איך אתן מנהלות את היום עם הילדים?

[חגית של אורן]

איזה מתוק, ממש לאכול אותו ../images/Emo9.gif

פשוט ילד מקסים

 

[אמא של תומר]

תומר אומר: ../images/Emo51.gif

 

[שירלי של איה]

מ... גם חתיך וגם חכם!

 

[ורד של שירה]

איזה מתוקון קטן, והבובה מאחורה

מהמבצע של האגיס , אה?

 

[אמא של תומר]

כן, פו הדב מאוד אהוב עלינו

או יותר נכון עלי... כל החדר של תומר מלא מדבקות של פו הדב, יש בובות, התחפש לפו הדב (מצ"ב תמונה), ביום הולדת היתה לו עוגת פו הדב (תצורף תמונה), בקיצור - מוטיב חוזר אצלינו.

 

[ורד של שירה]

גם אצלנו לשירה יש את פו בשלושה גדלי

הגדול מהמבצע של האגיס, בינוני ממבצע בסופר פארם וקטן מהחנות של דיסני בניו יורק בנוסף יש לה בגד ים פו, שמלת גינס, גרביונים, נעליים ועוד ועוד, אחותי גרה בניו יורק ומבלה קבוע בחנות של דיסני

 

[אמא של תומר]

איך תמיד יש להם דודות בחו"ל?

אחותי גרה באוסטרליה, וכדי לפצות את תומר על זה שהיא לא לצידו בשנתיים הראשונות (היא חוזרת בשנה הבאה) וכיוון שהוא האחיין הראשון והיחיד שלה (אין לה ילדים), היא קונה לו ה-מ-ו-ן דברים, מלא בגדים וצעצועים, ואפילו השבוע שלחה לי תלוש שי של "מיתוס", לקנות לו ספרים. חוסכת לי הרבה קניות.

 

[ורד של שירה]

אחותי בניו יורק כבר שנתיים ושירה הי

א גם אחיינית ראשונה, נכדה ראשונה ועד היום לא קניתי כלום בארץ חוץ מחיתולים וכאלה היא שולחת לה את כל הבגדים, כל עונה מזוודה מלאה, ונעליים וכובעים וצעצועים וטילון - פשוט הכל מתחת לבניין שבו היא גרה יש בייבי גאפ אז כל יום בדרך הביתה היא עוברת לראות מה ירד לסייל וקונה

 

[אמא של תומר]

הבעיה אצלינו שהעונות הפוכות

אז היא קונה מראש בקיץ שלה לפי המידה שהוא בערך יהיה בקיץ שלנו, ולפעמים זה מתפספס, כך שיש לי המון בגדים מקסימים במידות לא מתאימות, שמחכים לילד הבא (שאצטרך ללדת בעונה ההפוכה לזו שילדתי את תומר) אצלם יש מותג שנקרא baby patch, בגדים מדהימים ומדליקים, וגם היא במבצעים מחסלת להם את החנות.

 

[שירלי של תומר]

אולי זה כך כי הוא בגן ומה לעשות,

בגן אין טיפול של מבוגר אחד על אחד אז הם מתרגלים גם להעסיק את עצמם לבד... תומר שלי עדיין איתי אחד על אחד בבית והוא כל הזמן איתי ולא מוותר לי רגע... מה לעשות... שירלי.

 

[מיכל של הדר]

רגשות אשם כמה מוכר.....

גם אני נעה בין התחושה שאני לא משקיעה מספיק בהדר לבין התחושה שאני לא משאירה אותו מספיק זמן להעסיק את עצמו.... אצלנו הדר אוהב מאד לישון ולכן אין הרבה זמן שצריך להעסיק אותו....בשאר הזמן הפנוי (לא כולל אוכל-אמבטיה-החתלה) אם אנחנו בבית אז אני משלבת בין העסקה עצמית כמו מובייל-קלטת-אוניברסיטה לבין "השקעה" שמתבטאת באימון בטן ורביצה על הספה בסלון אם לתפייה משותפת בטלוויזיה או סתם לשירים ונישוקים..... אנחנו יוצאים המון החוצה, סתם לטייל בעגלה ובעיקר לפגוש חברות שלי שלהן יש ילדים בגילו. פעמיים בשבוע אני עובדת ואז אחותי איתו ופעמיים שבוע הוא פוגש את הורי ובשבת הוא איתי ועם עמרי אז בכל הימים ההם הוא מקבל השקעה מירבית מכל האנשים הנ"ל. לא פלא שיש לי רגשות אשם, אה?

 

[michal cohen]

כנאה שכל המיכליות של הדר אותו דבר

 

[לאה_מ]

מכיוון שאני עובדת מחוץ לבית 10 שעות

לא נשאר ממש המון זמן

. אז את מה שנשאר אני משתדלת להקדיש להם (אם כי אני מאד מודה להם אם הם מואילים לשחק לבד רבע שעה ולתת לי לשתות קפה). בדרך כלל אני משתדלת לצאת החוצה בשעות אחר הצהריים, וזה כולל פגישות עם חברים. צריך קצת לתמרן עם ההסעות לחוגים של עומר, אבל על פי רוב זה מסתדר. אני לא עושה שום דבר בבית עד שהם הולכים לישון, מלבד להכין ארוחת ערב (ואם בא להם, הם מצטרפים להכנות, או עורכים את השולחן). למען האמת, אני לא עושה הרבה בבית גם אחרי שהם הולכים לישון

. אם אנחנו בבית, אורי בדרך כלל רוצה שאני אשחק איתו או אקרא לו סיפור (הפעילות החביבה עליו - הוא יכול לבקש 10 סיפורים בזה אחר זה). לפעמים הוא משחק לבד או עם אחיו או אחותו. לפעמים הוא מעסיק את עצמו במרדף אחרי החתולה. אבל לרוב הוא מבקש את חברתי (וגם לינוק לעתים תכופות). אני חוזרת הביתה בסביבות 16:30, ואנחנו מתחילים להכין ארוחת ערב בערך ב-20:00, כך שאין לי ממש המון זמן, אבל אפשר לנצל אותו די יפה. אחרי ארוחת ערב הילדים עושים אמבטיה משותפת, וזה זמן משחק מאד כיפי (עם קצף, בועות סבון, צעצועי אמבטיה וכו´). אם הם עדיין ערניים אחר כך, אנחנו קוראים סיפור לכל אחד, וכולם יכולים להקשיב לכל הסיפורים. הבעיה היא, שלאורי יש סבלנות רק לסיפורים שלו, והוא מפריע בסיפורים של עומר ושירה, אבל בדרך כלל בשעות האלה בן זוגי בבית, כך שאין בעיה להתחלק אם צריך.

 

[אמא של שחר]

משתדלת לשתף אותה כמה שיותר

האמת שהנאה שלי משחר באה לי בהפתעה גמורה. לא היה לי נסיון עם ילדים לפני שהפכתי לאם והייתי מאוד אמביוולנטית, אפילו בתקופת ההריון, כי חששתי שאני "לא יסתדר". אבל אחרי הלידה היה לי כל כך נעים וכיף בבית. מצד שני, ידעתי שלא אוכל להשאר בבית יותר מכמה חודשים. אני יכולה לומר בכנות שהחמישה חודשים שהייתי עם שחר בבית היו התקופה הכי מאושרת בחיי ומיציתי כל רגע. אבל אולי בגלל שידעתי שזה מצב זמני, ולא רציתי להצטער אחר כך. היום כשאני עובדת במשרה מלאה, וזוכה לראות את שחר הכי מוקדם ב- 17:00, אני נקרעת בין הרצון להיות איתה כמה שיותר לבין הצורך לדאוג ליום-יום של בית (כביסה, אוכל, סידורים) בזמן המצוצמם שיש לנו. אז את הרוב אני משתדלת לעשות אחרי שהיא הולכת לישון ובשאר המקרים אני משתדלת לשתף אותה כך שהיא עוזרת לנו לבשל, לתלות כביסה, להאכיל את החתולים וכו´...ועדיין אני חיה כל הזמן בתחושה שאין לי מספיק זמן איתה ולא יודעת איך להתגבר על זה.

 

[אמא של מיכל]

כל כך מבינה על מה את מדברת../images/Emo20.gif

גם אני עובדת במשרה מלאה ונקרעת בין מיכל והרצונות שלה לבין צרכי הבית. גם אני חיה בתחושה שאני לא מקדישה לה מספיק, גם שאני איתה לא תמיד אני כולי איתה כי הכביסה והכיור צועקים "הצילו". גם אני אכולת רגשות אשם.

 

[דורית ובניה]

אוי בנות, יש לכן רק ילד אחד

בכל השרשור הארוך אני רואה שענו רק אמהות לילד אחד. חכו, חכו ליסורי המצפון שיהיו לכן עם הילד השני. לילד השני יש עוד הרבה פחות זמן להקדיש מלראשון. עם עומר הייתי יושבת שעות אחה"צ במשחקים , שירים וכו´. אופירי משתלב היום פחות או יותר בסדר היום שלי עם עומר וכמעט אין לי זמן נטו לשבת איתו לבד. אני בטוחה שזה המצב של כמעט כל הילדים שאינם בכורים ולא ראיתי שום מחקר שמוכיח שהילדים האלה פחות מוצלחים. ההיפך- אופירי הרבה יותר עצמאי , הוא יודע להעסיק את עצמו והוא משתלב נהדר עם ילדים ואנשים אחרים.

 

[מירי,]

../images/Emo12.gif../images/Emo12.gif../images/Emo35.gif../images/Emo35.gif

למה זה? ראשית יש את השעות שבהן דודו בחוג והן נטו של בן,ואני גיליתי שבן בעצם הכי מעדיף את השעות שדודו כן בבית! ואם אני מרגישה שאחד מהם קיבל קצת פחות מדי אז , מיד אני מזמינה אותו להשאר איתי ביום שישי בבית , לפני כמה חודשים בן היה חולה וקיבל המון תשומת לב , נוסף לכך ממש לפני שחלה נסענו רק הוא ואני לבקר את סבא שלי... אחרי שבן היבריא היצעתי לדודו להשאר איתי ביום שישי בבית - מה אני לא אלך לגן? למה אמא?

 

[פישון]

גם מבינה אתכן.

הפתרון שלי הוא שהאבא המאושר עושה כשאנחנו נרדמות, הרבה פעמים. אני מרגישה לא בסדר שאני מפילה עליו כל כך הרבה, והוא באמת בסדר ולא מתלונן (כמעט). הסכמנו ש"תמורת" המאמץ המופלג שהוא עושה רוב הזמן הוא משחק כדורסל יום אחד בערב באמצע השבוע ובשישי בצהריים, ואז בין אם אני עייפה או לא אני מסתדרת. (אני שוב בהריון וזה די קשה) דווקא שמתי לב שתמוז הרבה פעמים מעדיפה להסתובב אתי ולעשות כביסה או לשטוף כלים, להכין אוכל. היא מצביעה על כל מיני דברים ושואלת איך קוראים להם. אנחנו משחקות "התאמת גרביים" או סתם שרות לנו. ולפעמים אני אומרת לה: אני ממהרת עכשיו, אז תשחקי לבד ואני אבוא עוד מעט, והמצפון מה זה משתולל. כשהיא היתה בת שנה ופחות, לפני שהיתה ניידת ממש, לא יכולתי לעשות כמעט כלום כי היא היתה משתגעת.

 

[אמא של תומר]

קצת מוזר לי לקרוא

שהקטנטנים שלכם "עוזרים" לכם בבית - את תומר זה לא מעניין, והאמת שלא ניסתי לעניין אותו בזה. הוא משחק במשחקים שלו, ואני עוסקת בענייני הבית. מעולם הוא לא לקח מגבת לנגב, ישב על השיש לראות אותי מבשלת או שוטפת כלים (זה נראה לי מסוכן מדי, הוא בטח מיד יקפוץ על הכיריים או משהו), ואם הוא יתקרב לערימת כביסה - אבוי לי ולכביסתי. אולי זה עניין של גיל (שנה) ואולי זה בגלל שאני לא משתפת אותו בזה.

 

[אמא של שחר]

נכון, שחר יותר גדולה (2.5)

בגיל שנה זה באמת היה יותר קשה לשתף אותה בצורה פעילה . אז אם בשלנו - היא שחקה עם כוסות המדידה והכפות עץ ודברים כאלה כביסה - נתתי לה את האטבים ואת הגרביים הלא ממויינות לבלגן. וכך הלאה... וכמובן שלא תמיד היא הסכימה להשאר לידי והתחמקה מה לאיזור אחר. ככל שהיא גדלה יותר קל לשתף אותה אבל מצד שני יש לה דיעה נחרצת משלה לגבי כל נושא ורצון עז לעשות דברים "לבד" כך שלא תמיד היא עוזרת לי אלא אני עוזרת לה (וגם מסדרת את הבלגן שהיא יוצרת תוך כדי). לכן גם יש דברים שנדחים עד שהיא נרדמת (כביסה, כלים...) לגבי הבישול - אני מסכימה איתך שזה יכול להיות מסוכן. הסידור הוא שמותר לה לעמוד על כסא לידי בפינה מסויימת שהיא מרוחקת מהכיריים וככה היא יכולה לראות מה אני עושה וגם לעזור לי ברמה שהיא מסוגלת (כמו לשבור ביצה, לבחוש, לעשות כדורי שוקולד).