אורנה דוידי
New member
התאמות במבחנים
שאלתך עקרונית וחשובה, ואכן הניגוד בין הרצון לשפר מיומנויות לקויות לבין ההבנה שאדם לקוי זקוק לדרכים אלטרנטיביות להבעת יכולותיו, היא שאלה המעסיקה אנשי מקצוע רבים בתחום זה וכן את הצוותים הטיפוליים בבית הספר.
צריך לזכור שילד או אדם לקוי, הוא בעל קושי הנובע מכך שתהליך אשר מתרחש במוח באופן אוטומטי, דורש מאמץ ואינו יעיל כמו אצל אחרים. נכון אומנם שהיכולת להשתנות ולשפר קיימת תמיד מאחר ומבנה המוח שלנו הוא בעל גמישות מסויימת ואם תפקוד מסויים הוא לקוי, הרי שניתן לשפר אותו באמצעות אימון, אך אדם לקוי בדרך נתקל בקושי מתמשך ורב פנים במהלך לימודיו במסגרת לימודית, החל מבית הספר וכלה בלימודים גבוהים.
לכן לטעמי יש לעשות הפרדה ברורה בין הדרישה לשפר מיומנויות לקויות, לבין הכלי שבו נמדד הידע או היכולת של אותו אדם. ילד או אדם שיש לו ליקוי משמעותי בכתיבה בדרך כלל לא יוכל, גם לאחר מאמץ ואימון, להביע את יכולותיו באופן מלא בכתיבה.כך גם לגבי איטיות שנובעת בדרך כלל מעיבוד איטי של שפה או מקושי בריכוז. גם לאחר אימון יהיה איטי מאחרים. חשוב אומנם להמשיך להתנסות ולהדרש לכתיבה אך יש לאפשר גם ערוץ נוסף להבעה, וכך למשל בבתי ספר מסויימים נבחנים ילדים קודם בכתב ורק לאחר מכן בעל פה, כדי שיוכל להביע ידיעותיו בצורה אופטימלית.
רבים טוענים שקיימת היום אינפלציה בהתאמות בבחינות, מה שנקרא הקלות, והדבר נתפס כנתינת הנחות מיותרות. ואכן בעבר, במערכת החינוך לפני עידן ההתאמות,ילדים רבים בילו את כל שנות לימודיהם, בתחושה שהם עצלנים, טיפשים, חסרי ערך וכו' , ילדים כאלה נדרשו לזמן רב כבוגרים כדי לשקם את הדימוי העצמי שלהם ולמצוא את דרכם. מי שהיה עד לכך, כמוני, חושב שהמצב של האינפלציה (אם בכלל קיימת, שהרי במחקרים נמצא אחוז מסויים של לקויים בכל חברה), עדיף לאין ערוך.
בברכה
אורנה
שאלתך עקרונית וחשובה, ואכן הניגוד בין הרצון לשפר מיומנויות לקויות לבין ההבנה שאדם לקוי זקוק לדרכים אלטרנטיביות להבעת יכולותיו, היא שאלה המעסיקה אנשי מקצוע רבים בתחום זה וכן את הצוותים הטיפוליים בבית הספר.
צריך לזכור שילד או אדם לקוי, הוא בעל קושי הנובע מכך שתהליך אשר מתרחש במוח באופן אוטומטי, דורש מאמץ ואינו יעיל כמו אצל אחרים. נכון אומנם שהיכולת להשתנות ולשפר קיימת תמיד מאחר ומבנה המוח שלנו הוא בעל גמישות מסויימת ואם תפקוד מסויים הוא לקוי, הרי שניתן לשפר אותו באמצעות אימון, אך אדם לקוי בדרך נתקל בקושי מתמשך ורב פנים במהלך לימודיו במסגרת לימודית, החל מבית הספר וכלה בלימודים גבוהים.
לכן לטעמי יש לעשות הפרדה ברורה בין הדרישה לשפר מיומנויות לקויות, לבין הכלי שבו נמדד הידע או היכולת של אותו אדם. ילד או אדם שיש לו ליקוי משמעותי בכתיבה בדרך כלל לא יוכל, גם לאחר מאמץ ואימון, להביע את יכולותיו באופן מלא בכתיבה.כך גם לגבי איטיות שנובעת בדרך כלל מעיבוד איטי של שפה או מקושי בריכוז. גם לאחר אימון יהיה איטי מאחרים. חשוב אומנם להמשיך להתנסות ולהדרש לכתיבה אך יש לאפשר גם ערוץ נוסף להבעה, וכך למשל בבתי ספר מסויימים נבחנים ילדים קודם בכתב ורק לאחר מכן בעל פה, כדי שיוכל להביע ידיעותיו בצורה אופטימלית.
רבים טוענים שקיימת היום אינפלציה בהתאמות בבחינות, מה שנקרא הקלות, והדבר נתפס כנתינת הנחות מיותרות. ואכן בעבר, במערכת החינוך לפני עידן ההתאמות,ילדים רבים בילו את כל שנות לימודיהם, בתחושה שהם עצלנים, טיפשים, חסרי ערך וכו' , ילדים כאלה נדרשו לזמן רב כבוגרים כדי לשקם את הדימוי העצמי שלהם ולמצוא את דרכם. מי שהיה עד לכך, כמוני, חושב שהמצב של האינפלציה (אם בכלל קיימת, שהרי במחקרים נמצא אחוז מסויים של לקויים בכל חברה), עדיף לאין ערוך.
בברכה
אורנה