איך משלימים עם זה?

[אלומת האור]

יש סיכוי

אבל הסיכוי שיהיה שלום בינינו לבין, נאמר, דעאש, גדול בהרבה, ולא בגללי.

 

[שחר חרישי]

בעזרת תיווך כלשהו של מישהו מבחוץ אולי?

ניסים קורים.
מה שקרה להורים שלי זה סוג של נס... לדוגמה. .

 

[אלומת האור]

איך אפשר, גם עם תיווך חיצוני, לדבר עם מישהי שמבחינתך מתה

או שמאחלת לך למות בייסורים ממחלה קשה? כבר הצעתי לה בעבר, כשלא ידעתי למה היא שונאת אותי. גם כשעזבתי את הכול בצד כשהכלבה שלה מתה וכתבתי לה שמשתתפת בצערה. הלכה וחסמה אותי מהוואטסאפ בתגובה. אפילו אז השנאה שלה הייתה חזקה יותר מההשתתפות שלי בצערה. אין שום סיכוי. מישהו מבחוץ, מישהו מבפנים, העיקר שאני אמות הלוואי אמן, ממחלה קשה. אין עם מי לדבר, וגם החשק שלי יורד מיום ליום. אחותי אפילו לא מנסה לשאול אותה. סוף פסוק.
&nbsp
מה קרה להורים שלך?

 

[שחר חרישי]

הם השתנו בצורה שלא הייתי מעלה על דעתי..

פתאום אכפת להם ממני. פתאום הם אשכרה אוהבים אותי. .. טוב, אולי לא כל כך"פתאום", זה היה תהליך של שנים, אבל עכשיו כשמסתכלים אחורה ומשווים - קשה להאמין שאלה אותם הורים. שנידו אותי, שסילקו אותי מהבית. שהתייחסו אלי בתור אכזבה, עונש משמים, תאונה... שלא רצו בזמנו לעזור לי בתקופות שלא היה לי כסף לאוכל (היהתמיד למשהו בסיסי, אבל לא לפירות, ירקות וכו'). שלא התעניינו בנכדים...
ההתקרבות היתה איטית, ולמעשה אני עד עכשיו שמרתי מולם על גישה של "כבדהו וחשדהו": ביקורים מדי פעם, לקבל את מה שהם רוצים לתת, אבל לא להתמסר רגשית. אבל איכשהו משהו השתנה לאחרונה. כי אני רואה שהם כנים. הם באמת מתייחסים אלי באהבה, זה משהו שאי אפשר לזייף... על מה שהיה קודם אי אפשר בכלל לדבר כי זה מוליד צעקות והתפרצויות, אז אני לא באמת יכולה לגעת בזה. וזה הקורבן שאני מקריבה בקשר המחודש הזה איתם. שהעבר (הארוך והלא מאוד רחוק ) יישאר ללא הסבר או הצדקה אמיתיים. מלבד אלה שאני אוכל לספק... אבל לפחות ההווה השתנה.

 

[אלומת האור]

מה קרה פתאום שאפשר את השינוי הזה או שגרם לו?

 

[שחר חרישי]

לא בטוחה...

גם קשה לי לחשוב על זה. גם כשמ' ניסתה להעלות את הנושא התחמקתי כל פעם. עכשיו בכתיבה כאן זו הפעם הראשונה שהעזתי להודות בפה מלא שהתחולל שינוי... (נ.ב. כשמקלידים זה הופך ל"ביד מלאה"? ). נתחיל בזה שחזרתי לגור ליד ההורים לפני 3 שנים, אחרי 10 שנות מרחק פיזי, כשהבנתי שאמא שלי לא תוכל יותר לבוא לבקר אותי - אולי אף פעם (היא חולה במחלה שיש בה הדרדרות הדרגתית של יכולת התנועה,חשיבות ועוד תסמינים... ולפני 3 שנים בערך הנסיעה, והטיפוס במדרגות אחריה, הפכו קשים מדי בשבילה). ולי היה קשה למצוא זמן להגיע אליה בשני אוטובוסים ובית נסיעה כל כיוון. אז כנראה שלמרות היחסים הקרים כן נשארו בי רגשות, או לפחות כמיהה, לקרבה של "אמא", אפילו יותר כמושג מאשר כאדם ממשי... ובאמת הגעתי לעתים יותר קרובות, גם מתוך תחושה של חובה מוסרית - כי היא צריכה מישהו שיקשיב לה, ואחי ואבא שלי כבר די שחוקים.
אז ככה התקרבנו, מאוד לאט.
אבל לאבא שלי המשכתי להתייחס הכי קורקטי שבעולם. וסירבתי להכיר בכך שהיחס שלו אלי השתנה. גם כשהוא הציע לשלם לי על הלימודים ולממן לי את הטיפול. פשוט אימצתי את הכלל "נותנים לך - תיקח". אבל כן, משהו שם השתנה לגמרי... הוא חושב שאני השתניתי, ואני צריכה לסבול בשקט כל פעם שהוא מדבר על זה, ולא להכחיש שהייתי ועודני אותו אדם לאורך כל הדרך... אבל זהו, זו הצרימה היחידה עכשיו.

 

[מירי קולר]

קשרי משפחה

אני עוקבת אחר הסיפורים האישיים שלכן וחווה את הכאב שכל אחת סוחבת ב"שק" האישי שלה. יחסי אחים/אחיות ובכלל קשרי משפחה היו מאז ומתמיד סבוכים, מורכבים ולא קלים. כל כך הרבה נכתב על זה הן בסיפורי התנ"ך והן בספרות העולמית. לא תמיד ברור מה הסיבה לכך שלפתע בני משפחה, בעיקר הורים שהיו מסוכסכים או מרוחקים, משנים את התנהגותם. אולי הם הבינו שהזמן לא פועל לטובת כולם וכי כדאי לעשות שינוי, לזרוק הצידה את ההתחשבנות הארוכה, ולנצל את מעט הזמן שעוד נותר. יכולות להיות לזה אין סוף אפשרויות אבל בסיכומו של דבר מה שחשוב הוא לנסות ולעצור רגע לפני שאין כבר מה לתקן, רגע לפני שמאוחר מדי. אחר כך כבר אין מה או עם מי לתקן.
הכמיהה הכי גדולה של כל אחד מאתנו זה שתהיה לנו משפחה אוהבת ותומכת, שיהיו לנו הורים שיקבלו אותנו ללא תנאים ויאהבו אותנו כמו שאנחנו ולעיתים זה לא מתממש. אחר כך נשארת צלקת כואבת לכל החיים. אם נלמד להיות ההורה של עצמנו, נדאג לעצמנו, נטפל ונעודד את עצמנו ההזדקקות להורים תחלש במידת מה. עם זאת תמיד תהיה הכמיהה...

 

[אלומת האור]

אני אישית כבר לא מבינה אף אחד ומניעים של אף אחד

רק לשרוד את היום אני רוצה. זה מה שאני מבקשת.

 

[מישהי1632]

אלומה, כל-כך מצטערת לקרוא

אני לא מכירה את המשפחה שלך ואולי אני טועה, אבל אולי גדלתם כולכם בבית קר? עזרה הדדית ואכפתיות מתקיימות במשפחות שחונכו לזה, שזו הייתה האווירה בבית. רואים את זה גם בכיתות או מקומות עבודה - בניהול מסוים, כולם יהיו זאבים זה לזה וכשבראש הארגון - כתה, עבודה, משפחה - עומד אדם חם ואמפטי אותם אנשים מתנהגים לגמרי אחרת. אולי ההתנהגות שלהם היא לא אישית נגדך? ודבר נוסף, אנשים לא אוהבים מסכנות. מתי מעט יגישו עזרה למי שזקוק לה.
ותכתבי עוד כאוות נפשך. תפרקי. זה המקום.
,

 

[שחר חרישי]

אבל זו אחות שלהם!!

נכון ש"אנשים לא אוהבים מסכנות", אבל כאן זו לא מסכנות של מישהו זר, זה בשר מבשרם! איך אפשר להיות כל כך אדישים??

 

[מישהי1632]

לצערי אפשר,

"נעים" להיזכר -
כשאבחנו אצלי את ה-מחלה חיפשתי תור דחוף לאונקולוגית - היה רק בפרטי או בעוד כמה שבועות. אבא שלי ז"ל אמר שאבקש אישור כספי מאשתו. באותו רגע הבנתי כמה אני לבד. השגתי תור לא פרטי דרך אחות מתאמת, מישהי זרה שעזרה לי. אחרי כמה חודשים עשיתי ניתוח כריתה דו-צדדית, כי פחדתי לסיים את חיי בגיל צעיר (מאותה מחלה) כמו אימי ז"ל. אף אחד לא בא לבקר אותי בבית חולים. לא הזמינו אותי אחרי הניתוח, לא שאלו אם אני צריכה משהו. מזל שיש את בעלי. אחד הפריטים החשובים בניתוח לא היה אז בסל הבריאות, משהו שמונע סיבוכים ועושה סכום של חמש ספרות. אשתו של אבא שלי הציעה עזרה חלקית, ואת השאר, אלפי שקלים, שילמתי לבד.
בהמשך הוצאתי שחלות, בהמלצת הרופאה. יומיים לאחר מכן אבא שלי היה בחדר מיון. כידוע, אסור להגיע למקומות כאלה יומיים אחרי ניתוח מחשש לזיהום, אבל אחותי צרחה עלי בטלפון למה לא באתי והיא הייתה צריכה לשבת איתו לבד.

 

[מותשתפיזית נפשית]

ליבי איתך...מבינה ומשתתפת בכאב

 

[אלומת האור]

לפעמים אין מה לחפור הרבה ולחשוב מה המניעים שלהם

לפעמים אנשים הם סתם חארות. כלומר ברור שלכל אחד יש מניעים וסיבות ואולי הם תופסים אחרת ממך את המציאות, אבל באותם רגעים זה אוכל אותך מבפנים ואת לא רוצה להצדיק אותם. גם את זה ניסיתי (למצוא תירוצים בשבילם, למה הם לא באים, למה הם לא עוזרים). את יודעת מה? כתבת פה מזל שיש לך את בעלך. אנשים לא מבינים מה זה להיות לבד בבית חולים כשאין מי שיעזור לך אפילו לסדר את התיק. שלא לומר לסחוב אותו מהמיון למחלקה ולהפך. שלא לומר לקנות לך כוס קפה מהקפיטריה (כל האשפוז האחרון חלמתי על זה). לא כל האנשים בנויים לעזור, גם אם הם במקרה משפחה. אני כבר לא מדברת על להחזיק לך את היד כשאת בכאבים מטורפים ושום דבר, כולל מורפיום, לא עוזר. חלילה. זכורים לי ביקורים בחדרי מיון כשלא היה אפילו מי שיגיש לי כוס מים והייתי צריכה לבקש מסתם אנשים כי האחיות היו עסוקות. איזו פדיחה. פעם ביקשתי מאיזה בחור להסיע אותי בכיסא הגלגלים לשירותים כי לא יכולתי להגיע לבד. וביקשתי כמה פעמים עזרה גם מאנשים שאני לא מכירה, מהפייסבוק. איזו בושה גדולה. ואנשים נענו לי, וזה היה מקסים ומרגש ומרומם לב, באמת. אבל כשאין לך על מי להישען, פיזית, ממש, שאת יודעת שיטפל לך בעניינים הביורוקרטיים וכל מה שאת צריכה לעשות זה רק לשבת או לשכב ולהתרכז בהחלמה שלך... מי שפיזית יסיע אותך לפנות בוקר למיון... מי שפיזית ייקח אותך הביתה (לנהגי מוניות אין הרבה אמפתיה בדרך כלל). כל הזמן להיות עם העיניים פקוחות. כל הזמן. כשגם ככה את מרגישה רע, ואני לא צריכה לספר לך מה זה להרגיש רע. זה הלבד הזה - לא רק בדידות - לבד, בהגדרה המילונית שלו - זה מה שמפחיד אותי יותר מהכול.

 

[מירי קולר]

אלטרנטיבות לחסר

אלומה - כתבת על חשיבות הבעל כממלא את המקומות החסרים בהם צריכים היו להיות בני המשפחה אך ניתן גם להוסיף שכשאין משפחה ניתן לבנות "משפחה" אחרת של חברות טובות ותומכות או שכנות טובה. אלה מסייעים לשיפור המצב הנפשי.

 

[אלומת האור]

איזו באסוש - גם את זה אין לי.

אין לי אף אחד בלי תשלום.
אני לא טובה בקשרים. גם לא ידידותיים. אני סגורה ומסתגרת. אני מסננת. אני לא מדברת בטלפון עם אף אחד. ממעטת לענות גם באישי בפייסבוק. מלחיץ אותי.
ואין לי שמץ של מושג איפה ראית שכתבתי שהבעל ממלא פונקציות של בני משפחה(?!?!?). כתבתי שטוב שיש על מי להישען. אני אישית לא הייתי מוכנה לשלם את המחיר, אני לא רוצה להקים משפחה, לא בעל ולא ילדים (גם ככה אני כבר זקנה מדי בשביל זה, אבל מעולם לא רציתי ילדים). אני פגועה מדי. אני עייפה מדי.
&nbsp

 

[אופירA]

לא פלא

אגב, בת אחותך מגיבה כמי שסובל מבעיה קשה עם עצמה, ומשליכה (מאיזו סיבה) את כל הקושי שלה עלייך עם כל העוצמה.
אדם ששונא את זולתו לאורך שנים בצורה כזו חולנית יש לו בעיה מאוד עמוקה עם עצמו.
כנראה אחותך לא רוצה (בתת מודע) לעורר את הבעיה של בתה, ונוח לה שהכל מושלך עלייך, כאמצעי הגנה לנפשה של זו.

 

[אלומת האור]

הקטע הוא שאני היחידה שהיא שונאת כל כך

ברור שזה חולני שאם אני עוזבת הכול (אז עוד לא ידעתי אפילו מה אני עוזבת כי לא הבנתי את הסיבה) ומשתתפת בצערה על מות הכלבה, התגובה תהיה מחיקה מהוואטסאפ, חסימה, לא יודעת איך קוראים לזה. כאילו, עד לכזה שפל? יש הרי מצבים בחיים שאמורים לגבור על השנאה, אבל לא, לא אצלה. וברור שזו השלכה, מה עוד זה יכול להיות? מישהי שהסבירה בצורה מפורטת מאוד וציורית מאוד למה היא שונאת אותי (חושבת שקינאתי בה מיום לידתה). עם רגשות אני לא יכולה להתווכח, אבל מבחינתי לא היה וברור שזו היא שמקנאת בי רק על זה שנולדתי 15 שנים לפניה וזכיתי לתשומת לב רבה יותר מאחותי לפניה - זה מה שאוכל אותה, ויש לי כל כך הרבה הוכחות לזה (עם היחס שלה כלפי אימא שלי היה בדיוק אותו סיפור) ואפילו אחותי יודעת את זה. יש אין-ספור דוגמאות, אבל הבטחתי לאחותי לא להיכנס לזה ואני לא רוצה לפגוע בה. ואחותי בהחלט מנסה להימנע מעימותים עם הבת שלה. כל הקטע של ללכת איתה לשופינג בזמן שאני צריכה ליווי לעירוי, וכל הקטע של להגיד לי שאני צריכה להסתכל בשעון אם אני באה אליה ולפחד מתי הבת שלה תבוא ולהסתתר ולברוח לפני זה - הכול כדי למנוע איתה עימותים. לא שמעתי על דבר כזה בחיים שלי. זה שאמרה לי, כשבכיתי באחד מימי שישי כי לא יכולתי לשאת את הבדידות, שהיא מעדיפה לא לעשות מלחמת עולם (כלומר לא לאפשר לי לבוא, כי אני אגרום למלחמת עולם לפרוץ) ומעדיפה לשבת לראות סרטים עם ה*משפחה* שלה. המשפחה שלה. טוב, על זה אין לי כבר מה להגיד. היא אשכרה פוחדת מהבת שלה. לפגוע בי זו לא בעיה, כי היא לא חייבת לי כלום. רק שהבת שלה לא תתפרץ ולא תעשה סקנדל. את זה אין בעיה לעשות. אז לא. לא בכוח, את יודעת. איפה שלא רוצים אותי אני לא אהיה.

 

[אופירA]

לרחם, אלומה. לנתק מהקושי שלך, ולרחם, באמת.

הקושי שלך לא קשור להתנהגות שלהם בכלל.
הקושי שלך מכיל בעסקת חבילה גם את העובדה שאין לך משפחה ושום עזרה. זו המציאות. תארי לעצמך שהם מתו. הם לא קיימים.

העובדה שהם קיימים לא רלוונטית, כי הם כל כך חולניים עפ"י התיאורים שאת מתארת, שלא פלא שהם מנוטרלים מחייך. גם אחיך לא נשמע במצב פחות חולני. ואני יכולה בקלות לדמיין שגם המשפחה המורחבת יותר כך...
גם המשפחה שלי מאוד חולנית. סתם דוגמאות: אחותי היחידה חיה חיים עקומים כדי לא לעורר את זעמו של בעלה (שעשוי להתפרץ על כלום, כמו ילד קטן שלא מקבל מה שבא לו הרגע).
בת דודה אחת באה לנחם כשישבנו שבעה על אמא שלי, ופשוט קיללה בשצף קצף את הדת והרבנים, בנוכחות האבלה החרדית...
בת דודה אחרת שבאה לנחם באותה שבעה, התפרצה עלי כשדיברתי עם אחותי על משהו בעניין סידורים טכניים, על סגנון השפה שלי (אמרתי את המילה "שייך" במקום את המילה "מתאים", ואסון זה גרם לה התפרצות זעם על אדם אבל בזמן השבעה...)
כאשר לא היו מבקרים, אחותי ואבי בילו בלהעביר עלי ביקורת על שטויות, סתם. אחרי יומיים עברתי לשבת שבעה בבית שלי, כי כבר הרבה שנים אני לא כלי לביקורת של משועממים.

בקיצור, תתמקדי בהכרה כמה הם מוזרים להפליא. זה חלק מעסקת החבילה. כמו שהמחלות שלך לא שגרתיות, גם המוזרות של "בני משפחתך" לא שגרתית. הם יותר מוזרים ממשפחה, כך שבהחלט אפשר לומר שאין לך משפחה.

 

[אלומת האור]

ניסיתי מאוד, גם בתקופה האחרונה

עם אח שלי זו לא בעיה לא לדבר, הוא לא מאוד חשוב לי, בפרט לנוכח חוסר האכפתיות שלו והציניות שלו שהביאה אותו לזרוק לי בוואטסאפ את הכתובת שלו בעיר רחוקה, כאילו יש לי איך להגיע לערב החג בכוחות עצמי. יש היסטוריה ארוכה פה. ועם זאת, כשהוא שולח לי סרטונים חמודים בפייסבוק אני מתקשה לעצור את הדמעות. ועכשיו הניסיון לנצל אותי בצורה צינית לצורך משהו שהוא מנסה להשיג. כואב לי. אני לא שונאת אותו, אבל לא רוצה שיקרה לו משהו רע. פשוט לא בבית ספרי. בן אדם שחודשיים לא הרים לי אפילו טלפון כשהייתי מאושפזת.
&nbsp
ואחותי... זה הכי כואב. בהינף יד מוותרת עליי, בהניד עפעף של הקוסמת. על הניתוח האחרון אפילו לא סיפרתי לשניהם, כי באשפוז שלפני האחרון אחותי לא רק שלא טרחה לבוא לבקר (כי היא מסכנה וכואב לה נורא וגם טרחה לספר לי כמה היא מסכנה כאילו היא המאושפזת ולא אני), גם לא נקפה אצבע כדי לעזור ולא לשפוך לי את הצרות שלה כשאני עם מורפיום בווריד. ואחי אז סכסך בינינו. טיפש הוא לא, כך שאני לא מאמינה שמדובר פה באי הבנה. הייתה לי אז דלקת גרון ששיתקה לי את מיתרי הקול. עם אחי ה'קשר' הוא בהתכתבות בוואטסאפ, לאחותי אין אפילו סלולרי פשוט. הסברתי לו שאני לא יכולה לדבר, אז הוא אמר לאחותי שביקשתי שלא תפריע לי, שלא מתאים לי לדבר. הוא שאל אם לבקש ממנה לעזור לי, שתביא לי מרק, אז אמרתי לו שלא, כי אני לא אוכלת בשרי והיא משתמשת באבקת מרק עוף בכל התבשילים, והוא אמר לה שאמרתי לו שאני לא אוהבת את האוכל שלה. איזה סילוף! אני מתה על האוכל שלה, אבל רק לאחרונה גיליתי על האבקה. בקיצור, בגלל זה אחותי לא התקשרה אליי כמה חודשים, ואני חשבתי שהיא לא מעוניינת יותר בקשר אתי, וכאמור, לא הייתה לי דרך לתקשר איתה מלבד טלפון, ובטלפון לא יכולתי לדבר. זה כאב, כי באותה הפעם היא כן ידעה שהייתי אחרי אשפוז. מה היא האמינה לו בכלל? יכלה להתקשר וזהו, מקסימום לא הייתי עונה והייתי מבקשת מאחי שיסביר לה. אני אמרתי שלא תפריע לי??? בסה"כ אמרתי שאני לא מסוגלת להוציא הגה מהפה. אוקיי, אז עברו, נאמר, 4 חודשים. את עדיין לא מנסה לברר מה שלומי? עדיין לא מציעה עזרה? בסוף היא התקשרה, אבל לי כבר לא היה כוח להיכנס לכעסים שלי, כי יכולתי לעוף עליה שחבל על הזמן.
&nbsp
ובאותה תקופה דמיינתי - אני לא מסוגלת להגיד במילים שלי, אבל מה שאת כתבת. והיה לי עצוב נורא. נורא. אבל לפחות היה מצב שמבחינתי היה בינארי - כן או לא. והיה לא. ובאיזה שהוא מקום הוקל לי. ואז אח שלי שולח סרטון חמוד ואני מתמלאת דמעות של התרגשות בלי שמץ ציניות, ואז הוא מדבר בשם אחותי ומציע לי שיחת פיוס איתו ואיתה (התברר לי אחר כך שהיא לא ידעה מזה בכלל, והוא דיבר בשמה שגם היא רוצה). וממש באותה נשימה הוא מבקש ממני לשתף איתו פעולה בנושא שהוא צריך בו עזרה ואין לי איך לעזור לו, ואני מתחילה להבין את ההקשר למה פתאום הוא נהיה נחמד דווקא אז, ואני לא קונה את זה בשיט. ולא מתאים לי שיחת פיוס, כי 40 שנה אי אפשר לבטל במחי יד. ולא מתחשק לי להיכנס ולצלול לעומק של הרגשות הכל כך קשים שלי. ולהיזכר בזיכרונות שחיים בי כמו פלשבקים. והם הרי לא יודעים כלום על אבא שלי (אני בטוחה שאחי הבין כשקרא את הבלוג שלי, כשהבת של אחותי שלחה לו באופן מגמתי קישור לכמה אני זוועתית ואיומה ומאז הוא עוקב אחריי בתפוז). ואין לי כוח לסאגה נפשית שכזאת. אני בוחרת להישאר איפה שאני נמצאת, אין לי כוח לזוז מהמקום שלי, והרי שום דבר לא ישתנה. כמו שניסיתי לשפר דברים בעבר ולא הצלחתי, וחבל על הזמן שלי לנסות. שום טוב לא יצא מזה.
&nbsp
ואחותי... דיברנו לפני שבוע (אני התקשרתי כי היה לה יום הולדת) והייתה שיחה בסדר, אבל אז היא סיפרה לי על גילויים משפחתיים שהרעידו את אמות הספים שלי, ואח שלי המשיך בעקבות כך לבקש ממני דברים, אז די. באמת שדי. זה רק גרם לי פלשבקים (אני לא רוצה להסביר). לא מוכנה לשתף פעולה. לא מוכנה לבכות מולם, זה משפיל.
&nbsp
הלוואי שיכולתי באמת לדמיין שהם מתים -- שלא יובן לא נכון, אני לא מאחלת להם חלילה למות!!! -- אבל העובדה היא שהם קיימים ולא ממלאים שום פונקצייה בחיים שלי, היא שמכאיבה לי כל כך. שיהיו להם חיים ארוכים ויפים. ביום שאני אצליח לחמול עליהם ולקבל את העובדה שאין להם שום פונקצייה בחיי וואט סו אבר, זה יהיה היום שבו אוכל סוף סוף להפסיק לכעוס, להפסיק להשתולל כשמזכירים לי את העבר שלי, ובאופן הכי שליו לסלוח. בעיקר לעצמי.
&nbsp
&nbsp

 

[אלומת האור]

אני לא ממש יודעת איך הם גדלו

לא גדלנו באותו בית. אמנם מאותם הורים, אבל בהפרשים של 15 ו-19 שנים, כך שלא יצא לנו לגור ביחד למעט תקופות קצרות מאוד מעת לעת. קצת צרם לי שכתבת שאנשים לא אוהבים מסכנות. זו המשפחה שלי, פור הבנז סייק, אם לא הם אז מי? וחוץ מזה לא הייתי מסכנה. למדתי מהר מאוד שאין ממי לבקש עזרה. פה ושם עוד חטאתי וביקשתי, אבל כשראיתי מה קורה בתכלס הבנתי שרק עו"סים ומדריכות יכולים, בצורתם המוגבלת מאוד, לעזור לי נקודתית. ואת יודעת מה? זה מה שהכי מפחיד אותי. בתי חולים. להיות לבד בבי"ח כשזה לא מתוכנן (מיון, וכו') ולדאוג שהתרופות ואיזה זוג תחתונים או שניים יגיעו אליי... וכמה בגדים, משחת שיניים... את יודעת מה זה בי"ח, אני לא צריכה לספר לך. עזבי שישבתי שם בעיניים כלות (שכבתי, יותר נכון) וראיתי איך את שכנותיי לחדר מפנקים עם מטעמי בית או אפילו עם סנדביצ'ים מהקפיטריה, או אפילו כוס קפה!!! ואני אוכלת ביצים ולחם לבן וגיל ואיזה שני מלפפונים בכל יום, או אוכל קר שהכוח עזר הביאו לי מחדר האוכל.
ובואי אני אגיד לך משהו - אחי הוא אדם חביב מאוד על הבריות. אני לא רוצה להסגיר יותר מדי, אבל הוא נמצא בכל מיני קהילות שאנשים מעריכים אותו ומפרגנים לו וכל הזמן כותב בפייסבוק שהכי חשוב זה משפחה... אף אחד חוץ ממני לא מכיר אותו באמת כמו שהוא. אני לא שונאת אותו, אבל הוא מרתיח אותי עם חוסר האכפתיות שלו. שולח לי בקשה למשהו מאוד תובעני ממני בוואטסאפ וכותב בסוף כזה 'אני מקווה שאת בסדר'. אם אתה מקווה שאני בסדר תשאל את זה בהתחלת הפוסט ולא תפטיר בסוף כדי לצאת ידי חובה 'אני מקווה שאת בסדר'. לא, אני לא בסדר ואתה יודע את זה. אני לא חלק מהמשפחה שלו וגם לא אהיה. גם לא רוצה כבר להיות, פעם עוד רציתי. יותר מזה לא אספר עכשיו.
ואחותי גם היא חביבה מאוד על הבריות, אבל היא לא יוצאת מהבית אם לא לוקחים אותה, כל היום מבשלת ורואה טלוויזיה או בקופת חולים. לבוא אליי היא לא רוצה בגלל החתולה (איזה בולשיט, כי אני סוגרת את החתולה בחדר כשבאים לבקר אותי) ולי אסור לבוא אליה כי הבת שלה לא מרשה לי. והיא גרה במרחק כמה בניינים ממני בשנתיים וחצי האחרונות. לאחותי אני זוכרת חסד ילדות כי היא פחות או יותר הצילה אותי מהטירוף שהיה לי בבית. אהבנו זו את זו מאוד מאוד מאוד. הכול נגמר, נשארו שאריות של זיכרון וחסד מאז, לא משהו מהיום.
מסכנה, הא? אולי אנשים מבחוץ לא אוהבים את זה, אבל ממי שחולק אתי את אותו מטען גנטי היה אפשר לצפות למשהו קצת אחר מזה, בפרט בשל הפרש הגילים העצום בינינו.
ולא, אי אפשר לצפות. על זה אני צריכה כבר לוותר ולא יודעת איך. זה אוכל אותי.