אין גבול לאיוולת

[עופר בן אברהם]

אמונה של אחד מחייבת את האחר?

1. נניח שאת ממלאת לוטו מתוך אמונה כנה, שתזכי בפרס הראשון, האם זה מחייב את מפעל הפיס להעניק לך את הפרס? ולענייננו: האם העובדה, ששמעון פרסם את פרטיו האינטימיים ברשת מרצונו תחת שם בדוי, מתוך אמונה כנה, שזהותו האמיתית לא תיחשף, מחייבת את ראובן לנהוג על-פי האמונה הזאת? ואם את מסכימה, שהשם כשלעצמו אינו עניין שבצנעת הפרט, אני חוזר על שאלתי: על-פי איזה חוק אפשר להטיל על ראובן את האחריות לדברים שפרסם שמעון על עצמו (או שצד שלישי פרסם עליו)? 2. לעניין הזמן והמקום, שוב: כשהשם נחשף בהמשך או בתגובה לפרסום הפוגע, החשיפה, לדעת השופט, היא למעשה חלק מהפרסום, ועל כן חושף השם שותף לעוולה. כשהשם נחשף מאוחר יותר, הוא אינו חלק מהפרסום, ועל כן החושף אינו שותף לעוולה. אין לכך קשר לעובדה, שהפגיעה מהחשיפה עשויה להיות שווה בשני המקרים. 3. אין זה מתפקידו של שופט לערוך סקרים לגבי נורמות בפורומים. אם סבר התובע, שסקר כזה עשוי לשרת את מטרתו, היה עליו להזמין סקר כזה, להגיש את תוצאותיו כראיה ולזמן את עורכי הסקר כעדים מומחים. הוא הדין לגבי זימון מנהלי אתרים ופורומים. 4. לקבוע, כי הפסיקה הנדונה תשפיע מאוד על משפטים עתידיים, כי "כנראה..." ו"אולי...", זה ממש לא לעניין.

 

[נוסעת סמוייה]

אז זהו, שזו לא אמונה של אחד.

מה שאמרת בסוף סעיף 2 - אומר בעצם הכל: "הפגיעה מהחשיפה עשויה להיות שווה בשני המקרים". למיטב הבנתי, ותקן אותי אם אני טועה, שופט אמור להפעיל שיקול דעת. לא מדובר פה במשוואות אלגבריות, אם יש חוק X אז הפסיקה תהיה Y , ואם יש חוק A אז הפסיקה תהיה B . שופט אמור (או שאני טועה?) לפעול בהגיון, ולחפש לעשות צדק, במסגרת החוקים שעומדים לרשותו. במקרה הזה - נעשה עוול לתובע, כיוון שבמסגרת המיוחדת של הרשת, אין משמעות לסמיכות זמן ומקום. זו בדיוק הנקודה שהשופט הפגין בורות לגביה. הדוגמא שלך לגבי האמונה בזכייה בלוטו אינה טובה. מדובר פה באמונה ובתמימות של אדם יחיד, לעומת מעין אמנה (לא כתובה) שמשותפת לכלל המשתתפים בפורומים. 3. אתה יודע מה הבעיה עם סעיף 3 שלך? שכנראה גם עורך הדין של התובע - לא ממש מבין גדול באינטרנט ובפורומים... ומה שלי מפריע בכל זאת, זה שהשופט החליט מה הן הנורמות הראויות, בלי להבין כלום בתחום הזה (וגרוע מכך, מתוך נטפוביה). היה עדיף אם הוא היה מוותר על החלק הדידקטי, ועל הניסיון לחנך את גולשי הפורומים. 4. נחכה ונראה.

 

[עופר בן אברהם]

מי אחראי לפגיעה?

1. לא הייתה פגיעה בחשיפת שם הגולש, אלא אם כן נחשפו פרטיו האינטימיים קודם. השאלה היא אפוא, מי אחראי לפגיעה: האם מי שחשף את השם או מי שחשף את הפרטים? השופט קבע, על יסוד סעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות, שהאחריות מוטלת בדרך כלל על חושף הפרטים בלבד, ורק אם השם נחשף בהמשך או בתגובה לחשיפת הפרטים, ניתן לראות גם בחושף השם שותף לעוולה. זו מסקנה הגיונית, התואמת את נוסח החוק, אף כי ייתכנו גם מסקנות הגיוניות אחרות. 2. דברייך על אמנה לא כתובה, שקיימת בין הגולשים, אינם מבוססים. בעצמך הודית, שלא עשית שום מחקר בנושא. מכל מקום, קיומה של אמנה כזו לא הוכח במשפט. יתר על כן: בתגובתך הקודמת ציינת במפורש, שמה שאת מכנה "נטיקה" אינה מחייבת מבחינה משפטית. 3. ההאשמות שאת מאשימה את השופט בדבר חוסר הבנה, בורות ואי-הכנת שיעורי בית חסרות יסוד. לדעתי הן מצביעות על כך, שקראת מעט מאוד פסקי דין בחיים שלך. עצתי, שתקראי שוב את פסק הדין הנדון בעיון ובלי דעות קדומות.

 

[נוסעת סמוייה]

מה עוד אפשר להגיד?

1. מי שחשף את השם - קישר את הפרטים האישיים לאדם אמיתי, עם שם וכתובת. שלא לדבר על כך, שהיתה מאחורי המעשה כוונה לפגוע, מה שמעיד על כך, שגם הנתבע ידע שהתובע כתב על עצמו דברים מסוימים מתוך אמונה וביטחון שהם לא יוקשרו אליו ב"חיים האמיתיים". אם כבר מדברים על מסקנות הגיוניות... 2. נכון שלא עשיתי מחקר, וגם אין לי צורך בכך. זה מסוג הדברים, שאמנם אינם כתובים, אך כולם יודעים אותם ופועלים על פיהם. מעין "התורה בע"פ" של התנהגות בפורומים. אגב, בחלק מהפורטלים זה כן מצוין בתקנון. ונכון גם שהנטיקה לא מחייבת מבחינה משפטית, אבל היא מאוד קשורה לאותו הגיון ושיקול דעת, שהשופט אמור להפעיל, מעבר להסתמכות על החוק היבש. ובאותו הקשר: אמנה לשימוש נבון באינטרנט - כפי שנוסחה ע"י אנשי עמותת אשנב (אנשים למען שימוש נבון באינטרנט). לא הכל מנוסח שם, אבל יש איזה נסיון ראשוני לנסח כללים כלשהם. וכמו שאמרתי, חלק מהכללים האלה הם בבחינת "תורה שבע"פ", שכווווווווולם מכירים אותם. 3. נכון. לא קראתי פסקי דין לפני כן. לא עניינו אותי. פסק הדין הזה עניין אותי, כי הוא קשור, בעקיפין, לחלק משמעותי מהדברים שאני אוהבת לעשות. וכמו שאמרתי, בהודעה הקודמת, הבעיה האמיתית, לדעתי מכל פנים, היא הנסיון של השופט לקבוע עבורנו ערכים ונורמות התנהגותיות. זה היה מיותר לחלוטין.

ורק רציתי להוסיף דבר אחרון: קהילת החרשים עצמה הוקיעה מתוכה דווקא את אותו אוקספורד, התובע, ועומדת כולה מאחורי הנתבע (עושה האאוטינג והמתחזה). מסתבר, שהנתבע פעל כפי שפעל מתוך המצוקה, שקהילת החרשים (הפעילה בפורומים) נקלעה אליה בשל הצקותיו של אוקספורד. שמעתי גם, שאותו אוקספורד, איים בתביעות משפטיות, כנגד כמאה מנהלים שונים, בעבר. כמו כן, קראתי בפורומים שונים, שהסכום שנפסק לאוקספורד - גבוה מאוד ולא מתאים לסוג הפגיעה וגם לא לאפשרויות הכלכליות של הנתבע, שהוא סטודנט.

 

[עופר בן אברהם]

עדיין לא הוכחת שום הפרה

1. החוק אוסר לפרסם פרטים אינטימיים על אדם בלי רשותו. החוק אינו אוסר לפרסם שמו של אדם, שנוהג להזדהות בשם בדוי. אילו סבר המחוקק, שיש לאסור גילוי שם כאמור, היה יכול לכתוב זאת במפורש. כל עוד לא עשה כן, הפירוש, שגילוי השם מותר, הגיוני לפחות כמו הפירוש ההפוך, שהגילוי אסור. 2. כשאדם פועל במסגרת החוק, כוונתו לפגוע אינה מעלה ואינה מורידה מבחינה משפטית. לדוגמה, ראובן מפרסם ששמעון גנב. אם ראובן דובר אמת, אין חשיבות לשאלה אם הוא פרסם מה שפרסם מתוך כוונה לפגוע בשמעון, או משום שהוא שונא גנבים בכלל ורוצה לתקן את העולם. 3. אינך יכולה ליצור עובדות יש מאין באמצעות הצהרות והכרזות. טענה כגון: "זה מסוג הדברים, שאמנם אינם כתובים, אך כולם יודעים אותם ופועלים על-פיהם", טעונה הוכחה. הוכחה כזו לא הוצגה במשפט וגם לא בדיון כאן בפורום. את בסך הכול מוכיחה שוב ושוב את מה שידוע, שיש גולשים, שאינם מעוניינים בחשיפת שמם האמיתי ברשת ושרואים בחשיפה מעשה פסול. אך עדיין לא הבאת שמץ ראיה לכך, שכל גולש ברשת התחייב, שלא לגלות שם כאמור. ואם הגולש לא התחייב, הוא גם לא הפר שום הסכם בכך שגילה את שמו האמיתי של גולש אחר.

 

[נוסעת סמוייה]

מה, ממשיכים? ../images/Emo178.gif

עצם זה שהנתבע רצה להזיק לתובע ע"י פרסום שמו - מוכיח, שהנורמה הידועה והמקובלת היא של אי חשיפת שמות אמיתיים. נכון שזה לא מעוגן בחוק. אבל זה בדיוק מה שמוכיח שיש מעין הסכמה לא כתובה כזאת בין הגולשים. הלא, אם היה מקובל לחשוף שמות אמיתיים של אנשים - הנתבע לא היה יכול להזיק לתובע, והתובע (וכך גם כל שאר משתמשי הניקים בפורומים) היה לוקח בחשבון, בבואו לכתוב בפורומים, שהוא אינו מוגן מחשיפה. גילוי השם אמנם מותר עפ"י החוק, אבל ההגיון אומר שנגרם מכך נזק, ולכן השופט היה צריך להפעיל פה שיקול דעת והגיון, ולנסות להתאים את עצמו למציאות החדשה (של האינטרנט), שמקדימה את התעדכנות החוק. אני רוצה לשאול אותך: נאמר, שידוע בשכונה שלי, שיש איזה שכן בסביבה, שמכה את אשתו, אף אחד לא יודע מי זה, אבל אנחנו, בשכונה, קוראים לו "המחבט". יום אחד אני מגלה שזה השכן מוישה זוכמיר מרח´ הקלמנטינות 3. מיד אני תולה מודעות על כל העצים בסביבה: "המחבט" = מוישה זוכמיר מרח´ הקלמנטינות 3. הוא יכול לתבוע אותי (כאשר השמועות הן נכונות, הוא אכן מכה את אשתו. זו לא היתה עלילת שווא)?

 

[עופר בן אברהם]

בית משפט מחייב על-פי חוק

1. כדי לחייב את ראובן בדין על הפרת הסכם, צריך להוכיח, שהוא הפר את מה שהוא עצמו הסכים עליו; לא את מה שאחרים הסכימו. 2. כדי לחייב את ראובן בדין על הפרת חוק, צריך להוכיח שהוא הפר חוק; לא שהוא הפר נורמה. 3. העובדה, שראובן עושה מעשה בכוונה להזיק לשמעון, אינה מוכיחה, שהמעשה בלתי חוקי או מנוגד להסכם בין השניים. למשל, אם שמעון מעלים מס, וראובן מלשין עליו בכוונה לפגוע בו - הוא (ראובן) אינו מפר בכך שום חוק (וסביר להניח שגם שום הסכם). 4. אם, כדברייך, "גילוי השם אמנם מותר על-פי החוק", השופט אינו רשאי "להתאים את עצמו למציאות החדשה (של האינטרנט), שמקדימה את התעדכנות החוק". את טועה כאן טעות כפולה, הן מבחינת העיקרון והן מבחינת העובדות: מבחינת העיקרון, שופט אינו רשאי לפסוק בניגוד לחוק. מבחינת העובדות, האינטרנט כבר לא כל כך חדש, מה גם שתופעת המתוודים בעילום שם באמצעי התקשורת (רדיו, עיתונות) החלה הרבה לפני עידן האינטרנט. 5. לשאלה בסיפא של תגובתך: כל אדם יכול לתבוע אותך על כל מה שנראה בעיניו ראוי לתביעה.

 

[נוסעת סמוייה]

לסיכום הדיון המעניין:

מעניין לקרוא את המאמר: "אוקספורד נ´ מלך הערפדים: על אחריות ספק שירותי אינטרנט בישראל" - מאת עו"ד חיים רביה בחלק, בו עו"ד רביה מתייחס לפסיקה בעניין האנונימיות, הוא כותב: "התוצאה המתקבלת בעניין זה, שנויה במחלוקת. אם הפרטיות היא ´הזכות להיעזב לבד´, כהגדרתה המקובלת, האין אנונימיות ביטוי מובהק של זכות זו? כמה פתרונות אפשריים לא נדונו בפסק הדין". " ניתן היה להגן על האנונימיות גם מכוחו של עקרון כללי". " כמו כן לא נבחנה האפשרות לגזור איסור על חשיפת שם התובע מחובת תום הלב או מכללי התנהגות מקובלים ברשת האינטרנט (ככל שיש להם מעמד מחייב או שהם אוסרים חשיפה כזו)". והמשפט, שבעצם מביע בדיוק את מה שהפריע לי, על האמירה הגורפת של השופט, שאין אינטרס ציבורי בשמירה על אנונימיות באינטרנט: "בכל אלה אין כדי כדי להבטיח תוצאה אופרטיבית שונה בנקודה זו של פסק הדין. גם כך הזכות לאנונימיות אינה מוחלטת ויכול שתיסוג מפני אינטרסים ראויים אחרים. אולם היה בכך כדי לסייג את האמירה הגורפת שאין אינטרס ציבורי באנונימיות באינטרנט". בכל השיחה הזו בינינו, מעולם לא אמרתי, שהשופט לא פסק בהתאם לחוק. הפריעו לי שני דברים: 1. שהוא לא הבין שבאינטרנט אין "זמן ומקום", ולכן הוא פסק, שחשיפת שמו של אדם באינטרנט - אינה פוגעת בצנעת הפרט שלו. 2. הרצון שלו לחנך ולקבוע נורמות התנהגותיות ראויות. הוא היה יכול לפסוק גם בלי זה. כל זה היה מיותר לגמרי, לא מתאים ולא ראוי. במיוחד, כאשר הוא לא ערך שום תחקיר לפני כן. שופט בישראל, שמנסה לקבוע נורמות - מן הראוי שיילמד את הנושא הרלבנטי בצורה מעמיקה ויסודית, ולא - עדיף שיעסוק בעבודתו בלבד. יש אנשים, שזה עיסוקם, וזו מומחיותם - והם לא הגיעו לכאלה קביעות נחרצות, כמו השופט. אגב, מעניין היכן נמצא השרת של אותו אתר "דיבורים", בו התחוללה כל הדרמה. אם השרת נמצא בארה"ב - הרי אפשר היה להשתמש בסעיפים הרלבנטיים מחוקת ארה"ב.

 

[עופר בן אברהם]

שכחת משהו

1. אמנם לא כתבת במפורש, שהשופט פסק בניגוד לחוק (מן הסתם כי לא קראת את החוק), אבל האשמת אותו בהאשמה חסרת שחר, שהוא בכלל לא הסתמך על חוק או העדר חוק (תחת הכותרת: "לא חובת הסודיות..."). 2. מסקנה לא נכונה לא תהפוך לנכונה אם תחזרי עליה שוב ושוב. אני מנסה להבהיר לך בפעם הרביעית: השופט לא פסק, שחשיפת שמו של אדם באינטרנט אינה פוגעת בצנעת הפרט שלו, אלא שמי שחושף את שמו האמיתי של אותו אדם אינו אחראי לפגיעה בו (למעט במקרה החריג, שחשיפת השם באה מיד לאחר פרסום הפוגע בפרטיותו של אותו אדם). השופט קבע, על סמך סעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות, שהאחראי לפגיעה, בדרך כלל, הוא מי שפרסם את הפרטים האינטימיים, ולא מי שחשף את השם. ואגב, מטבע הלשון שאת שוחקת: "באינטרנט אין זמן ומקום", כשלעצמה אינה מדויקת: באינטרנט ודאי יש משמעות לזמן. מה שנדפס בספר או בעיתון למשל, מונצח למעשה. לעומת זאת, מה שהוקלד במחשב עשוי להימחק, ומה שאת רואה כעת באינטרנט, ייתכן שלא תוכלי לראות מחר או בעוד שעה או בעוד דקה. וגם למקום יש משמעות. לדוגמה, עוצמת הפגיעה בשל דיבה תלויה, בין היתר, במידת הפופולריות של האתר שבו פורסמה (מספר הגולשים) ובמיקום באתר עצמו (מאמר מרכזי תחת כותרת גדולה, או ידיעה זניחה בשוליים). 3. אם כבר נתלית באילן הגבוה עו"ד חיים רביה (שמאמרו אינו סותר אף אחת מטענותיי), מוטב היה, שתצטטי גם את הפיסקה הבאה: "כאמור, החלטת השופט אמיר היא ראשונה מסוגה בישראל. בהיותה החלטה של ערכאה נמוכה, אין לה כמובן ערך תקדימי מחייב. אבל אפילו כך, וגם אם אפשר לחלוק על מקצת רכיביה, אי אפשר שלא להתרשם כי היא מאוזנת, יסודית ומעמיקה." דברים אלה של עו"ד רביה פוסלים לחלוטין את הציונים שאת ומיטל חלקתם לשופט אמיר, שלפיהם פסק דינו רדוד ואווילי.

 

[עופר בן אברהם]

מיטל = עינת

 

[עו~ד דורון זיסו]

עופר, עם כל הכבוד לשופט אמיר

יש כמה קביעות בפסק דינו שנראות כהיסחפות. נתחיל ב: "האינטרנט מזוהה עם חופש ואנרכיה" מדוע חופש ואנרכיה בנשימה אחת? האם חופש אינו ערך חיובי וחלק מנשמת עפו של המשטר הדמוקראטי? האם הוא אינו מעוגן בחוק יסודף כבוד האדם וחרותו? האם אנרכיה אינה ערך שלילי ומסוכן? האם תפקידו של בית המשפט לשבח את חושפי שמות הגולשים שבחרו לגלוש ולרשום את דבריהם תחת פסוידונימים? האם אכן כל אדם שרושם הודעות בפורומים ובה חושף פרטים הנוגעים לצנעת הפרט שלו, תחת פסוידונים ראוי ששמו ייחשף? האם יש הצדקה שבית המשפט יתן עידוד למעשי חשיפת זהות של גולשים שבחרו באנונימיות גם אם לא חטאו ולא פשעו? השופט מציין כי באינטרנט כל גבר יכול להתחזות לאישה או לילד, וההיפך, אם תופעה זאת כשלעצמה כה מסוכנת ומזיקה כפי שהשופט סבור, האם הדרך הנאותה להתמודד עמה היא ע"י איסורה בחוק? אם זה המצב, מדוע לא הציע כב´ השופט למחוקק לחוקק סעיף חוק שקובע שאדם שכותב בפורומים ומתחזה להיות בעל מין או גיל שונה מגילו או מינו האמיתי, דינו כך וכך? אולי מכיוון שסעיף חוק כזה לא קיים באף מדינה בת תרבות ואין סיכוי שיתקבל? אני מנסה לחשוב, איך היה מתקבל פסק דין שפותח בכך שתופעת גניבת כלי הרכב הפכה למכת מדינה, ולכן מותר לאזרחים נניח להכות אנשים שחשודים בגניבת מכוניות, או לפתוח באש מכלי נשק שבידיהם על מכוניות שיש חשד שהן גנובות?

 

[נוסעת סמוייה]

הללויה!!! ../images/Emo24.gif

סוף סוף מישהו מבין מה הפריע לי בפסק הדין. וגם עו"ד רביה כתב, שהיתה בפסק הדין איזו אמירה גורפת מידי. ועוד משהו: אם תופעת הכינויים היא כל כך פסולה, בעיניו של השופט, מדוע פסק לתובע פיצויים על פגיעה בכינוי שלו??? הרי התובע התחזה ל"אוקספורד", כלומר לכינוי, ולא לבעל הכינוי. בכנות, זה פסק דין מלא בבעיות, והדבר הצורם ביותר, לפחות לטעמי, הוא הרצון של השופט לחנך ולקבוע נורמות התנהגותיות.

 

[עופר בן אברהם]

לא על פגיעה בכינוי

הנתבע כתב ופרסם הודעה, שתוכנה מבזה ומשפיל את התובע. הנתבע הוסיף חטא על פשע בכך שיצר רושם, שהתובע עצמו כתב את ההודעה. וכאילו אין די בכל אלה, הנתבע אף מחק את תגובות התובע, שבהן הכחיש כי הוא כתב את ההודעה הנדונה. כלומר: הנתבע הוציא לשון הרע מובהקת על התובע, מתוך כוונה מפורשת לפגוע בו, ולא עמדה לו אף אחת מההגנות המפורטות בחוק איסור לשון הרע. בשל כך חויב בדין (ולא אופתע, אם בנוסף לכך תוגש נגדו קובלנה, והוא גם יורשע בפלילים). אין שום סתירה בין ההחלטה לחייב את הנתבע בעוולת פרסום לשון הרע לבין ההחלטה לפטור אותו מאחריות לפגיעה בפרטיותו של התובע בחשיפת שמו.

 

[נוסעת סמוייה]

אבל כל הסיפור הזה, של לשון הרע -

היה תוך כדי כך, שהנתבע השתמש בכינוי של התובע, ולא בשמו האמיתי!

 

[עופר בן אברהם]

מה עניין שמיטה אצל הר גריזים?

סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע קובע: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

 

[עו~ד דורון זיסו]

נוסעת, וכי היה לך ספק

שיש לי ביקורת על פסק הדין? הרי אמרתי מהתחלה שהסכמתי עם הביקורת שלך (למעט אותו ניסוח של המילים "על דעת עצמו"). יחד עם זאת אני מנסה להבחין בין שני דברים: בין הדין המצוי ובין הדין הרצוי. עיקר הביקורת שלך מכוונת על כך שקביעת השופט עלולה לגרום נזק לעולם האינטרנט ובפרט לעולם הפורומים וכי השופט הגיע לקביעות אליהן הגיע, מתוך הפחד הסובייקטיבי שאולי יש לו, מעולם האינטרנט, ומתוך רצון לחנך ולהחדיר בעולם זה נורמות התנהגות והשקפות שלו. כלומר, מה שהשופט אמר הוא, באינטרנט לא נוצרו עדין מנהגים מחייבים (שבילים) אני הולך לסלול כאן נורמות מחייבות (כביש). הבעיה באמת היא שהשופט נתן דגש רב מידי לצד האפל יותר של האינטרנט ולא לקח בחשבון את כל הדברים היפים והמועילים שנעשו ויכולים להיעשות באינטרנט, רק תוך שמירה קפדנית של אנונימיות הגולשים. אני לא מתנגד לכך שבתי המשפט ינסו גם לחנך את הציבור לנהוג לפי נורמות התנהגות ראויות, אך הדבר יכול לדעתי אך ורק לגבי נורמות מושרשות ולא נורמות אישיות של חלק מהציבור. לגבי הדין המצוי, אני לא יכול להגיד שניתוח הדין מוטעה כי יתכן שבאמת לא הובאו בדיון הראיות שהיה צריך להביא ובית המשפט הרי פוסק לפי הראיות שהצדדים מביאים, אך אני כן יכול להגיד שחלק מהקביעות רחבות מידי ומשאירות פתח לפורענות ולכן אני מקווה שהתיק יובא לערעור ושבית המשפט המחוזי יתערב וישנה חלק מהקביעות המשפטיות. עכשיו לגבי הקשר בין חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות: אני יכול בהחלט לתאר לעצמי פרסומים שמהווים פגיעה בפרטיות אך לא לשו הרע (למשל פרסומים שבמסגרת דיני לשון הרע יהיו מוגנים ע"י הגנת אמת דיברתי) פרסומים שמהווים לשון הרע אך לא פגיעה בפרטיות, פירסומים שהם גם זה וגם זה, ופרסומים שהם לא זה ולא זה. היות ובמקרה זה התובע זכה בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע ונפסק לו סכום כסף נכבד, אני חושש מאד שהוא לא יערער על פסק הדין. כמובן שיש אפשרות שהנתבע יערער דווקא ואז עשוי התובע להגיש ערעור שכנגד.

 

[נוסעת סמוייה]

נכון, אתה צודק.

וגם ניסחת, הרבה יותר טוב ממני, את מה שכל כך הפריע לי וצרם לי בפסק הדין הזה. אני מניחה, שאוקספורד לא יערער על פסק הדין, כיוון שגם כך - קהילת החרשים (לפחות אלה מהם, שמשתתפים בפורומים) הוקיעה אותו. ראיתי הרבה פניות שלהם אליו לוותר על הכסף.

 

[עופר בן אברהם]

חופש ואנרכייה אינם מושגים סותרים

1. חופש מעבר לגבול מסוים פירושו אנרכייה. השופט ציין, שעולם האינטרנט מסמל את החופש והאנרכייה. השופט לא קבע, שזה מצב רצוי, אלא שזה המצוי. 2. אין זה מתפקידו של בית המשפט לעודד חשיפת שמות ברשת, אך גם אין הוא צריך לצאת מתוך אקסיומה פיקטיבית, שהמעשה הזה אסור. 3. אמירותיו של השופט, שהיה בהן שמץ עידוד לחשוף שמות גולשים (בסעיף 23 סיפא ובסעיף 25 לפסק הדין) התייחסו למתחזים מזיקים, ולא למתוודים, החושפים את סודותיהם מרצונם. לאחרונים לא התייחס השופט במפורש, אלא בעקיפין, כשקבע, שחושף שמו של גולש, אינו אחראי לחשיפת סודותיו של אותו גולש (סעיף 14 לפסק הדין). 4. השופט לא קבע, שכל התחזות באינטרנט מזיקה, אלא שיש, כאמור, מתחזים מזיקים. על כן, לדעתו, אם קיים בכלל שיקול נורמטיבי בהקשר זה, הריהו דווקא באינטרס הציבורי לחשוף את אותם מזיקים (סעיף 25 לפסק הדין). 5. אני יכול לתאר לעצמי כיצד יתקבל פסק דין, שיקרא לפגוע בחשודים בגניבת רכב. בכל הכבוד, לא נראה לי שיש מקום להשוות פסק דין כזה לפסק הנדון כאן.

 

[עו~ד דורון זיסו]

לדעתי המונחים חופש ואנרכיה

בהחלט סותרים לטעמי.(כמו ביגמיה ופוליגמיה) חופש היא ה - LIBERTEE של הצרפתים, הFREEDOM של האמריקאים, החירות שלנו, ברור שלחופש יש גבולות, ואני תמיד מזכיר מה ששופט אנגלי כתב פעם בצורה ציורית, "החופש שלי נגמר היכן שמתחיל קצה עפו של רעי". העובדה שהחופש אינו בלתי מוגבל אינה שוללת את מהותו. אנרכיה היא העדר שלטון, אנדרלמוסיה, יש מדינות שיש בהם אנרכיה ואין בן חופש. אני סבור אין לעודד "עשיית דין עצמית של אזרחים" כאמצעי הרתעה של עבריינים. אם אדם חשוד בעבירה, על המשטרה לחקור את החשד הזה ולהעביר את התיק לתביעה. למשל: החוק איננו אוסר שמספר הטלפון יכול להיות חסוי ואני במקרה יודע אותו, מדוע יש לשבח אותי על כך שאני מפרסם אותו? יכול להיות שמעשה הפירסום כשלעצמו איננו עבירה או עוולה, כפי שקבע השופט, אבל מדוע יש לעודד מעשה זה? מכיוון שמישהו אולי עשוי לנצל לרעה את תכונות המספר החסוי? לשון אחרת, לא נראה לי הכלי הזה להרתעת עבריינים בפוטנציה.

 

[עופר בן אברהם]

אבל חשיפת השם אינה הפרת חוק

בביטוי "עשה דין לעצמו" מתכוונים למי שהפר חוק כדי להעניש מפר חוק אחר. וכפי שציינת, השופט סבר, שאין הפרת חוק בחשיפת שמו של גולש ברשת. מכאן שעידוד למעשה כזה אינו עידוד לעשיית דין עצמית (מה גם שהשופט לא ממש עודד חשיפה כאמור, אלא הביע דעתו, שאם קיים בכלל שיקול נורמטיבי בהקשר זה, הריהו דווקא באינטרס הציבורי לחשוף את המתחזים המזיקים [סעיף 25 לפסק הדין]).