איך משלימים עם זה?
סליחה מראש אם אני חופרת.
כתבתי כאן שהגעתי למסקנה שאני באיזו שהוא מקום על הספקטרום האוטיסטי. קראתי הרבה, ומצאתי את עצמי שם. לא בכול המאפיינים (אין לי תנועות חזרתיות, למשל, ואני כן מבינה בדיחות ואירוניה) אבל הבידוד החברתי, הפחדים, הרגישות החושית הגבוהה, הקושי העצום ללמוד ולהתרכז, חוסר חוש כיוון וחוסר חוש טכני שאין דברים כאלה ועוד מקרבים אותי לשם. קראתי שאנשים כמוני סובלים תכופות מבריאות לא טובה ובעיות נוירולוגיות. בינגו. אני יודעת שהלידה שלי הייתה קשה. כיום לידה כזאת מחייבת קיסרי ואסור בשום אופן להמשיך בלידה רגילה. לפני חמישים פלוס שנים כנראה לא ידעו את זה. גם לא היו אבחונים כמו היום, ואת אף אחד לא עניין לאבחן אותי. העובדה שהילדים שלי לא ירשו דבר מהבעיות שלי (חמסה חמסה) מוכיחה שמדובר בבעיה מקומית ולא במשהו תורשתי במשפחה.
אוקיי. אז אני יודעת. מה אני עושה עם זה? יודעת שעד סוף חיי אהיה לבד. בלי חברים בכלל? אני מודה בכול יום ורגע על הבעל והילדים. בלעדיהם לא הייתי פה. אבל - נורא קשה להסתובב בעולם בידיעה שאת חריגה, שאף אחד, אבל אף אחד - לא רוצה להיות בחברתך וגם לא ירצה. מילא אם הייתי נורא מוכשרת במשהו. אני לא. ממוצעת, לא מוכשרת במיוחד בכלום.
לעשות אבחון? כדאי? מה יעזור לי הנייר שיאשר את זה? אני עובדת מישרה מלאה כך שאני לא זכאית לכלום. לקבל טיפול מסוג אחר? סיפרתי כאן בעבר שפניתי לפסיכיאטר של קופת חולים והלכתי לפגישה של תחנת בריאות הנפש. הפסיכיאטר אמר: את נשואה ועובדת, אין לך כלום. בתחנה המליצו לי על קבוצה - בצהרים, בקצה השני של העיר ואני לא נוהגת. אפשרות אחת וזהו. יש לי המון העדרויות מהעבודה בגלל שלל בעיות הבריאות שלי. לא יכולה להעלם לבוקר שלם.
איך ממלאים את הזמן? מה עושים בסופי השבוע והחגים הבודדים שכול דקה מטפטפת כמו נצח ולא נגמרת? יש קבוצות חברתיות לאנשים כמוני?
סליחה מראש אם אני חופרת.
כתבתי כאן שהגעתי למסקנה שאני באיזו שהוא מקום על הספקטרום האוטיסטי. קראתי הרבה, ומצאתי את עצמי שם. לא בכול המאפיינים (אין לי תנועות חזרתיות, למשל, ואני כן מבינה בדיחות ואירוניה) אבל הבידוד החברתי, הפחדים, הרגישות החושית הגבוהה, הקושי העצום ללמוד ולהתרכז, חוסר חוש כיוון וחוסר חוש טכני שאין דברים כאלה ועוד מקרבים אותי לשם. קראתי שאנשים כמוני סובלים תכופות מבריאות לא טובה ובעיות נוירולוגיות. בינגו. אני יודעת שהלידה שלי הייתה קשה. כיום לידה כזאת מחייבת קיסרי ואסור בשום אופן להמשיך בלידה רגילה. לפני חמישים פלוס שנים כנראה לא ידעו את זה. גם לא היו אבחונים כמו היום, ואת אף אחד לא עניין לאבחן אותי. העובדה שהילדים שלי לא ירשו דבר מהבעיות שלי (חמסה חמסה) מוכיחה שמדובר בבעיה מקומית ולא במשהו תורשתי במשפחה.
אוקיי. אז אני יודעת. מה אני עושה עם זה? יודעת שעד סוף חיי אהיה לבד. בלי חברים בכלל? אני מודה בכול יום ורגע על הבעל והילדים. בלעדיהם לא הייתי פה. אבל - נורא קשה להסתובב בעולם בידיעה שאת חריגה, שאף אחד, אבל אף אחד - לא רוצה להיות בחברתך וגם לא ירצה. מילא אם הייתי נורא מוכשרת במשהו. אני לא. ממוצעת, לא מוכשרת במיוחד בכלום.
לעשות אבחון? כדאי? מה יעזור לי הנייר שיאשר את זה? אני עובדת מישרה מלאה כך שאני לא זכאית לכלום. לקבל טיפול מסוג אחר? סיפרתי כאן בעבר שפניתי לפסיכיאטר של קופת חולים והלכתי לפגישה של תחנת בריאות הנפש. הפסיכיאטר אמר: את נשואה ועובדת, אין לך כלום. בתחנה המליצו לי על קבוצה - בצהרים, בקצה השני של העיר ואני לא נוהגת. אפשרות אחת וזהו. יש לי המון העדרויות מהעבודה בגלל שלל בעיות הבריאות שלי. לא יכולה להעלם לבוקר שלם.
איך ממלאים את הזמן? מה עושים בסופי השבוע והחגים הבודדים שכול דקה מטפטפת כמו נצח ולא נגמרת? יש קבוצות חברתיות לאנשים כמוני?
