זה כמו ההבדל בין זהות להזדהות
הבדל נורא בסיסי, הכי בסיסי, שאיכשהו נדמה לי שאוטיסטים מטלטלים בתוכו וסביבו במידה וצורה קיצונית מאחרים ( נדמה לי שפעם קראתי אפשהו גם משהו שנחשב אקדמי ומקצועי בקשר לזה).
מסר זה ש 2 גופים נפרדים במרחב מחליפים בלא בלא בלא אחד עם השני
0<~ ~ ~>0
חווייה זה כשאין מרחב וזמן שמפריד בין הגופים הדברים נחווים ביחד,
זה הגופני המיידי שלכן לא סובל הפשטה וצורה והגדרה כי היא מרחיקה ועוצרת את היחד, מפוררת את האשליה של הבו זמניות.
סביר שאוטיסטים נרדפים גם בגלל שאין להם את הסוג המסויים הזה של היחד, החווייתי, שהנורמה מזהה ומזדהה איתו כספונטני וטבעי ולכן אנחנו נחשבים למקולקלים ומקוללים.
עד למצב שבו אפילו האוטיסטים עצמם מזהים את עצמם כחסרי תפישה ספונטנית של הקהילתי והקבוצתי.
לדעתי גם לאוטיסטים יש קבוצתי וקהילתי, ויחד חווייתי, אלא שהוא שונה מהנורמטיבי,
לפעמים אף עמוק וקהורנטי ממנו,
אולי.
מניפולציה אינה רעה בהכרח, כל שינוי והשפעה זה מניפולציה, מניפולציה מסוג מסויים היא רעה ומסיבה מסויימת, ואוטיסטים, לא בכדי, נחשבים כישרים וישירים מדי וחסרי טאקט גם בגלל זה וחסרי מודעות לקונקטקסט למה שלא נאמר, לשתיקה המשותפת והמשתפת שמתחת לכל זה, כנראה,
מכאן גם הזרות והחרדה, החברתית והאחרת.
מה שהדודה מאבחנת נכון, לדעתי, זה, שמסורתית, הגופני נתפש כמיידי וחווייתי והשפה נתפשת כמחסום בפני שיתוף חסר סייגים,
אבל יש בהתפתחות הדברים סימנים להיפוך מתמיד, למהפכה מתמשכת, כך שעם הזמן השפה הופכת למשותפת, משתפת, וחסרת סייגים והגוף, החוויה, הרגש, מחליפים אותה בתור המסייגים.
זה בוודאי מאוד ניכר באוטיזם, למשל ביחס למבט וברגישות למגע, בעובדה שהחברה לא כל כך רוקדים ולא כל כך משתתפים בפעילות קבוצתית, בזמן ששפתית, לפחות אלה שמדברים, נוטים לשתף ללא מעצורים בכלל (את למשל הכי כזאת)
אז מה שהיא זיהתה זה איך התהליך הזה מתרחש ומתממש גם דרך השימוש בסמלים ככל שיותר אנשים עוברים לתקשורת דרך רשת משותפת,
הוא מתרחש גם דרך הרבה צורות ותחומים אחרים,
מעין מהפכה שקטה ומתמשכת,
שמי שנואש לה בוודאי נוטה לתת בה סימנים יותר מאחרים
