק מורכבים גם ככה: בטח לא צריך לספר לך, פרנסה, צרות, משפחה מורחבת וכו, וכו´. אני באופן אישי עברתי כבר את הקטע של להאשים את ההורמונים, החיים שלי היו בHOLD יותר מדי זמן ובחודשים האחרונים אני מרגישה שאני חוזרת לנורמליות (לטוב ולרע). אז לכי על זה, תנסי להשלים איתו AS SOON AS POSSIBLE ותעשי שתהיה לכם שבת כייפית. בייי

 

[לילך2]

נראה שזאת בעיה שמשותפת לרוב הבנות

כאן. אם כל כך הרבה בנות ענו לך , זה כנראה בגלל שנגעת בנקודה רגישה אצלן כולן, גם אצל אלו שאומרות שהכל נפלא ונהדר ביחסים עם בן הזוג. יש לי בעל מקסים, אני אוהבת אותו נורא ואין לי שום ספק שהוא אוהב אותי לפחת באותה מידה, דואג לי ומודאג בדיוק כמוני. אני כבר הבנתי שהתגובות שלו לכל המצב שונות לגמרי משלי, ועדיין מאוד קשה לי לקבל את זה. בשבוע שעבר, כשהייתי בשיא המתח אם יש הריוו או שתחיל בפעם הראשונה זריקות והזרעה, די התפרקתי. באותו יום עוד מישהי באה לספר לי בשמחה רבה שהיא בהריון, וזה כתוספת לארבע חברות שכבר בהריון, ולאחותי שצריכה ללדת כל יום... בקיצור- בתוך כל הכאב הזה, התקשרתי לבקש מבן זוגי היקר (באמת יקר, לא בציניות ) שיבוא הביתה מוקדם, או שנצא לאנשהו. את יודת מתי הוא הגיע ? באחת בלילה

בכיתי הרבה, וכל סוף השבוע ניסיתי להסביר לו איפה הוא טעה, ולמה זה כל כך חמור... נראה שהצלחתי קצת כי השבוע הוא ממש השתדל. אז לא להתייאש וגם לא כדאי להתרחק אחד מהשני , כי הרבה יותר קל לעבור את זה יחד ...

 

[נרקוד נשכח]

תגידי,

הוא ראלי? ואם תבקשי משהו הוא מיד יביא לך? גברים לפעמים נוטים להיות גברים, וקצת קשה (ולפעמים הרבה קשה) להם להתמודד עם אובר הרשנות של נשים, גברים רבים פשוט לא מסוגלים לראות את אישתם בוכה, ובטח שלא סובלת וכואבת, והדרך שלהם להתגבר על זה היא לא לדבר על זה, לפנק וכו´, כמונו הנשים, אלא פשוט להעלם להסתגר, העיקר לא לראות את העצב והכאב. אולי יעזור לתפוס אותו לשיחה, והסביר לו בפרוטרוט למה את מצפה ממנו כשרע לך.