אבל הבעיה היא אחרת
ובא לי להעלות כמה נקודות כאן: א. הוא אמר לי במפורש ש"צריך לעשות את מה שמתבקש". אני אמור להבין מזה שהאהבה שלו אליי היא העירבון מוגבל. הוא רוצה להיות איתי, טוב לו איתי - אבל כל עוד אף אחד לא יידע. כשהוא אמר את מה שהוא אמר, הוא אמר את זה בצורה יבשה ונחרצת... אני שואל את עצמי אם ככה מתנהג בן אדם שאוהב אותי. מעבר לזה, האם אני, כאדם וכחלק מזוג, מסוגל להיות עם מישהו שקובע לי כללים, שופט אותי, שאני צריך להצטדק בפניו, ששולט בי? כל זה, על אחת כמה וכמה, כי אני מאוד אוהב את העצמאות שלי ואת היכולת שלי להגיד את המילה האחרונה ולא להרגיש שאני פחות טוב מאחרים. ב. החבר שלי הוא בן 20+, ואני היחיד שיודע עליו. ההורים שלו לא יודעים כי באמת עדיף שהם לא יידעו והחברים שלו הם אנשי צבא, ולכן ברור למה הם לא יודעים. כמובן, אפשר להתחיל לנתח את כל זה ולהגיד שאם הם לא יודעים אז הם לא חברים אמיתיים, ומכאן להגיע למסקנה שהוא מתוסבך, לא אמין וכו´. אני לא רוצה להגיע לזה, כי זה לא נכון. ג. היו עוד 2 מקרים שבהם הוא דחה אותי בפני אחרים. פעם אחת היינו בקניון והתקרבתי אליו קצת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. פתאום, הוא דחף אותי הצידה ועשה כאילו הוא מסתכל על איזה חלון ראווה. בפעם השניה הצקתי לו ערב שלם שלפחות ייתן לי נשיקה, והוא לא הסכים למרות שהסתובבנו ברחובות צדדיים וחשוכים שלא היה בהם אף אחד. בסוף הוא נישק אותי ממש לשניה (אחרי שהוא וידא שאין "סכנה") אבל ראיתי שזה ממש הפחיד אותו. מיד אחרי זה הוא נהיה מרוחק כזה... מצד שני, הרבה פעמים הלכנו ברחוב ודיברנו על הומואים בקול רם וליד אנשים אחרים - ולא הייתה עם זה שום בעיה. לפעמים הוא גם נותן לי להבין כאילו אין שום בעיה. לפני מצעד הגאווה הוא אמר לי שאם הוא היה יכול אז הוא היה הולך איתי לשם, ואותו דבר לגבי מצעד האהבה (שמן הסתם, לא נלך אליו). פעם אחת ישבנו על איזה דשא ממש קרובים בין זוגות סטרייטים בלבד - מעניין שזה לא הזיז לו, למרות שזה "ברור". ד. אני לא חושב שהוא לא סגור על עצמו, הוא רק סגור בארון שלו. הוא לא מתכחש למה שהוא, הוא רק מפחד שיזהו אותו אנשים שמכירים אותו או אנשים שמכירים אנשים שמכירים אותו. ה. חשבתי על כל זה, ואולי דווקא אני הבעייתי בין שנינו. אני זה שצריך להגיד לעצמי שהארון הוא דבר רגיש לאללה, שאסור להתעסק איתו ושרוב ההומואים בארון ממילא. בגלל זה, אני צריך לשתוק ולהצדיק את החבר שלי. אני זה שיותר משוחרר ופתוח; מעולם לא יצאתי בפני האנשים איתי במחלקה בצבא, לדוגמא, אבל ברור לכולם מה אני, וככה היה גם בביה"ס ואולי אפילו גם בבית. יותר מזה, אני לפעמים אוהב "לשחק" עם הנטיה שלי, לרמוז עליה בפני אנשים... זה מסוכן, זה בוטה - אבל זה כל העניין. בכלל, אני גם מלאתי את עצמי בתפיסה שאני צריך לוותר לעצמי על דברים כבדים, שאין לי מה להפסיד, שטוב לי כשאני משוחרר וספונטני - לא כמוהו, ולא כמו רוב האנשים. ובכל זאת, להיות מחוץ לארון זה לא אומר שאני צריך ללכת יד ביד ברחוב. אני לא רוצה את זה ממנו. רק סרט אחד ! ו. אתם מציגים את כל המערכת יחסים הזאת כמשהו שבא והולך, שעוד יהיו לי הרבה חברים. מאיפה מגיעה ההנחה הזאת? אולי אני לא רוצה שיהיו? אולי אני לא אחד שיכריז עליו ועל עוד מישהו שהוא מכיר שבועיים שהם חברים? אולי אני לא מסוגל לפתח מערכת בקלות?