סיפור אישי ודעה אישית
אני הייתי חייל בצה"ל... התחלתי כבלש במצ"ח, לא הסתדרתי.. נהייתי מש"ק תכנון וכח אדם באמ"ש. עשיתי את המקסימום, עד שהתחילו לי שלשולים מדממים וקשים... במשך חודשיים עד לקולונוסקופיה (צילום מעיים) הרגשתי מיום ליום יותר גרוע, היו לי סחרחורות ובקושי יכולתי ללכת מתחנת האוטובוס, אבל חשבתי שאני פשוט נעשתי ג'ובניק עצלן, לא ידעתי... הרגשתי רק רע... כשביקשתי מרופאת היחידה לבקש אישור תקציבי לקולונוסקופיה, היא התפלאה בכלל שאני עושה אותה בבית חולים איכילוב (אפילו שהופניתי לשם ממומחה), נסתה למנע ממני וכשביקשתי ממנה מנוחה היא אמרה לי שעדיף 5 יציאות ביום (כשהיו לי בין 5 ל7 ורזיתי 4 קילו באותה תקופה). בסוף, נתגלתה לי דלקת מעיים כרונית (קוליטיס כיבית), משמע: 21 אוטומטי ודלקת לכל החיים, יש המתנדבים, אבל אני רציתי לטפל לי בדלקת שבכלל לא הייתה קרובה לרמסיה. היתה לי כמות ברזל בדם נמוכה פי 3 מהממוצע! מה אתם תגידו על זה? איזה צבא נפלא שדואג לחיילים שלו? לדעתי, מי שמקבל פטור רפואי מקבל מאוד בצדק. הצבא גם ככה מנסה לגייס בכל הכח. ולמה התחיל סיפור "ההשתמטות הגדולה מהצבא?" חכו למסקנות וינוגרד וכל מה שתרצו זה שהבן שלכם לא יגיע לצבא. עכשיו מנסים להאשים את העם ואת הערכים שלו בהשתמטות כשהאשמים האמיתיים זה הפיקוד הבכיר, המדינה והמפקדים הקודמים, שלא דאגו שצה"ל יהיה מקום מכובד, היגייני, שמכבד את החיילים שלו אלא מקום של מפקדים שטופי מח וגאווה מבה"ד 1, שרק אומרים לחיילים שהם בכיינים חסרי עמוד שדרה, במקום לטפל בבעיות השורשיות העמוקות של צה"ל, של תקשורת לא נכונה עם החיילים, של אוכל לא בריא, של ציוד מיושן לחיילים הזוטרים, של איכות נמוכה ואכפתיות בהתאם של רופאים. כל הכבוד לחיילים שלנו, הזוטרים, שמשרתים אותנו בגאווה ומסוגלים לסחוב את כל הרשעות והטמטום הצבאי. הם סוחבים את המדינה שלנו ויצטרפו אליהם עוד רבים כשהצבא יקבל מכה מאוד חזקה ויבין היטב שהוא יורה לעצמו כדור חזק ברגל.
