המצב בקנטים, מה?
מחלקים כבר מתנות בחינם (בשוקס נותנים כרטיסים לחדש של מל גיבסון, מסתבר שאו שהצנזורה המדינית החליטה לבלוע את עלבונה, או שכסף מדבר חזק יותר ממילים). השבוע נתקלתי בלא הרבה עניינים ג'וסיים באמת. חוץ מאולי Big Science של לורי אנדרסון, שיצא ככל הנראה ב1982, אבל מנטלית נמצא איפשהו בחלל העל-זמני. יחד עם הביג סיינס קבלתי מידיד גם כמה אלבומים מייגעים שמסיירים בין פוסט רוק נחמד לסלואוקור עייף, אבל רק לורי אנדרסון בלטה על רקע כל הנודניקים האחרים, בין דקלום לשירה למלמול ("שפה היא וירוס", הקטע החביב עליי שלה, לא מופיע פה. כלומר, יש עוד למה לצפות). מהאלבום הזה זכור בייחוד O superman (שמונה דקות של ווקודר,
הרי הוא ביו-טיוב), על אחד הקטעים שורה אווירה קלטית חמימה (עם הופעת אורח של חמת חלילים, YEY!), הליריקס נעים על ציר הנונסנס המוחלט לסוג של סרקזם חינני. באלבום אין שום דבר שיכול ליפול על ההגדרה "קליט", הוא ניסיוני לכל אורכו, חדשני לזמנו (המוני סימפולים שנעים בלופים לא היו בימים ההם הקונצנזוס שהפכו). פעם שוטטתי ביו טיוב בין קליפים של האנדרסונית, היא נותנת אחלה שואו, הכל מתמקד בפרפורמנס עצמו, בניואנסים הקטעים שבקול, לפעמים זה תיאטרלי ומוקפד, לפעמים מכאני-מכוון וקטן. היא אמינה (כמספרת סיפורים), למילים שלה יש משמעות ולעזאזל, היא גם אישה (למרות שההופעה שהיא מתחזקת שנים ארוכות היא כמעט לחלוטין אנדרוגנית, פעם גם הפרטנר שלה, לו ריד, היה כזה, אבל השנים לא עשו עמם חסד). שואלים למה זה רלוונטי? ובכן, קשה לדמיין את האנדרסונית עולה לבמה עם השירים-הקרים-שכלתניים האלה עם שמלה, זה יהיה מאתגר מגדרית במידה כמעט צפויה מראש. אבל אולי בעצם, אישה שעולה בחליפה כדי לבצע שירים מינימליסטיים-ארטסי-פארטסים היא סוג של גבר?