אין לי מושג מה לעשות...
יש לי חבר. כבר 3 חודשים... והשבוע הייתה המריבה הראשונה שלנו. לא, נו די, תחסכו את ה"מזלטובים"! אז רבנו. מן הסתם, זה בריא לריב מדי פעם, זה טוב להגיד את האמת... אבל איזה זין זה כשהאמת כואבת. בכל מקרה, במקום לדבר בחידות - זה הסיפור; תיכננתי להפגש איתו, וכמו תמיד, אני זה שתיכננתי מה נעשה ולאן נלך ואיפה נאכל וכאלה. הפעם תיכננתי להפתיע אותו וללכת לסינמטק לראות את אתם יודעים מה. לא סיפרתי לו מה, כי אני אף פעם לא, והוא גילה במקרה בעצמו. פתאום, באיזה לילה אחד, אני מקבל ממנו שיחה מלאת צעקות ונזיפות ומוצא את עצמי מואשם בנסיון להוציא אותו מהארון. הטיעון שלו הוא שמי שייראה 2 בנים שהולכים ל"זה" (הוא אפילו לא היה מוכן להגיד את השם של הסרט) ישר יחשוב שהם הומואים. ניסיתי להסביר לו שזה לא נכון, וגם אם כן אין בזה שום דבר רע, שיהיו שם הרבה הומואים, שיהיו שם הרבה סטרייטים, שאם ייסתכלו עלינו זה לא כזה נורא. אבל... הוא המשיך להתעצבן. אמרתי לו שזאת בסך הכל הפתעה ואין לי מושג למה הוא מתחיל לנתח את כל זה, ושלאף אחד אין אינטרס להתעסק עם הארון שלו. התחלתי להרגיש כאילו אני מתנצל, והוא רק ניסה לגרום לי להודות שאני רוצה שהוא יהיה בחוץ. הגעתי למסקנה שאם אחרי 3 חודשים זה מה שיש לו להגיד אז כנראה שהוא בכלל לא מכיר אותי. אמרתי לו שאם נראה לו שאנחנו צריכים להתנתק, אז בוא נעשה את זה. הוא לא אמר כן או לא, הוא אמר שצריך לעשות את "מה שמתבקש"... משום מה, במקום לעשות את "מה שמתבקש", התחלתי כמעט לבכות לו, והתוודתי בפניו שחשבתי שמצאתי מישהו שהוא באמת חבר נפש שלי ושלהכיר אותו זה אחד הדברים שהכי מחזקים אותי עכשיו. במקום שהוא קצת יירגע, הוא רק אמר שאין לו כוח עכשיו ודיבר אליי מגעיל. פתאום כל העניין הטיפשי הזה התגלגל לזה שאני כביכול מרחם על עצמי, שאני בכלל לא מעריך את מה שעושים בשבילי וכו´. שוב פעם, חזרנו לנושא הזה שכנראה אנחנו בכלל לא מכירים אחד את השני אם זה מה שהוא בא ואומר לי. בכלל, הוא יודע כמה הנושאים שתמיד דיברתי איתו עליהם רגישים אצלי, וזה סתם פוגע במישהו שמזלזלים בדברים הכי כואבים לו, כמו שהוא בעצם תמיד עשה. בסוף הפחדתי אותו קצת אחרי שאמרתי לו שנמאס לי מאנשים ששופטים אותי ושאני צריך להצטדק בפניהם, שאני כבר השתחררתי מכל הקטעים האלה. השיחה ההיא לא נגמרה. הוא פשוט אמר שאין לו כוח לזה עכשיו, ואני אמרתי שאני לא רוצה שהכל ייהרס... בקיצור, היו שם דקה ורבע של קיטש... סיפרתי את זה לשתי ידידות, שתיהם אמרו שזה נשמע ממש ילדותי. אחת אפילו אמרה אחרי 20 שניות מרגע תחילת הסיפור שנשבר לה מהחרא הזה. מישהו אחר אמר לי שמריבות זה טוב ושצריך לריב לפחות פעם בשבוע. אז, מה שקרה מאז זה שיומיים הוא לא התקשר אליי. אחרי זה התחלתי להתקשר אליו אבל הוא ענה, אמר שהוא עסוק וניתק לי. בסוף הוא התקשר אליי באמצע הלילה וסתם דיברנו על עדנה לב (?!) ועל זה שהוא עסוק ועל הבית זונות שעשיתי במשרדים... משהו חסר. אני באמת אוהב אותו והכל, ושלהפרד זה דבר שימוטט אותי, אולי. אולי אני טועה? אולי אני תמים כי הוא החבר הראשון שלי? אולי באמת אני צודק בכל מה שקרה, אולי כן ניסיתי לגרום לו קצת להשתחרר? אולי הייתי צריך לדעת שהוא ייכעס בגלל הסרט? למה אני מתעסק בזה?
יש לי חבר. כבר 3 חודשים... והשבוע הייתה המריבה הראשונה שלנו. לא, נו די, תחסכו את ה"מזלטובים"! אז רבנו. מן הסתם, זה בריא לריב מדי פעם, זה טוב להגיד את האמת... אבל איזה זין זה כשהאמת כואבת. בכל מקרה, במקום לדבר בחידות - זה הסיפור; תיכננתי להפגש איתו, וכמו תמיד, אני זה שתיכננתי מה נעשה ולאן נלך ואיפה נאכל וכאלה. הפעם תיכננתי להפתיע אותו וללכת לסינמטק לראות את אתם יודעים מה. לא סיפרתי לו מה, כי אני אף פעם לא, והוא גילה במקרה בעצמו. פתאום, באיזה לילה אחד, אני מקבל ממנו שיחה מלאת צעקות ונזיפות ומוצא את עצמי מואשם בנסיון להוציא אותו מהארון. הטיעון שלו הוא שמי שייראה 2 בנים שהולכים ל"זה" (הוא אפילו לא היה מוכן להגיד את השם של הסרט) ישר יחשוב שהם הומואים. ניסיתי להסביר לו שזה לא נכון, וגם אם כן אין בזה שום דבר רע, שיהיו שם הרבה הומואים, שיהיו שם הרבה סטרייטים, שאם ייסתכלו עלינו זה לא כזה נורא. אבל... הוא המשיך להתעצבן. אמרתי לו שזאת בסך הכל הפתעה ואין לי מושג למה הוא מתחיל לנתח את כל זה, ושלאף אחד אין אינטרס להתעסק עם הארון שלו. התחלתי להרגיש כאילו אני מתנצל, והוא רק ניסה לגרום לי להודות שאני רוצה שהוא יהיה בחוץ. הגעתי למסקנה שאם אחרי 3 חודשים זה מה שיש לו להגיד אז כנראה שהוא בכלל לא מכיר אותי. אמרתי לו שאם נראה לו שאנחנו צריכים להתנתק, אז בוא נעשה את זה. הוא לא אמר כן או לא, הוא אמר שצריך לעשות את "מה שמתבקש"... משום מה, במקום לעשות את "מה שמתבקש", התחלתי כמעט לבכות לו, והתוודתי בפניו שחשבתי שמצאתי מישהו שהוא באמת חבר נפש שלי ושלהכיר אותו זה אחד הדברים שהכי מחזקים אותי עכשיו. במקום שהוא קצת יירגע, הוא רק אמר שאין לו כוח עכשיו ודיבר אליי מגעיל. פתאום כל העניין הטיפשי הזה התגלגל לזה שאני כביכול מרחם על עצמי, שאני בכלל לא מעריך את מה שעושים בשבילי וכו´. שוב פעם, חזרנו לנושא הזה שכנראה אנחנו בכלל לא מכירים אחד את השני אם זה מה שהוא בא ואומר לי. בכלל, הוא יודע כמה הנושאים שתמיד דיברתי איתו עליהם רגישים אצלי, וזה סתם פוגע במישהו שמזלזלים בדברים הכי כואבים לו, כמו שהוא בעצם תמיד עשה. בסוף הפחדתי אותו קצת אחרי שאמרתי לו שנמאס לי מאנשים ששופטים אותי ושאני צריך להצטדק בפניהם, שאני כבר השתחררתי מכל הקטעים האלה. השיחה ההיא לא נגמרה. הוא פשוט אמר שאין לו כוח לזה עכשיו, ואני אמרתי שאני לא רוצה שהכל ייהרס... בקיצור, היו שם דקה ורבע של קיטש... סיפרתי את זה לשתי ידידות, שתיהם אמרו שזה נשמע ממש ילדותי. אחת אפילו אמרה אחרי 20 שניות מרגע תחילת הסיפור שנשבר לה מהחרא הזה. מישהו אחר אמר לי שמריבות זה טוב ושצריך לריב לפחות פעם בשבוע. אז, מה שקרה מאז זה שיומיים הוא לא התקשר אליי. אחרי זה התחלתי להתקשר אליו אבל הוא ענה, אמר שהוא עסוק וניתק לי. בסוף הוא התקשר אליי באמצע הלילה וסתם דיברנו על עדנה לב (?!) ועל זה שהוא עסוק ועל הבית זונות שעשיתי במשרדים... משהו חסר. אני באמת אוהב אותו והכל, ושלהפרד זה דבר שימוטט אותי, אולי. אולי אני טועה? אולי אני תמים כי הוא החבר הראשון שלי? אולי באמת אני צודק בכל מה שקרה, אולי כן ניסיתי לגרום לו קצת להשתחרר? אולי הייתי צריך לדעת שהוא ייכעס בגלל הסרט? למה אני מתעסק בזה?
