נשמע כל כך מוכר ועצוב, אבל התעודדי
החזרת אותי בדיוק שנה אחורה. כשנולדה א' שלי, לפני 5 שנים, לא הנקתי כי היא לא יצאה מבית חולים עד גיל חודש ואז כבר הפנימה את מוטיב הבקבוק וסירבה בתקיפות לציצי. שאבתי לה עוד כמה שבועות וזהו. כשנולד ר' החלטתי על חוויה מתקנת והוא חובר מיד לציץ. אלא שהחוויה הפכה מהר מאוד לסיוט: הפיצפון ינק רוב שעות היממה, כמעט ללא הפסקה והיה תינוק רעב ובכיין. האמא שלו סבלה כאבים איומים, ייסורי מצפון על אחותו שאין לה בכלל זמן אמא ובלי טיפת הנאה. שום יועצת הנקה לא עזרה (אחת אמרה 'תפיסה', אחרת דיברה על 'זרם חזק מדי' וכו'...). סיימנו את הסאגה ב6 שבועות של שאיבה מעורבת בתמ"ל. אני לא חשה אשמה בשום צורה, ולו רק בגלל התחושה שעשיתי כמיטב יכולתי. לראיה - האפרוח המשיך לאכול באותה תדירות (כל שעה וחצי יום ולילה) עד גיל 6 ח' - תחילת המוצקים. רק אז הוא גילה את תחושת השובע. אני מאמינה שאמא יודעת הכי טוב מה מתאים לתינוק שלה. לכי עם התחושות שלך.