לא, לא,
אי אפשר להשוות את השיר המקסים הזה, שהוא כל כך חושי וחושני, ומדבר על אהבת בשר ואהבת נפש, ועל ההתמזגות של שתי יישויות בחיבור מיני מושלם. את הרי כמעט יכולה לטעום את הריס והציפורן וכל שערה בבשר החשוף. הדבר האחרון שאפשר להגיד על לאה גולדברג (זה שיר שלה, נדמה לי), זה שהיה לה דפוס של אביוז באהבה שלה. לדעתי זה אחד השירים הכי אירוטיים ומרגשים בעברית. ולהשוות אותו לאלכסנדר פן או לאלתרמן, שהם המציאו את דפוס "הגבר המניאק", בשירה העברית, זה ממש לא לעניין. אני מתארת לי שהם הסתובבו כל הזמן בהרגשה שנשים אמורות להיות סמרטוט לרגלי הגברים שלהן, שיכולים ללכת ולשוב כרצונם והאישה הקטנה האוהבת והכמובן, פאתטית תמתין להם ולעולם לא יחסר לה כוח. איכס. שלא לדבר על אלתרמן עם "אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדיי במסיבת מרעייך, תעבור קינאתי שותקת ותשרוף את ביתך עליך..." איזו אלימות ופאסיב אגרסיב (או אגרסיב-אגרסיב), מהזן הגרוע ביותר. כרגיל אני נסחפת בשיעורי הספרות שלי... סורי.