ירח שלי - העתקתי לך תגובה
של ארנה- לגבי סמכותנות- קביעת קווים אדומים (שהזכרת) ואת הסיבה למה זה כל כך מרגיז אותי וחשוב לי לדקדק בזה. זכור ששרירותו (מלשון שררה) , השפעתו של אחד כיודע וכן הלאה זהו אקווילנט לאדם סמוכתני אם בזכות גיל ואם בזכויות אחרות וזה מייצג את כל מה שאני סולדת ממנו- ואני יודעת שאינך כזה:
סמכות והיררכיה הם הבסיס לאונס:
"המקרה שבו רוטנר ביישה את מגל בצורה שדי הרסה ליצור הנאלח הזה את הקריירה במצב שהמשטרה ובתי המשפט מסמנים כחסר עניין לציבור ובכך מוכיחים עד כמה אינם רלוונטים לחיים (על שקית גראס עוצרים אותך במקום) למה ואיך רק תנועות דמוקרטיות באמת, כאלה שלכן נשענות על תשתית כמו רשת שבה לכל נקודה יש באמת משקל שווה לכל האחרות, יכולות לשנות במקום שבו ההיררכי והסמכותי חייב ומוכרח להכשיל מעצם מהותו.
מגל הטריד כל מה שזז כי מאז ומעולם זו הייתה הפריבלגיה של הסמכות כמובן מאליו ואין לצפות שמימסדים סמכותנים כמו המשטרה ובתי המשפט יפעלו נגד המהות של עצמם אלא בכאילו ורק תחת לחץ ציבורי וגם אז הם יגררו רגליים ככל האפשר.
התבנית שגור מקבל כמובן מאליו וגם את רואה בה ככזאת שמספקת הגנה הכרחית על הרגישות האנושית היא הכי דפוקה בטירוף גם בגלל שהיא מגלמת כמו שעולה גם מהוויכוח שאני מנהל עם גור בממלכה שלו עוד היבט אלים ומרגיז וטיפשי להחריד של הפרת הגבול בין הפרטי לציבורי.
במקום לחפש את הגבול בין הפרטי לציבורי על מנת לשלב את היחודי בכללי בדרך יצירתית ורגישה ומתחשבת כל אחד בונה לו ממלכה שבה הוא יכול לכפות את הפרטי שלו על הציבור,
גור באמת חושב שהקומונה היא "שלו", שזו זכותו מלידה להתוות כללים וכיוונים וחזון לאחרים, עקרונית זה לא שונה משגעון הגדלות של נתי,
ולכפיה הזאת של הפרטי על הציבורי יש ביטוי כארגונים עסקיים ואקדמים ופוליטים ואחרים, וכתבניות משפחתיות, שבהן, המטורף התורן קובע כמובן מאליו שמכאן ועד עולם העולם שסביבי הוא "שלי", הוא הארכה של העצמי שלי, אין דיאלוג עם העולם והחברה, יש כפיה של העצמי שלי עליו,
התוצאה, ?
חברה המבוססת על הזכות לשעבוד ואונס כמובן מאליו, חברה שבה עצם נסיונו של הפרט לחיות גבולות הרגישים ליחודיות ולאינטימיות של הפרט מסמן אותו מייד כלקוי וכחסר רגישות להקשר הנכון.
כל אחד מקים לו ממלכה, כמו שגור אומר, זה גם הולך ונעשה קל יותר ויותר בזכות הטכנולוגיה, אבל גם כאן, בדיוק כשם ומאותה סיבה שבה הטכנולוגיה מעצימה את מה שהכי רע באדם היא גם יכולה להוות בסיס למה שהכי טוב בו,
אז היום כל מנייאק יכול לספק את רצונו העלוב לשליטה בזולת אלא שבמקביל בדיוק אותה תשתית מספקת גם פתרונות משבשי טרטוריאליות כחנית שמאפשרים לאנשים התנסות בסיכוי לקיום שלא משבש ואונס את זכותם לאינטימיות כל הזמן וכמובן מאליו,
ברור שרוב האנשים בוחרים באפשרות הגרועה,
אבל לדעתי זה משתנה וישתנה,
והשינוי גם מאיץ כי בדיוק כמו שאמרת וברור מאליו לכל מי שמבין משהו ככל שהמרכיב ההיררכי סמכותי דועך יצירתיותו של הפרט, גם ואפילו בעיקר בגלל שהוא מצליח לחוות פרקי זמן ומרחב גדולים יותר ויותר שבהם אינו נאנס ונאלץ להאבק בכל התחושות האיומות הכרוכות בכך, מאפשרת ליצור תפישות איכותיות, גם כבסיס לטכנולוגיה שבתורה מאפשרת דמוקרטיה דיאלוגית יותר, יותר.
מהמקום הזה אני גם לא מתייחס בשיוויון נפש ובאי אכפתיות כלפי מה שנתי מייצג ומגלם כפי שנדמה לך,
אפילו להפך,
אני רואה בו כמי שמגלם במפורש מה קורה לאדם שהוא מספיק רגיש על מנת לחוות את סביבתו כאונס מתמיד,
הוא הופך בעצמו לאנס,
ולא, לא כל האנסים הם כאלה, רוב האנשים הנורמטיבים אונסים כמובן מאליו, כמו גור, הם בטוחים שזו לא רק הפריבלגיה שלהם אלא שזו לא רק זכות לכפות את הפרטי על החברתי אלא אפילו חובה קדושה, כי הם כאנשים הנעלים שהם יצילו את העולם כי רק הם יודעים את הקווים האדומים טוב מכולם,
הבלבול האלים הזה בין המרחב הפרטי לציבורי הוא שגורם לך לשווע לניכור,
גם לי,
ויש לי תחושה שלמידה שבה דכאונות וחרדות משתקים הולכים ופושים בחברה יש קשר למצב שבו אנשים למדו לזהות כמובן מאליו שכל נסיון ותחושה וכמיהה שלהם לפרטיות ואינטימיות מהווה תנועה אסורה, תנועה שתזמן להם מבט רע, ואת זעמו של הציבור.
אנשים למדו ולומדים להשתיק את הקול הפנימי שמתנגד לאונס המתמיד פן יבולע להם,
ומשלמים על כך מחירים אין סופיים כקיום שאין בו ולו רגע אחד אותנטי, אוהב, ומקסים
קיום מוצף, משותק, מושתק, של שנאה עצמית טוטאלית"
