אמו של החטוף נפתלי פרנקל: "אני ליבוביציאנית".

[סביבון עד]

העיקר חסר

אבל ל' אומר זאת טוב ממני. דחוף עליך לקרוא את מאמריו בנושא העקדה ובנושא "לשמה". למה יש לאדם לקוות ? הדת היא הויתור על התשוקות והרצונות והשתעבדות מוחלטת לקב"ה. רק הוא יתעלה חשוב ואין שייכת כאן תקוה כלל. מהר מהר עוד הלילה הגה בזאת עד יאיר שחר.

 

[אלי כ ה ן]

הרכיב שלדעתך חסר מוכיח רק שהאמא לא איבדה תקוה

בעוד ש"אין שייכת כאן [לצדיקוּת הליבוציאנית] תקוה כלל" (כדעתך שאיתה אני מסכים), ולכן הרכיב הזה לא חסר בדבריי.

נ.ב. את מאמרי ליבוביץ בנושא העקדה ולשמה אני מכיר היטב.

 

[סביבון עד]

ברור שאתה מכיר

ודי ברור שאתה משחק במילים. אך לא אעשה לך חיים קלים כי החלקות מסוכנת. תקוה למה בדיוק ? או בלשונו של ל' - למה אני צריך גאולה ?

 

[אלי כ ה ן]

אנסה לסייע לחסל את הקצר התקשורתי שנוצר בינינו

מה שאני מנסה כל הזמן להגיד לך הוא זה:

מתוך דברי האימא עולות שלוש נקודות: השתיים הראשונות, צויינו - כבר בתגובתי הראשונה לך - כמעידות על צדיקוּת [ליבוביציאנית] ועל חוכמה [ליבוביציאנית]. הנקודה השלישית והאחרונה העולה מתוך מדברי האימא היא, שהאימא לא מאבדת תקוה למצוא את הילד שלה - מה שכמובן לא שייך כלל אל צדיקוּת/חוכמה ליבוביציאנית, ולכן לא הזכרתי זאת מלכתחילה, ולכן לא ניתן לטעון (כפי שטענת בתגובתך השניה) - שמתוך דברי האימא - אני כביכול החסרתי איזשהו "עיקר"! מההבט של צדיקוּת/חוכמה ליבוביציאנית, מה כל כך "עיקר" בזה שהאימא לא מאבדת תקוה [למצוא את הילד שלה]? מה הטעם שאזכיר זאת בתגובתי הראשונה לך, שבה טרחתי לציין רק את מה שרלוונטי אל צדיקוּת/חוכמה ליבוביציאנית?

לפי התרשמותי, הקצר התקשורתי בינינו עדין קיים - רק בגלל שכל אחד משנינו מפרש באופן שונה את הביטוי "חסר", וכבר חשדתי בקיומו של הקצר הזה - כבר בתגובתי השניה לך. אז הריני להזכירך איך התגלגלו הדברים: בתגובתך השנייה לי, טענת "העיקר חסר", אז שאלתי אותך: "חסר בדברי מי? בדברי או בדבריה?", אז בתגובתך הרביעית לי - ענית: "בדבריך חסר", ולכן מזה - אני הבנתי כל הזמן - שאתה מתכוון לכך, שבתגובתי הראשונה לך, אני כביכול החסרתי מתוך דברי האימא - את מה שעולה מהם - שהאימא לא מאבדת תקוה [למצוא את הילד שלה]. ובכן, מה שאני כל הזמן מנסה - לאורך כל השירשור הזה - להסביר לך הוא, שהעובדה - שהאימא לא מאבדת תקוה [למצוא את הילד שלה] - כפי שאכן עולה מתוך דברי האימא, אינה שייכת כלל אל צדיקוּת/חוכמה ליבוביציאנית, שהרי גם מי שאינו ליבוביציאני - ואפילו השוטה - עשוי שלא לאבד תקוה [למצוא את ילדו] במצב של ספק, ולכן לא היה שום טעם שבתגובתי הראשונה לך אציין - את מה שעולה מתוך דברי האימא - שהיא לא מאבדת תקוה [למצוא את הילד שלה], ולכן יוצא - שמתוך דברי האימא - אני לא החסרתי שום "עיקר"! אם כבר החסרתי משהו מתוך דברי האימא - אז זו נקודה טפלה לגמרי (מההבט של צדיקוּת/חוכמה ליבוביציאנית), ובצדק החסרתי, כי אין טעם לציין את הטפל - אלא רק את העיקר! אמור מעתה: לא החסרתי מתוך דברי האימא שום עיקר.

אני מקוה, שההבהרה הזו תועיל, ולו במעט, לחיסולו של הקצר התקשורתי בינינו.

 

[סביבון עד]

זהו כלל לא העיקר שהתכונתי אליו

אלא העיקר שכיונתי אליו הוא בניסוחך "אין שייכת כאן [לצדיקוּת הליבוציאנית] תקוה כלל" (כדעתך שאיתה אני מסכים)". וזה משהו שהחסרת איפה שהיית צריך לכתוב אותו. (בהודעה הראשונה בה כתבת: "אם התכוונה להגיד - שהאמונה לא תישבר אף אם יקרה חלילה הגרוע מכל, אז היא צדיקה.").
העיקר שלא רק בשיחה הזו, הוא להבין את עמדתו של ל', וזאת לפי עדותך מובן לך. כל השאר הוא רק ספורט רוחני עם אלי כהן

 

[אלי כ ה ן]

נו, כבר אמרתי לך ששורש הבעיה הוא קצר תקשורתי.

על כל פנים, לטעמי (שאינו כטעמך) לא הייתי אמור להזכיר - בתגובתי הראשונה לך - ש"אין שייכת לכאן [לצדיקוּת הליבוביציאנית] תקוה כלל", משום שתגובתי הראשונה לך התימרה (לטעמי) לציין אך ורק את הנקודות - מתוך דברי האימא - המעידות על צדיקוּת/חוכמה ליבוביציאנית; לא את הנקודות האחרות - מתוך דברי האימא - שאינן מעידות על כך, כגון - את הנקודה העולה מדברי האימא - של התקוה (למצוא את הילד); ואף לא את הנקודות - מתוך מאמרי ליבוביץ - המעידות על צדיקות/חוכמה ליבוביציאנית.

מה - אם כן - מתוך דברי האימא, מעיד על צדיקות/חוכמה ליבוביציאנית? רק שני דברים: זה שהאימא אמרה - שאסור להישבר גם אם יקרה הגרוע מכל (כשברור שכוונתה בזה היא לשבירת האמונה בהשם, ולא לשבירת התקוה) - מה שמעיד על צדיקוּת ליבוביציאנית, וכן זה שהאימא אמרה - שהשם לא עובד אצלנו - מה שמעיד על חוכמה ליבוביציאנית. אבל מה שעולה מתוך דברי האימא - שהיא אינה מאבדת תקוה [למצוא את הילד] - אין זה מעיד על שום צדיקוּת/חוכמה ליבוביציאנית, ולכן לא מצאתי שום טעם לציין זאת. אני חוזר אפוא ומטעים שוב: תגובתי הראשונה לך התימרה (לטעמי) לציין אך ורק את הנקודות - מתוך דברי האימא - המעידות על צדיקוּת/חוכמה ליבוביציאנית; ברגע שזה יובן, מייד תובן על נְקַלָּה גם תגובתי הראשונה לך.

 

[סביבון עד]

ושוב ושוב אתה מאשש את עמדתי. אין קצר.

יש מחלוקת תוכנית חרופה. אתה מציין בצורה ברורה שמתוך דברי האם - העובדה שהיא ע-כ-ש-י-ו שבורה (וייתכן שאפילו שבורה יותר ממה שתהיה כאשר חלילה וחס יספה בנה ישמור ה') ועדיין מאמינה, אינה רלונטית כלל לל'. פה המחלוקת ודוק. בבקשה.

 

[אלי כ ה ן]

אתה מייחס לי דברים שמעולם לא טענתי

איפה טענתי, את מה שאתה מייחס לי כעת, "שהעובדה שהיא ע-כ-ש-י-ו שבורה (וייתכן שאפילו שבורה יותר ממה שתהיה כאשר חלילה וחס יספה בנה ישמור ה') ועדיין מאמינה, אינה רלונטית כלל לליבוביץ" ???

ובכן לא טענתי זאת מעולם, ואפילו לא רמזתי לכך! ובכלל, מעולם לא טענתי שהיא עכשיו שבורה! אדרבא, לדעתי, מתוך דבריה ניכר בבירור - שהיא ממש אינה שבורה: לא מבחינת שבירת התקוה (למצוא את הבן), ולא מבחינת שבירת האמונה בהשם!

אז מה כן טענתי בהקשר אל אי הרלוונטיות לליבוביץ? ובכן בהקשר לכך - טענתי רק, שהעובדה שהאימא עדין לא מאבדת תקוה (למצוא את הבן) - אינה רלוונטית לשום צדיקוּת/חוכמה ליבוביציאנית.

 

[סביבון עד]

בדיוק - מעולם לא טענת (את ההיפך)

והיות שזו עובדה שרירה וקיימת (תסלח לי אבל רק משוגע גמור לא מבין שהיא עוברת עכשיו גיהנום אפילו אם היא חזקה כאיוב), והיות שלא פירטת את עובדה זו (לזה התכוונתי בכותרתי), כבסיס לטענה שרצית לטעון כלומר צדיקות (ליבוביציאנית), אז מכאן אין מנוס מלקבוע שהעיקר חסר.

 

[סביבון עד]

האם כבודו מבין את ההבדל שבין

לומר אפילו אם יקרה הגרוע מכל לא אפסיק להאמין, ובין - להיות בגיהנום ממש ולא להפסיק להאמין ? הראשון הוא עדיין בגדר אמירה (אם כי כאשר אמירה זו יוצאת מפי האם אז כמובן שזו אמירה עם גיבוי מעשי), השני (שכאמור מתבטא בין היתר באמירה הנ"ל) הינו המעשה עצמו, האמת, העיקר כאן.

 

[אלי כ ה ן]

בתגובתי הראשונה התימרתי לצין רק את מה שבדבריה

אתה מניח שהיא נמצאת כרגע בגהנום. זו הנחה סופר-לגיטימית - ויש שאף יוסיפו ויגידו שזו גם עובדה בלתי ניתנת לעירעור; יהי כך. ואולם, להנחה הזו - אין שום רמז מתוך דבריה!

ולא שאני חלילה שולל את הנחתך הנ"ל - אדרבא בשבילך אני מוכן אפילו לתמוך בה בכל ליבי, אבל עדין אל תשכח, שבתגובתי הראשונה התימרתי לדון אך ורק במה שעולה מדבריה, לא במה שעולה מתוך הנחות חיצוניות - ותהיינה סבירות והגיוניות ככל שתהיינה.

על כל פנים, אם עדין נותר לך ספק באשר אל יומרתי בתגובתי הראשונה, הצץ נא שוב בנוסח המדוייק שלה, ותיווכח שאכן כל יומרתי שם היתה אך ורק לדון במה שעולה מתוך דברי האימא.

 

[סביבון עד]

אתה כנראה יצור אחר ממני

דבריך דברי הבל ושטות במחילה מכבודך אותו אני מוקיר. תקשורת אנושית לא מתנהלת כך. מה בדיוק ההגדרה שלך ל"עולה מדבריה" ? ואתה עוד מדבר על קונטקסט ...

 

[אלי כ ה ן]

אם כטענתך דברי הם הבל ושטות אז למה שתדון בהם?

על כל פנים, האימא אמרה שני דברים:

א. "השם לא עובד אצלנו". אמור מעתה: היא חכמה ליבוביציאנית.

ב. היא פונה לילדים - בקונטקסט של תפילתם להשם, ואומרת להם: "שלא תישברו אם יקרה חס וחלילה משהו אחר". כלומר, גם אם חלילה יקרה משהו שלילי - כזה שישבור סופית את התקוה למצוא את הילדים בחיים, עדין אסור שתישבר אמונתכם בהשם - אשר לו אתם מתפללים כעת (אגב: לנוכח קונטקסט-התפילה הנ"ל, האם לדעתך תיתכן פרשנות שונה לדבריה הנ"ל?). אמור מעתה, מתוך דבריה הנ"ל - עולה-קונטקסטואלית - שהיא צדיקה ליבוביציאנית.

מאידך, מתוך דבריה אין שום רמז לכך שכרגע היא נמצאת בגיהנום, למרות שזה דבר סביר מאין כמותו.

ואני בכוונה לא נכנס כרגע לשאלה האחרת: איזה גהנום גדול יותר: האם הגהנום של זה שעדין לא איבד תקוה למצוא את בנו, או הגהנום של זה שכעת התבשר על אובדן של בן. מה עוד, שמתוך פניה בסירטון ניכר - שהיא עדין מחייכת: למה? מן הסתם משום שעדין לא איבדה תקוה; ומסופקני אם משהו מהחיוך הזה היה יכול להיראות על פניו של אדם אשר כעת התבשר על אובדן של בן. אבל אתה יודע מה? נעזוב כרגע את המחלוקת האפשרית הזו בשאלה "איזה גהנום גדול יותר"; אני מחזיר אותך לעיקר דבריי, שהם בפיסקה הקודמת (בת השורה הבודדה).

 

[סביבון עד]

אני לא דן בדבריך

אלא בנושא גדול יותר שגם אתה ואני חלק ממנו.
שאלתי אותך שאלה מאוד עקרונית - מה בדיוק ההגדרה שלך ל"עולה מדבריה".
עכשיו בוא אני אסביר לך משהו בנוגע לפסיכולוגיה האנושית שכדאי לך לזכור טוב טוב. חיוך במצב כזה בא רק לעשות דבר אחד: לסכור את העצב. למה הדבר דומה, כאשר אתה בולם - אתה מפעיל כוח נגדי. ולמה כדאי לך לזכור זאת ? סתם בשביל להיות בנאדם. מה שאתה מציג כאן הוא לא הבל ושטות במובן הלוגי (אולי באיזה עולם של סוציופת או פסיכופת יש לזה מובן), אלא זה פשוט משהו "לא אנושי" בעיניי, לטעמי. יש דברים שלא מכובד בכלל לדון בהם.

 

[אלי כ ה ן]

בתגובתך הרביעית טענת כלפי: "בדבריך חסר". משמע

שמבחינתך, הדיון היה עד כה על דבריי.

לגבי שאלתך איך אני מגדיר "עולה מדבריה": אני מגדיר זאת לפי מה שמקובל במדעי ההרמנויטיקה: למשל לפי איך ששופט נותן פרשנות לחוק, או לפי איך שאני ואתה נותנים פרשנות לדברי ליבוביץ, וכדומה. למעשה, כבר הדגמתי דידקטית - את אופן חילוצו של מה "שעולה מדבריה" - בתגובתי הקודמת, בסעיפים א,ב. שים לב, שלא תמיד מדובר במסקנה לוגית: לעיתים זו מסקנה קונטקסטואלית, שהיא כרגיל תהיה גם מסקנתו של הקורא הסביר, שיסיק זאת פרשנית מתוך הצירוף - של מה שהוא קורא - ושל הקונטקסט של מה שהוא קורא. כאמור, יש על כך מדע שלם: הרמנויטיקה: שם אגב מנסים גם לתת קריטריונים כמה שיותר קשיחים (אם כי ברור שהם לעולם לא יעמדו במידת קשיחותן של מסקנות לוגיות למשל).

לגבי הפיסקה השניה שבדבריך: ממנה אני מתרשם, שלא קראת (או ששכחת) את 11 המילים הראשונות שבפיסקה האחרונה שבתגובתי הקודמת (למעשה, באותה הפיסקה - העיקר הוא הן - ולא מה שבא לאחריהן).

 

[סביבון עד]

"הקורא הסביר" יודע מה עובר על האם הזו

ואי אפשר לו לחשוב אחרת (אא"כ הוא מנסה לרמות). או אא"כ הוא יצור אחר. תקן אותי אם אני טועה. ואין שוב צורך לחזור אחורה אחרי שכבר הסכמנו שאתה מעמיד את כל טענותיך המטופשות וההבליות (שאליהן התיחסתי במילים "בדבריך" ולא לכלל דבריך) על כך שאי אפשר להסיק מה"ממה שבדבריה בלבד" של האם שהיא שבורה (שאיך אגב זה מתיישב עם הרמנויקטיקה לא זכיתי להבין ובכלל מה זה מדבריה בלבד? ) .

 

[אלי כ ה ן]

ככה לא בונים חומה

כלומר: לא ככה בונים דיאלוג, אם כל אחד יתחיל לכנות את דברי זולתו "טענותיך המטופשות וההבליות", הלא כן?

על כל פנים, בתגובתי הראשונה התימרתי להתייחס אך ורק אל מה שניתן לחלץ - מתוך דברי האימא! לא אל מה שניתן לחלץ - מתוך הנחות פסיכולוגיות חיצוניות שלנו (ותהיינה נכונות ככל שתהיינה).

הריני להזכיר אפוא, כי כששאלת אותי איך אני מגדיר את אופן חילוצו של מה שעולה מתוך דבריה, הבהרתי לך שעושים זאת לפי עקרונות ההרמנויטיקה. ואף הרחבתי על כך יותר וציינתי, שמה שניתן לחלץ הרמנויטית - הוא למעשה מסקנתו של הקורא הסביר, "שיסיק זאת פרשנית מתוך הצירוף - של מה שהוא קורא - ושל הקונטקסט של מה שהוא קורא". עוד הדגמתי זאת בסעיף ב של תגובתי הלפני קודמת: שם תיווכח איך מחלצים מסקנה פרשנית מתוך הצירוף - של דברי האימא - ושל הקונטקסט הפנימי של דברי האימא (ואגב הקונטקסט הפנימי שם היה כזכור התפילה-להשם של הילדים שאליהם פנתה האימא בדבריה), וזאת מבלי להתבסס על שום הנחות פסיכולוגיות שחיצוניות - הן לדברי האימא - והן לקונטקסט הפנימי של דברי האימא.

מאידך, מה שהקורא סביר "יודע" (כדבריך) - על "מה שעובר על אם" - מתוקף הנחתו הפסיכולוגית (הסופר-לגיטימית כמובן) ה"יודעת" שהאימא היא יצור אנושי, אין זו - אלא הנחה פסיכולוגית חיצונית של אותו קורא, הנחה אשר: לא זו בלבד שבמקרים נדירים היא אינה עובדת (כפי שלמשל לא עבדה במה שנקבע משפטית בפרשת הילדה רוז פיזם ובעוד כמה מקרים כיוצא באלו), אלא אף זו, שההנחה הפסיכולוגית הנ"ל גם אינה עולה כלל - לא מתוך דברי האימא - ואף לא מתוך הקונטקסט הפנימי של דברי האימא. וכבר הבהרתי, שאמנם אינני שולל עקרונית את עצם אמיתות ההנחה הפסיכולוגית החיצונית הנ"ל - אודות מה שעובר על האימא, אך פשוט - הנחות חיצונית כאלו - לא נועדו מבחינתי להוות את המקור שממנו *התימרתי* (בתגובתי הראשונה לך) לחלץ את טענותיי על אותה אימא.

סיכומו של דבר: ההבנה של דבריי בתגובתי הראשונה לך - אשר בהם התכוונת לדון מלכתחילה, תלויה ראשית-לכל במה *שהתימרתי* לטעון במסגרתם: ובכן במסגרתם התימרתי לדון אז אך ורק, במה שעולה מתוך דברי האימא (עולה לפי עקרונות ההרמנויטיקה), לא במה שעולה מתוך הנחות פסיכולוגיות חיצוניות שלנו - ותהיינה נכונות ככל שתהיינה.

 

[סביבון עד]

עברת עכשיו לנסות להתיש ע"י דרישות נימוסיות ?

יפה תמשיך כך אלי. בסוף אולי תצליח. אמרתי לך כבר שהבל כאן זה במובן אבסורד (וזה מובן ידוע של המילה). ובאשר למטופש הסברתי לך שזה לאור התנהגות פסיכולוגית של מה שאני מכנה אדם שפוי. באשר לדבר האם אתה מדבר על דבריה בפני עצמם ומה שניתן להסיק מהם כשלעצמם ואני אומר שאיני מבין על מה אתה מדבר. אפשר להסיק מהם כל דבר. אולי זה שורות של שחקן בתיאטרון ? אולי היא בעצם שונאת את בנה ושמחה שסוף סוף נפטרה ממנו ? אתה באמת יכול לחשוב כך ? מה זה המילים בפני עצמן לא זכיתי להבין. זה חייב להיות בתוך קונטקסט אחרת זה הבל. ובקונטקסט שלנו, התקשורת האנושית שלנו - האישה הזו סובלת עכשיו ורק משוגע או טיפש יחשוב אחרת. כך יאמר לך כל אדם סביר. זו בדיוק הנק' ולא השתמשתי במילים הללו כדי לעלוב בך אלא כדי לומר שבמשחק שלנו זהו המובן של דבריך.

 

[אלי כ ה ן]

זה לא ענין של נימוס אלא של בניית חומת דיאלוג.

יכולנו לבנות חומת דיאלוג גם אילו טענת - שטענותיי "אבסורדיות" - או שטענותיי "נמנעות מלהניח את כל מה שאנחנו יודעים פסיכולוגיות על האדם השפוי", אבל ההערה "טענותיך ההבליות והמטופשות" פוגעת ביכולת לקיים דיאלוג, בלי שום קשר לשום נימוס. אני מדבר כרגע על דיאלוג אלמנטארי! הרי אפילו אילו הייתי מקיים דיאלוג עם מחשב חסר-רגשות, עדין כל הערה כזו מצידו היתה חוסמת באופן אוטומטי כל יכולת להמשיך בדיאלוג (שוב בלי שום קשר לשום נימוס, שהרי אף אחד לא מצפה ממחשב להיות מנומס).

לגופו של עניין: אם אדם - ויהא שחקן ושקרן כרוני ככל שיהיה - מספר לנו שהוא קנה "שלוש זוגות של תפוחים", אז מתוך דבריו נוכל להסיק לוגית שהוא קנה שישה תפוחים. אמנם, יכול להיות שעצם דבריו - שמתוכם היסקנו לוגית את מסקנתנו הנ"ל - הם בכלל דברי שקר, אבל עדין לא ניתן להכחיש - שמתוך דבריו (הנכונים או התיאטרליים זו שאלה אחרת) - ניתן להסיק לוגית שהוא קנה שישה תפוחים. כאמור, הכל בכפוף לדבריו! סיכומו של ענין: איננו קובעים ש"הוא באמת קנה שישה תפוחים", אלא קובעים אך ורק, ש"בכפוף לדבריו - יוצא שהוא קנה שישה תפוחים".

אותו הדבר עם האימא: אמנם יכול להיות (תיאורטית בלבד וכאפשרות הזויה לחלוטין) - שהאימא הזו היא שחקנית תיאטרון או סתם שקרנית, ומי אנחנו שנתיימר לקבוע - הרי איננו בוחני כליות ולב, אבל דבר אחד לא ניתן להכחיש: שמתוך דבריה עולה (לפי עקרונות ההרמנויטיקה) שהיא קוראת לילדים (ואני מצטט): "אל תישברו" [באמונתכם בהשם אשר לו אתם מתפללים כעת], "גם אם חס וחלילה יקרה משהו אחר" [=כלומר משהו שונה מזה שאליו אתם מייחלים בתפילתכם]. כאמור זה עולה קונטקסטואלית מתוך דבריה; הכנים או התיאטרליים - זו כבר שאלה אחרת, ואין לי שום ענין להיכנס לשאלה האחרת הזו, משום שלא את זה התימרתי לעשות בתגובתי הראשונה לך.

אתה מניח שהאישה הזאת עוברת כעת גהנום. זו הנחה סופר-לגיטימית. אני אפילו מוכן להסכים איתה. אבל ההנחה הזו לא עולה מתוך דברי האימא, וגם לא מתוך הקונטקסט הפנימי של דברי האימא. הרי כשבוחנים את דברי האדם, אפשר להניח עליו כל מיני הנחות, כולל הנחות פסיכולוגיות - סבירות למהדרין, וכולל הנחות בלתי סבירות בעליל - כגון שהוא שחקן תיאטרון, אבל לא ניתן להכחיש - שמתוך דבריו של האדם הזה אל הילדים המתפללים להשם: "אל תישברו גם אם חס וחלילה יקרה משהו אחר" - עולה שהוא קורא להם לא להישבר! גם אם הוא שחקן מדופלם, עדין זה מה שעולה מתוך דבריו (הכנים או התיאטרליים זו כבר שאלה אחרת). וגם לא ניתן להכחיש, שמתוך הקונטקסט הפנימי של דבריו - כלומר מתוך הקונטקסט של התפילה להשם של הילדים שאליהם פונה האדם הזה - עולָה הקריאה (הכנה או התיאטרלית זו כבר שאלה אחרת), שגם אם "חס וחלילה" יקרה הגרוע מכל - ותישבר התקוה למצוא את הילדים חיים - עדין: אין להישבר - מההבט של הקונטקסט הפנימי הנ"ל, כלומר אין להישבר - מבחינת האמונה בהשם. אמנם הכל נותר בכפוף לדברי האדם הנ"ל (שתמיד עלול להתגלות כשחקן או כשקרן וכדומה), אבל לא ניתן להכחיש שזה מה שעולה - בכפוף לדבריו הנ"ל.

 

[סביבון עד]

מה לעשות שאני אוהב לדבר עברית

ובעברית אומרים הבל (אולי הכונה להבל פה ותו לו היינו חוסר מובן). ובאשר למילה מטופש הלא הסברתי לך שאני אומר זאת כדי להבדיל מלאמר שזה לא קביל לוגית (שהרי בעולם של סוציופת וכו'). המילה מטופש מדויקת כאן לחלוטין ואין להחליפה לענ"ד ושים לב שאפילו כבודו - התפלק לו המילה "הזוי" על אותו דבר עצמו בהודעתך שלך אתה. אז אני מקוה שאתה לא "חוסם" את עצמך. ואם אתה נחסם ממחשב אז מה אני אגיד ... ואגב אף פעם לא הבנתי אנשים שמבקשים להחליף מילה אחת באחרת (או במשפט ארוך ומסורבל כפי שאתה דורש) כאשר זה נושא אותה משמעות. זה מטו... אופס. לבסוף אומר לך מה חוסם אותי - שאנשים מצפים ממני שלא אהיה בן אדם. במקרה הזה כלל לא עוסקים בעלבונות אבל אפילו אם היה בא לי לסנן כלפיך אדיוט - אני מצפה שתקבל זאת בנסיבות מסוימות. אני רק בנאדם.

לגופו של ענין - האר את עיניי מדוע הפירוש שאותו אדם אכן קנה שש תפוחים יותר הגיוני "לוגית" (זו המילה שאמרת) מאשר שאותו אדם הוא שחקן או נוכל או מפנטז או רובוט ואפשר להוסיף כהנה וכהנה. מדוע אתה כל כך חושב שזו לוגיקה להסיק כך.