אמנות ההדחקה. מה טוב בה, ומה רע?

[דאגרוטיפ]

אמנות ההדחקה. מה טוב בה, ומה רע?

לא יודעה איך זה אצלכם (מקווה לדעת בהמשך) אבל, כשאני עומדת מול
מצב שעלול לטלטל את הקומפטבולי זון שלי, מנגנון החירום שלי נכנס לפעולה
ואני עוברת למצב הנקרא טייס אוטומטי.

הכוונה כמובן למצבים קיצוניים שבהם החרדה היא בלתי נמנעת, כמו נניח
מצבו הבריאותי של בן משפחה אהוב והחשש מהלא נודע.
הטייס האוטומטי מאפשר לי להסיח את הדעת מאותה חרדה טבעית
שברוב המקרים אין בה תועלת ותכליתה להשתלט על עוד ועוד מחשבות ולרפות
את ידיי. יש שיבחרו גם להעזר במשככי מציאות כאלה ואחרים ולו על מנת
שלא להלכד בזרעותיה התמנוניות של ההתמודדות עם מקור ההדחקה.

אבל כפי שלבטח גם אתם מכירים זאת, כל המאמצים לחמוק מאותו גורם
שמצליחים להדחיק בהצלחה מרובה במהלך היום, עולים בתוהו כשמניחים את הראש
על הכר לפני השינה, ובערמומיות נפוצה אותה חרדה תוקפת בעוצמה כפולה.

אז לאחר המניפסט הנוירוטי הזה, בא לכם לומר על איזו אסכולה אתם נמנים?
המדחיקים, או המתמודדים? והאם כל הדחקה היא שלילית, או האם היא למעשה
חיובית? ומדוע ההתמודדות נעלה יותר ומועדפה?
היי שמי דאגרו, ואני מתמודדת עם הדחקה.

ושיר המוקדש למושא חרדתי:
http://www.youtube.com/watch?v=4CAesBCjk20

 

[Andy Friese]

איך היתה הילדות שלך?

אם את דומה לרוב האנשים, סביר להניח שהיתה לך ילדות מאושרת.

הסיבה לכך אינה בהכרח שהיית יותר מאושרת כילדה מאשר כאדם מבוגר, אלא שקיים אצלנו מנגנון בראש שמדחיק זכרונות רעים ונוצר זכרונות טובים.
הזכרונות הרעים שלנו כילדים הם לרוב נובעים מאירועים שהיוו טראומה עבורינו כילדים. כלומר רק אירועים שממש הותירו עלינו חותם.
במבט לאחור אנשים שעברו ילדות "נורמלית" נזכרים בעיקר בזכרונות הטובים ולכן סבורים שהם היו מאושרים כילדים (למרות שכלל לא בטוח שכילדים הם היו יותר מאושרים).

 

[Andy Friese]

כל החפירה למעלה נועדה להדגיש שהדחקה אינה

בהכרח דבר רע.

 

[דאגרוטיפ]

אנדי, כשאתה אומר מאושרת ומציין

את רוב האנשים כדוגמא, אתה מתכוון לשורת הפתיחה
של טולסטוי ברומן אנה קריננה?
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות,
אומללות כל אחת על פי דרכה"?
נהנתי לקרוא אותך. ולא, אין בי צורך להשכב על ספת המטפל,
ולדבר, ולדבר, ולדבר. אני רק מציינה שזו דרכי להתמודד בעת משבר.

 

[רינתי77]

הדחקה היא מנגנון הישרדותי מהמעלה הראשונה.

הוא מאפשר לנו להתמודד עם מצבים שמטענם הפסיכולוגי קשה
מנשוא ועדיין להמשיך לתפקד. בעזרת מנגנון זה נפש האדם מגינה
על עצמה מעומס יתר, אם אפשר להגדיר זאת כך.
מנגנון זה הוא אוטונומי וזה לא שאנחנו באמת "בוחרים" אם להדחיק
או לא. הנפש לוקחת פיקוד ולא מדובר על כן בהחלטה מודעת.
בעצם, ההדחקה היא דרך התמודדות.

 

[דאגרוטיפ]

ועל איזו אסכולה את נמנת, כפרה עלייך?

 

[רינתי77]

זאת בדיוק הנקודה שלי: אין אסכולות.

הרי טענתי שהדחקה אינה בחירה אלא מנגנון נפשי
שאינו נתון לשליטה.

 

[דאגרוטיפ]

הממ, מנסיוני אומר לך שכנראה קיימות

כמה וכמה רמות וסוגים שונים של הדחקה.
כמובן, בהתאם לגודל "האירוע".
וכן נתנת לך היכולת הבחירה, שהרי יש לא מעט דברים יומיומיים
שאנחנו בוחרים להדחיק מסדר היום שלנו והמערכת החירום הזו
אינה פועלת אוטומטית.

 

[קייזר סוזי]

הדחקה היא דרך התמודדות

אבל זה זמני.
כי המציאות תמיד תחזור לנשוך לנו בתחת העסיסי והגדול, ואנחנו נאלץ במוקדם או במאוחר,
להתעמת פנים מול פנים עם מה שהדחקנו.

 

[רינתי77]

Yep, reality's a bitch!

 

[קייזר סוזי]

איך זה שתמיד כל הרעות החולות (שימי לב)

הן בלשון נקבה?
למה לא אומרים

reality is an asshole?

 

[רינתי77]

זה רק נדמה לך. באנגלית לשמות העצם אין מין.

bitch זאת נקבת הכלב, כלומר מדובר בייצור חי ולכן
יש מין.

 

[קייזר סוזי]

ניסיתי לשעשע

ברור שאין מין..
אבל באופן טבעי ביצ' לרוב משומש לתאר נקבה.
וחורתחת, לתאר גבר.

 

[רינתי77]

אני באמת מעדיפה להיות ביצ' מאשר...

 

[קייזר סוזי]

אם הבחירה היא בין זה לבין חור תחת.. וול...

אני איתך

יא ביצ' פולניה!!

אני מתגעגעת כוסומו!

 

[דאגרוטיפ]

ואת צודקה, קייזר.

כל שניתן לבחור (כשניתן לבחור) הוא את המועד מתי לפגוש באותה מציאות
שלא פעם מאיימה.

 

[קייזר סוזי]

אני גם לא בטוחה שאת זה תמיד ניתן לבחור.

 

[בני הספל]

הקבוצה שהכי מעניין לשאול אותה

הם ניצולי השואה. איך הם התמודדו אז ובמשך הזמן ההוא ואיך הם התמודדו ומתמודדים על זה היום.
יש הדחקה נקודתית: אני חושב שכשאתה רץ להציל מישהו אתה לא חושב על ההשלכות ורק במבט לאחור אתה אומר "איזה מטומטם הייתי". ויש הדחקה לאורך זמן כמו אצל ניצולי השואה. לדעתי ההדחקה מהסוג השני היא מנגנון הכרחי אצל בני אדם לצורך הישרדות.היא חלק מההתמודדות.
היי שמי בני והייתי בשני המצבים...

 

[דאגרוטיפ]

וואו, בני.

השתנקתי למקרא דבריך, מודה.
קטונתי, אין מקום להשוואה.
-
למעשה כתבתי את הפמפלט הזה כי עומד בפני שבוע ואולי יותר של תקופה
לא ברורה שתעבור על בן משפחה אהוב, והיות שכבר הייתי באי אילו מצבים בריאותיים
שלא שבו מהם בחיים, המחשבות מנקרות בראש לא משנה מה אני בוחרת
לעשות כדי להסיטן ממני.
ואפרופו, למעט ההודעה הכנה שלך, אף אחד לא השיב.
גרציה.

 

[poseidon111]

את צודקת. לצערי ולמיטב זכרוני לא קיים אצלי

מנגנון שכזה. אולי זה למזלי, כי לא עברתי טראומות כל כך גדולות למעט מוות של אנשים אהובים. לא ברמה של בני, אהיה הראשון להודות.
יחד עם זאת, אחת מהבעיות הגדולות אצלי היא חוסר האפשרות של לומר לעצמי "כך העולם עובד" ולהניח לזה. גם לא אשכח ארועים כואבים.
המקרה ישכון לנצח במודעות שלי, גם אם לא תהיה לו השפעה מכרעת על היום יום שלי.