הנורמה לגמרי אלימה, כמובן מאליו
אבל לאכזריות המטורפת הזאת יש שורשים ארוכים מאוד בהיסטוריה של המוסכמה, והיא נכונה לרוב האנשים, מרגישה להם כמציאות עצמה, אני לא מסוגל להתמודד עם זה בכלל, פשוט שומר מרחק מזה ככל האפשר.
הנה מה שכתבתי בדיון על המבט כרגע בפייסבוק,
אולי זה יהיה מובן לך קצת כאדם שמדריך ציור גם כי זה התעורר מתחת לציורצילום שלי
*****************************************************
מו שהיה לי נדמה שאני מבין גם בגלל זה המבט רגיש למרקם שבעוד שזה שסביבו נרקמת המוסכמה מניח מסך אחד, אחיד, לכולם, מה שלכן גם הולך ומשתנה במשך הזמן בצורה מעניינת מאוד, עין רגישה להבדלי משקל, ולכן למוזיקליות של התמונה, למה שמתרקם מהבדלי הקצבים של התנועות בה, נוטה להגיב לריבוי פרספקטיבות כי כל דבר מבטא ומייצג נקודת כובד שונה, כטבעו וטיבו, ובגלל זה מה שרגיש לכך חווה את המבט ממש כפי שהוא חווה מגע, הנוף, הגוף, מחוספס, מפוספס, שזור זהויות, ולכן מסכים, המצטלבים ומתמגשים ונענים אחד לשני, או שלא.
זו גם תשובה "חברתית" מהותית יותר כי מגיבה לריבוי מרכזים כמשמעותי יותר ופרדוקסלי פחות מקיום המבוסס על קבוצות הנאבקות אחת בשנייה כשכל פרט בתוכן נאבק כל הזמן בכל פרט אחר.
בגלל זה הנטיה לטפול על אוטיסטים, שחווים וחיים ריבוי מרכזים כמובן מאליו, דווקא העדר "כישורי חברה" מוכיח עד כמה אין בגישה האקדמית דבר מלבד פוליטיקה, או יותר נכון כל מה שהכי מושחת ומשחית בקשר שבין הפוליטי למדעי ולרפואי.
הבעיה היא העדר זכות תנועה, מהאדם החווה כך מבט נשללת כמובן מאליו הזכות על גופו, הזכות לנוע כפי טיבו ומהותו כי דחפיו כפי פרשנותו לא רק שלא נחשבים כלגיטימיים אין ולו אדם אחד שיאמין שיש בהם ממש,
גרוע מזה, הוא נאלץ לנוע כפי המקובל והמוסכם כי התשתיות, הפיזיות והרוחניות, נועדו להנציח רק את המלחמה החזירית של כולם בכולם על הכל.
מה שמשתק את האדם הרגיש אל מחוץ לחושיו, לגופו, מועך ממנו את הכרתו ותחושת העצמי שלו.
היום סיימתי לראות את העונה השלישית של פארגו , זה קצת קיטשי אבל דלתות אוטומטיות לא מזהות את הבלשית, גם לא מתקנים לשטיפת ידיים, היא כאילו לא קיימת, עד שיום אחד החברה שלה מחבקת אותה, ואז גם מכשירי החשמל מרגישים אותה
אז הכל כל כך תלוי בסיכוי למבט לא שימושי, לא שימושי לכאורה,
שפרקטית זה מתבטא כזכות שאין לערער עליה למקם את האחר במקום ובזמן הנח לך במקום להקשיב למקומו וזמנו כמייצגים הכי מהותיים של קיומו,
שרק הבוהים, הלא פרקטיים, הלא מעשיים, מסוגלים או נוטים לכך כרגע אבל לי אין ספק שיום אחד יתברר שאין מעשי ופרקטי בדיוק מזה
אבל לאכזריות המטורפת הזאת יש שורשים ארוכים מאוד בהיסטוריה של המוסכמה, והיא נכונה לרוב האנשים, מרגישה להם כמציאות עצמה, אני לא מסוגל להתמודד עם זה בכלל, פשוט שומר מרחק מזה ככל האפשר.
הנה מה שכתבתי בדיון על המבט כרגע בפייסבוק,
אולי זה יהיה מובן לך קצת כאדם שמדריך ציור גם כי זה התעורר מתחת לציורצילום שלי
*****************************************************
מו שהיה לי נדמה שאני מבין גם בגלל זה המבט רגיש למרקם שבעוד שזה שסביבו נרקמת המוסכמה מניח מסך אחד, אחיד, לכולם, מה שלכן גם הולך ומשתנה במשך הזמן בצורה מעניינת מאוד, עין רגישה להבדלי משקל, ולכן למוזיקליות של התמונה, למה שמתרקם מהבדלי הקצבים של התנועות בה, נוטה להגיב לריבוי פרספקטיבות כי כל דבר מבטא ומייצג נקודת כובד שונה, כטבעו וטיבו, ובגלל זה מה שרגיש לכך חווה את המבט ממש כפי שהוא חווה מגע, הנוף, הגוף, מחוספס, מפוספס, שזור זהויות, ולכן מסכים, המצטלבים ומתמגשים ונענים אחד לשני, או שלא.
זו גם תשובה "חברתית" מהותית יותר כי מגיבה לריבוי מרכזים כמשמעותי יותר ופרדוקסלי פחות מקיום המבוסס על קבוצות הנאבקות אחת בשנייה כשכל פרט בתוכן נאבק כל הזמן בכל פרט אחר.
בגלל זה הנטיה לטפול על אוטיסטים, שחווים וחיים ריבוי מרכזים כמובן מאליו, דווקא העדר "כישורי חברה" מוכיח עד כמה אין בגישה האקדמית דבר מלבד פוליטיקה, או יותר נכון כל מה שהכי מושחת ומשחית בקשר שבין הפוליטי למדעי ולרפואי.
הבעיה היא העדר זכות תנועה, מהאדם החווה כך מבט נשללת כמובן מאליו הזכות על גופו, הזכות לנוע כפי טיבו ומהותו כי דחפיו כפי פרשנותו לא רק שלא נחשבים כלגיטימיים אין ולו אדם אחד שיאמין שיש בהם ממש,
גרוע מזה, הוא נאלץ לנוע כפי המקובל והמוסכם כי התשתיות, הפיזיות והרוחניות, נועדו להנציח רק את המלחמה החזירית של כולם בכולם על הכל.
מה שמשתק את האדם הרגיש אל מחוץ לחושיו, לגופו, מועך ממנו את הכרתו ותחושת העצמי שלו.
היום סיימתי לראות את העונה השלישית של פארגו , זה קצת קיטשי אבל דלתות אוטומטיות לא מזהות את הבלשית, גם לא מתקנים לשטיפת ידיים, היא כאילו לא קיימת, עד שיום אחד החברה שלה מחבקת אותה, ואז גם מכשירי החשמל מרגישים אותה
אז הכל כל כך תלוי בסיכוי למבט לא שימושי, לא שימושי לכאורה,
שפרקטית זה מתבטא כזכות שאין לערער עליה למקם את האחר במקום ובזמן הנח לך במקום להקשיב למקומו וזמנו כמייצגים הכי מהותיים של קיומו,
שרק הבוהים, הלא פרקטיים, הלא מעשיים, מסוגלים או נוטים לכך כרגע אבל לי אין ספק שיום אחד יתברר שאין מעשי ופרקטי בדיוק מזה
