אין לי כותרת, יש לי כאב רב
מרגישה חייבת, לעצמי כמובן, לשתף עוד אנשים במשהו שכואב לי מאוד. כולנו בני אדם, אף אחד לא ממש חף מטעויות, גם אם הוא מנוסה, חכם, מלא ברצון טוב ועוד ועוד... אוהי ואני הכרנו – התחברנו לפני שנה וטיפ טיפה, החיבור היה מדהים, וכמו שני אנשים שמאוד טוב להם יחד, רצנו עם זה... לא ממש חשבנו מה עלינו לעשות עם אותם אלה המעורבים בחיינו. אני לא מתכוונת לחברים, למעגל המשפחתי המורחב, אני מתכוונת לילדים. הילדים שלו, הילדות שלי... אותם בעצם גררנו אחרינו ולא ממש חשבנו שצריך לשאול, לספר או לשתף גם אותם. בעיקר מדובר על אלה שאמורות היו להיות (אולי) שותפות, אלה הן בנותי שקיבלו תוספת לחייהן בלי שבכלל שותפו בעניין. הכל התגלגל והתגבש תוך כדי תנועה. אוהי בא לביקורים, אח"כ היו הלילות בהן ישן אצלי ואני אצלו, לאט לאט ומטעמי נוחיות נשארנו לישון רק אצלי. את ארוחותיו אכל איתנו בביתי. את כביסתו כיבסתי בביתי והוא טרח לקחתה אליו הביתה לסדרה בארון בביתו. באיזשהו שלב הציע את השתתפותו הכלכלית בהוצאות. וכן הלאה וכן הלאה. לאט לאט (למעשה מקץ שבועיים ימים)... נמאס לנו מהמעברים האלה מבית לבית (שהינם קרובים מאוד), עברנו לחיים משותפים כמעט מלאים בלי לתכנן זאת מראש. מכיון שלנו היה ברור שטוב צומח מזה, שכל כוונתנו לעשות את החיים שלנו יחד לטובים יותר ומאורגנים בצורה נוחה יותר, לא היה לנו ספק שהדרך הזו – הטבעית לכאורה, היא הדרך הנכונה. באיזשהו מקום הרגשתי אי נחת, קצת הפריע לי ההתעלמות לכאורה מהשיתוף של בנותי בעניין, ואף הבחנתי בזווית העין בתנועות מחאה מצד בנותי. שיתפתי בתחושה את אוהי ואמרתי לו שלדעתי עלינו לשוחח איתן (כן, ואתם תאמרו, זהו התפקיד שלך...). אוהי טען בזמנו שזה ברור שאנחנו מתגוררים יחד, שהן רואות ואין צורך לשוחח על מה שרואים ומובן מעצמו. היום בדיעבד – מתברר שזו היתה טעות... השבלולית כבר קודם והיום הסייחה (אף ביתר בוטות ונחרצות) הודיעה לי שהיא כועסת עלי על כך שלא התייעצתי איתן ולא שאלתי אותן מה דעתן עם כניסת אוהי לחיינו.... "אני לא בחרתי בו"... זו אמירה כואבת וקשה לי, אף שמבחינת נקודת מבטן היא נכונה ואמיתית. ולמי שהגיע עד כאן – תודה הייתי חייבת לשתף אתכם אשמח לשמוע תגובות ועצות (בונות ומועילות). תודה
מרגישה חייבת, לעצמי כמובן, לשתף עוד אנשים במשהו שכואב לי מאוד. כולנו בני אדם, אף אחד לא ממש חף מטעויות, גם אם הוא מנוסה, חכם, מלא ברצון טוב ועוד ועוד... אוהי ואני הכרנו – התחברנו לפני שנה וטיפ טיפה, החיבור היה מדהים, וכמו שני אנשים שמאוד טוב להם יחד, רצנו עם זה... לא ממש חשבנו מה עלינו לעשות עם אותם אלה המעורבים בחיינו. אני לא מתכוונת לחברים, למעגל המשפחתי המורחב, אני מתכוונת לילדים. הילדים שלו, הילדות שלי... אותם בעצם גררנו אחרינו ולא ממש חשבנו שצריך לשאול, לספר או לשתף גם אותם. בעיקר מדובר על אלה שאמורות היו להיות (אולי) שותפות, אלה הן בנותי שקיבלו תוספת לחייהן בלי שבכלל שותפו בעניין. הכל התגלגל והתגבש תוך כדי תנועה. אוהי בא לביקורים, אח"כ היו הלילות בהן ישן אצלי ואני אצלו, לאט לאט ומטעמי נוחיות נשארנו לישון רק אצלי. את ארוחותיו אכל איתנו בביתי. את כביסתו כיבסתי בביתי והוא טרח לקחתה אליו הביתה לסדרה בארון בביתו. באיזשהו שלב הציע את השתתפותו הכלכלית בהוצאות. וכן הלאה וכן הלאה. לאט לאט (למעשה מקץ שבועיים ימים)... נמאס לנו מהמעברים האלה מבית לבית (שהינם קרובים מאוד), עברנו לחיים משותפים כמעט מלאים בלי לתכנן זאת מראש. מכיון שלנו היה ברור שטוב צומח מזה, שכל כוונתנו לעשות את החיים שלנו יחד לטובים יותר ומאורגנים בצורה נוחה יותר, לא היה לנו ספק שהדרך הזו – הטבעית לכאורה, היא הדרך הנכונה. באיזשהו מקום הרגשתי אי נחת, קצת הפריע לי ההתעלמות לכאורה מהשיתוף של בנותי בעניין, ואף הבחנתי בזווית העין בתנועות מחאה מצד בנותי. שיתפתי בתחושה את אוהי ואמרתי לו שלדעתי עלינו לשוחח איתן (כן, ואתם תאמרו, זהו התפקיד שלך...). אוהי טען בזמנו שזה ברור שאנחנו מתגוררים יחד, שהן רואות ואין צורך לשוחח על מה שרואים ומובן מעצמו. היום בדיעבד – מתברר שזו היתה טעות... השבלולית כבר קודם והיום הסייחה (אף ביתר בוטות ונחרצות) הודיעה לי שהיא כועסת עלי על כך שלא התייעצתי איתן ולא שאלתי אותן מה דעתן עם כניסת אוהי לחיינו.... "אני לא בחרתי בו"... זו אמירה כואבת וקשה לי, אף שמבחינת נקודת מבטן היא נכונה ואמיתית. ולמי שהגיע עד כאן – תודה הייתי חייבת לשתף אתכם אשמח לשמוע תגובות ועצות (בונות ומועילות). תודה
