כי לא לקחתי את העבודה בסוף ולמרות שאני שלמה עם זה, אני קצת חוששת שאולי פספסתי את הזדמנות חיי. כי ביטוח לאומי עושים לי ת'מוות עד שמאשרים לי דמי אבטלה ומגיע לי ע"פ חוק- פור קרייסט סייק. אוף איתם. כי אני לא ישנה בלילות ולכן אין לי טיפת אנרגיה מיותרת לעשות דברים בשביל עצמי ובנזוגי. ובכל זאת, יש לי בן מטריף. שמתפתח בכל יום שעובר, אני אוהבת אותו עד עמקי נשמתי וטפו טפו שרק ימשיך כך, ואם אפשר שיישן יותר. ויש לי עוד ראיון עבודה שבוע הבא ואני מקווה שיהיו עוד.
תל אביב. כל אחד יכול לנסות להתקבל, יש ראיון קבלה ואני חושב שתואר אקדמאי זה תנאי מקדים. (לדעתי ההרשמה כבר הסתיימה) החלק הראשון הוא בעיקר ידע תיאורטי והחלק השני הוא בעיקר דינמיקה קבוצתית שממנה את לומדת להוביל קבוצה. זה לא קל בכלל מבחינה רגשית. מדובר בדינמיקה לא מובנית, ואין לדעת מראש מה צפוי.
ביליתי עם בני כל יום אחה"צ בחברת חברים או לבדנו וזה הכי כייף לי בעולם. הוא ממלא אותי באושר שלא ידעתי שיש כמותו. קניתי מתנות לאנשים שאני אוהבת וזה תמיד משמח אותי וגם לבני, לאיש ולעצמי. בתחום הלימודים אני לא מתקדמת כי זו חופשת סמסטר ואני דוחקת את המטלה הסופית לסוף. בתחום העבודה שגרה כרגיל, שוחקת אבל שלא תהייה גרועה יותר. שבת שלום לכולן.
: דאגה, אשמה, שמחה, ובעיקר אהבה גדולה. החוזליטה שלי התחילה ללכת למשפחתון (אשמה ודאגה...). הסתדרה די יפה (שמחה גדולה ). ואהבה - תמיד קיימת. יחד עם כל אלה התלבשה גם גאווה. אני גאה בה שהיא יודעת להסתדר ככה יפה (טפו טפו) וגם גאה בעצמי על ההתמודדות שלי so far .
בזה, לצערי, הבנות שלנו לא דומות. אני חרדה ממש מהיום, בו אצטרך להשאיר את מיכל עם מטפלת. היא צורחת וצווחת כשאני נעלמת לשניה מטווח ראייתה, אפילו כשאני משאירה אותה עם אמא שלי (כמובן שהצווחות נרגעות קצת, אבל היא מסוגלת לקטר ולהתבכיין כל עוד אני לא נמצאת...) נ.ב. קיבלת תמונות שלה?