איך ממשיכים מכאן?
אתחיל מהסוף, אני לא אוהבת ולא נמשכת לבעלי. כמו לרבים ששואלים כאן, כן, אני עוקבת מזה זמן אחרי הפורום, הבעיות לא התחילו לאחרונה אלא התפתחו לאורך תקופה ארוכה. זה לא שהוא נראה רע, להיפך, דווקא נראה בסדר גמור לגילו. ובכל זאת, אני לא ממש רוצה את חברתו, עד כמה שאפשר ישנה בחדר אחר. אפילו הילדים כבא מדברים על החדר של אמא והחדר של אבא, כאילו לכל אחד יש חדר. ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. היינו כמה שנים ביחד לפני שהתחתנו, לשנינו היו מערכות יחסים קודמות, ידענו בדיוק מה אנחנו עושים כשהתחתנו. היינו מרקע דומה, משכילים, שאפתנים, קריירות, יוזמים, אנשי העולם הגדול. הסקס היה מעולה. השנים עברו, נולדו ילדים והזוגיות הפכה יותר למשהו פרוצדורלי שנדרש לאור הנסיבות. ספק אם היינו נשארים יחד לולא הילדים והמחוייבויות. בינתיים הוא גילה את החיים הטובים, וגילה אותם טוב מדי. מתעניין יותר בטעימות יינות בטוסקנה מאשר בקריירה. ואני מרגישה שנשארתי לחתור בסירה לבדי. כרגע אני כבר כמעט מעדיפה שלא להיות באותו חדר איתו. יחסי מין הורדנו לתדירות מינימלית. אחת לכמה חודשים והייתי מוותרת גם על זה. בהתחלה היו לו הרבה תלונות על זה שהורדנו את הקצב ושהיה רוצה לשכב יותר אבל נראה שהבין את המסר וכבר כמעט שלא יוזם. הציע כמה פעמים שנלך לטיפול זוגי אבל אני לא רואה איך אני יכולה לשבת שם ולהגיד שהוא לא מושך אותי ולמען האמת מעדיפה שלא יישן איתי באותו חדר. כרגע עוד יכולה להמציא תירוצים, אני מצוננת, אתה נוחר, הילד לא נרדם, יש לי עבודה, ולפעמים אנחנו סתם ברוגז על משהו ולא צריך שום תירוץ. אני הולכת לטיפול פסיכולוגי מזה שנתיים וקצת והמטפלת שלי אומרת שחייבים או טיפול זוגי עמוק או פרידה. לגבי טיפול זוגי כבר כתבתי. גם פרידה לא נראית לי פתרון טוב ממכלול סיבות פרקטיות ורגשיות כאחת. כיום אנחנו משתפים פעולה בעיקר בעניינים הפרקטיים. אין לנו כמעט שיחות עומק והאמת שזה לא חסר לי בכלל. מדי פעם כשמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא עושה קצת רעש שאני שתלטנית, שאני לא מתייעצת איתו, שאני לא סופרת אותו וכיו"ב. אם הוא היה דואג לעניינים הרציניים כמו שהוא דואג לחופשה הבאה שלו, לא הייתי צריכה להחליט אני לאיזה בי"ס לרשום את הילדים ויתר הדברים שהוא מתלונן שלא משתפת אותו. הילדים עדיין בבית, הקטן עוד ביסודי. ייקח עוד הרבה שנים עד שיעזבו את הקן. אני אפילו לא יודעת אם לחכות שהילדים יילכו לצבא ואז להיפרד או לחשוב על פתרונות שאפשר ליישם עכשיו.
אתחיל מהסוף, אני לא אוהבת ולא נמשכת לבעלי. כמו לרבים ששואלים כאן, כן, אני עוקבת מזה זמן אחרי הפורום, הבעיות לא התחילו לאחרונה אלא התפתחו לאורך תקופה ארוכה. זה לא שהוא נראה רע, להיפך, דווקא נראה בסדר גמור לגילו. ובכל זאת, אני לא ממש רוצה את חברתו, עד כמה שאפשר ישנה בחדר אחר. אפילו הילדים כבא מדברים על החדר של אמא והחדר של אבא, כאילו לכל אחד יש חדר. ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. היינו כמה שנים ביחד לפני שהתחתנו, לשנינו היו מערכות יחסים קודמות, ידענו בדיוק מה אנחנו עושים כשהתחתנו. היינו מרקע דומה, משכילים, שאפתנים, קריירות, יוזמים, אנשי העולם הגדול. הסקס היה מעולה. השנים עברו, נולדו ילדים והזוגיות הפכה יותר למשהו פרוצדורלי שנדרש לאור הנסיבות. ספק אם היינו נשארים יחד לולא הילדים והמחוייבויות. בינתיים הוא גילה את החיים הטובים, וגילה אותם טוב מדי. מתעניין יותר בטעימות יינות בטוסקנה מאשר בקריירה. ואני מרגישה שנשארתי לחתור בסירה לבדי. כרגע אני כבר כמעט מעדיפה שלא להיות באותו חדר איתו. יחסי מין הורדנו לתדירות מינימלית. אחת לכמה חודשים והייתי מוותרת גם על זה. בהתחלה היו לו הרבה תלונות על זה שהורדנו את הקצב ושהיה רוצה לשכב יותר אבל נראה שהבין את המסר וכבר כמעט שלא יוזם. הציע כמה פעמים שנלך לטיפול זוגי אבל אני לא רואה איך אני יכולה לשבת שם ולהגיד שהוא לא מושך אותי ולמען האמת מעדיפה שלא יישן איתי באותו חדר. כרגע עוד יכולה להמציא תירוצים, אני מצוננת, אתה נוחר, הילד לא נרדם, יש לי עבודה, ולפעמים אנחנו סתם ברוגז על משהו ולא צריך שום תירוץ. אני הולכת לטיפול פסיכולוגי מזה שנתיים וקצת והמטפלת שלי אומרת שחייבים או טיפול זוגי עמוק או פרידה. לגבי טיפול זוגי כבר כתבתי. גם פרידה לא נראית לי פתרון טוב ממכלול סיבות פרקטיות ורגשיות כאחת. כיום אנחנו משתפים פעולה בעיקר בעניינים הפרקטיים. אין לנו כמעט שיחות עומק והאמת שזה לא חסר לי בכלל. מדי פעם כשמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא עושה קצת רעש שאני שתלטנית, שאני לא מתייעצת איתו, שאני לא סופרת אותו וכיו"ב. אם הוא היה דואג לעניינים הרציניים כמו שהוא דואג לחופשה הבאה שלו, לא הייתי צריכה להחליט אני לאיזה בי"ס לרשום את הילדים ויתר הדברים שהוא מתלונן שלא משתפת אותו. הילדים עדיין בבית, הקטן עוד ביסודי. ייקח עוד הרבה שנים עד שיעזבו את הקן. אני אפילו לא יודעת אם לחכות שהילדים יילכו לצבא ואז להיפרד או לחשוב על פתרונות שאפשר ליישם עכשיו.