Apocalyptica81
New member
איך זה שברגע אחד
שהכל חשוך מסביבנו. רק הנורה של האימובילייזר מהבהבת . החזה שלך עולה ויורד במהירות, חם מתחת לראשי.
אנחנו ממש ברגע של אחרי, החולצה והחזיה שלי מורמות מעל לחזה שלי, שעדיין חפון בידיך. אתה עדיין פועם בתוכי. השיער שלי סתור ופני מעקצצות מהנשיקות הבהולות שלך.
אני עוצמת עיניים ונהנת מהרגע הזה.
ואז... הקול שלך נשמע היטב ברכב הסגור, מהסס- " אני יכול להגיד לך משהו?"
אני מתנועעת בחוסר נוחות, יודעת מה אתה רוצה לומר ומנסה בכל כוחי לגרום לזמן לקפוא.
"אולי נישאר ככה, בשקט, ביחד?" אני מציעה, אבל יודעת שברגע שאזרת אומץ כבר אי אפשר לחזור לאחור. המילים בוערות לך בפה כמו גחל.
"אני חושב שאני אוהב אותך", אתה זורק את הפצצה המלוכלכת, זו שבכל מקום אחר הייתה מתקבלת בזרועות פתוחות ובאישור נלהב. אבל לא פה. כמו פצצה מלוכלכת שבבסיסה היא קונבנציונלית אבל התוספת הזו של הרדיואקטיביות, הכמעט אפסית, היא זו שגורמת לפאניקה, כך המילה הזו בקשר שלנו.
אין מקום לאהבה. הייתי צריכה להדפיס באמפר סטיקר כזו.
יש מקום לחיבה, לחיבוק, לפרפרים מינימאליים ולהרבה תשוקה מאכלת. אבל לא לרגש כזה-דביק, בלתי נשלט ובעיקר מסוכן.
כי אנשים מאוהבים עושים שטויות. הם לא חושבים בצורה הגיונית, הם מחייכים כשלא צריך לחייך. למה זה טוב?
כשאתה מחכה ולא שומע את התגובה שלי, זו שחיכית לה (באמת חיכית לה?), אתה מתנצל, ואומר שאתה לא יכול לשלוט ברגשות שלך. אני עונה שזו בדיוק הבעיה באהבה, "הלא יכול לשלוט הזה".
כי בשם האהבה, שהיא כמעט גרועה יותר מדת, נעשו דברים איומים לאורך ההיסטוריה. אבל בעוד שלדת יש הצדקה תיאולוגית, האהבה נותרת מופשטת לגמרי, חסרת הסבר או הגיון.
למה צריך אהבה בקשר אסור? הרי שנינו בעלי משפחות מאושרות וסטנדרטיות, שאנחנו לא מתעתדים לפרק.
רק עכשיו אתה מבין שבמשפט הזה פתחת את השער ומפה יש רק דרך לא סלולה. כל עוד היינו בשמורה הנוחה של הבגידה הדברים היו ברורים, ועכשיו... אם לא אענה-תיפגע. אם אענה- תיפגע עוד יותר.
"טוב לי איתך. אתה מטעין אותי בכל כך הרבה מובנים. בוא נשאיר את זה ככה, טוב?" אני לוחשת לך בזמן שאני מסתובבת עליך, שמה את ראשי בשקע הצוואר שלך, הידיים שלך מוטלות בצידי גופך.
אתה מתקשח לרגע ואז נושם עמוק ואומר שאם אצטרך זמן- אקבל אותו, אבל אתה לא יכול לשנות את מה שאתה מרגיש.
וכאן ספירה לאחור התחילה. בשניה הזו.
.Casualties are just a matter of time
שהכל חשוך מסביבנו. רק הנורה של האימובילייזר מהבהבת . החזה שלך עולה ויורד במהירות, חם מתחת לראשי.
אנחנו ממש ברגע של אחרי, החולצה והחזיה שלי מורמות מעל לחזה שלי, שעדיין חפון בידיך. אתה עדיין פועם בתוכי. השיער שלי סתור ופני מעקצצות מהנשיקות הבהולות שלך.
אני עוצמת עיניים ונהנת מהרגע הזה.
ואז... הקול שלך נשמע היטב ברכב הסגור, מהסס- " אני יכול להגיד לך משהו?"
אני מתנועעת בחוסר נוחות, יודעת מה אתה רוצה לומר ומנסה בכל כוחי לגרום לזמן לקפוא.
"אולי נישאר ככה, בשקט, ביחד?" אני מציעה, אבל יודעת שברגע שאזרת אומץ כבר אי אפשר לחזור לאחור. המילים בוערות לך בפה כמו גחל.
"אני חושב שאני אוהב אותך", אתה זורק את הפצצה המלוכלכת, זו שבכל מקום אחר הייתה מתקבלת בזרועות פתוחות ובאישור נלהב. אבל לא פה. כמו פצצה מלוכלכת שבבסיסה היא קונבנציונלית אבל התוספת הזו של הרדיואקטיביות, הכמעט אפסית, היא זו שגורמת לפאניקה, כך המילה הזו בקשר שלנו.
אין מקום לאהבה. הייתי צריכה להדפיס באמפר סטיקר כזו.
יש מקום לחיבה, לחיבוק, לפרפרים מינימאליים ולהרבה תשוקה מאכלת. אבל לא לרגש כזה-דביק, בלתי נשלט ובעיקר מסוכן.
כי אנשים מאוהבים עושים שטויות. הם לא חושבים בצורה הגיונית, הם מחייכים כשלא צריך לחייך. למה זה טוב?
כשאתה מחכה ולא שומע את התגובה שלי, זו שחיכית לה (באמת חיכית לה?), אתה מתנצל, ואומר שאתה לא יכול לשלוט ברגשות שלך. אני עונה שזו בדיוק הבעיה באהבה, "הלא יכול לשלוט הזה".
כי בשם האהבה, שהיא כמעט גרועה יותר מדת, נעשו דברים איומים לאורך ההיסטוריה. אבל בעוד שלדת יש הצדקה תיאולוגית, האהבה נותרת מופשטת לגמרי, חסרת הסבר או הגיון.
למה צריך אהבה בקשר אסור? הרי שנינו בעלי משפחות מאושרות וסטנדרטיות, שאנחנו לא מתעתדים לפרק.
רק עכשיו אתה מבין שבמשפט הזה פתחת את השער ומפה יש רק דרך לא סלולה. כל עוד היינו בשמורה הנוחה של הבגידה הדברים היו ברורים, ועכשיו... אם לא אענה-תיפגע. אם אענה- תיפגע עוד יותר.
"טוב לי איתך. אתה מטעין אותי בכל כך הרבה מובנים. בוא נשאיר את זה ככה, טוב?" אני לוחשת לך בזמן שאני מסתובבת עליך, שמה את ראשי בשקע הצוואר שלך, הידיים שלך מוטלות בצידי גופך.
אתה מתקשח לרגע ואז נושם עמוק ואומר שאם אצטרך זמן- אקבל אותו, אבל אתה לא יכול לשנות את מה שאתה מרגיש.
וכאן ספירה לאחור התחילה. בשניה הזו.
.Casualties are just a matter of time
