אמנות ההדחקה. מה טוב בה, ומה רע?

[Aronsona]

אני לא בטוח שאתה צודק.

גם האירוע הזה הוא טראומטי ביותר. הכחשה משמעותה שלא מכירים בקיומה של בעיה וכן, נדמה לי שגם כאן זו הדחקה.

 

[דאגרוטיפ]

אני משערת שמקור המילה הדחקה, הנו

מהפועל ד.ח.ק. לדחוק את גורם "ההפרעה" מעלינו.
ואולי בכפל משמעות לדחוק את הדחק.
לשון נופל על לשון, אם אכן זו המשמעות זו הדחקה בדרגה מסויימת, כן.

 

[בני הספל]

רק תיקון

לא את גורם ההפרעה אלא את ההפרעה עצמה. כי מגורם ההפרעה אי אפשר לברוח. זה המצב הנתון שנכפה עלינו. אלא אם אנחנו בורחים מבלי לעשות דבר.

 

[Aronsona]

נכון.

 

[דאגרוטיפ]

תודה על התיקון, בני

 

[Aronsona]

נראה לי שאת צודקת.

מודעים לבעיה ומנסים להדחיק אותה מהמחשבה החוצה.
כמו שכתבת למעלה, בלילה, כשהראש על הכר, היא מפריעה להירדם או מעירה בזעה קרה.

 

[poseidon111]

ההבדל הגדול הין הכחשה לבין הדחקה לאדם

הממוצע הוא התזמון. בהדחקה המוח עובד על אירוע שארע כבר.
הכחשה עובדת בדרך כלל בזמן הווה.

 

[Aronsona]

אני שוב לא בטוח. כאשר מדובר בנושא בריאותי

של קרוב משפחה שההמשך לא ידוע, נראה לי שקיים רצון להדחיק את הנושא.
כך נראה לי.

 

[לא מתדיין בקלות]

been there done that

בחלק הראשון של חיי פתרתי הכל בעיקר ע"י הדחקה
כי זה היה הכי קל, נוח ומעורפל.
מאז למדתי שלמעשה הדחקה זה בדיוק כמו דחייה. לדחות למועד לא ידוע או לרגע האחרון אם תרצו.
לרוב דברים לא מתפוגגים או מיושבים סתם כך ונאלצים להתמודד אבל בתנאים טובים פחות.

היום אני חסיד הבהירות והכאת ברזל בעודו לוהט.
למביט מהצד זה נראה הרואי, אבל אני יכול לומר לכם שלדעתי זו דווקא הדרך הקלה יותר,
כי התמודדות גוררת פעלתנות, וזו האחרונה לא רק שהיא מהווה את המרכיב המהותי לפתרון היא גם מכלה את משאב הזמן. משאב זמן שהיה שמור למרה שחורה.

נאלצתי להתמודד עם שני מקרים חסרי תקווה שונים, ואני עדיין כאן מלנקק לכם בכאילו.
אמפירית, גם אם לא באופן שניתן להוכיח זאת חד משמעי אני זוקף זאת לזכות ההתמודדות.


מצד שני...
למרות שהשלוקים מלאים בצבעי מאכל ומיני רעלנים אני לא בדיוק חופר לגבי ההשלכות..
מרענן וטעים החרא הזה, אז מדחיקים.

 

[Anna begins cc]

אני מהמדחיקות, כמובן.

כמעט בכל סיטואציה כזו של דאגה עמוקה, חרדה גדולה או אֵבל- אני מדחיקה.
האמת היא שהקטע הכואב הוא שאני לא מסוגלת להרגיש כמעט כלום ברגע שזה קורה.
אני מרגישה דברים רק בדיעבד.
כשקורה משהו, עצוב או שמח, אני מעבדת אותו שכלית, יודעת בדיוק איך צריך לפעול ולתפקד, אבל כמעט אף פעם לא מרגישה את הרגש התואם (עצב או שמחה)..
רק אחרי שעובר קצת זמן ואני מסוגלת להסתכל על הסיטואציה מבחוץ, הרגש נכנס לפעולה.

לפעמים ההדחקה הזאת מתנקמת בי והכאב יוצא ברגעים הכי לא מתאימים ובגלל דברים קטנים ולא משמעותיים,
אבל לרוב אני די רובוט. אני פשוט מתפקדת, עד שזה עובר.

אתן לך את אחת הסיטואציות בחיי בהן ההדחקה חזרה לנשוך אותי בתחת-
לפני כמה שנים החלטתי לנסוע. היה לי רע בארץ, לא מצאתי את עצמי, לא הצלחתי להחליט מה אני רוצה לעשות וכל הסביבה שלי אכזבה אותי בצורה כזאת או אחרת. רציתי מקום אחר ושונה ורחוק.
אז חשבתי על זה יומיים, וקניתי כרטיס טיסה פתוח לשנה. שבוע וחצי אח"כ הייתי על המטוס.
יש אנשים שזה צעד לגיטימי והגיוני עבורם.
בשבילי, זה היה הדבר הכי לא טיפוסי שיכולתי לעשות. אף אחד מהאנשים שמכירים אותי לא האמין שזה באמת קרה.
במהלך השבועיים שלפני הטיסה הייתי רגועה עד אפאטית. לא נלחצתי, לא דיברתי, לא התרגשתי או שמחתי, לא חשבתי על זה. היה נראה לי מגניב לנסוע ובזה זה הסתכם.
בשדה התעופה, שנייה לפני שנכנסתי דרך השערים, התחלתי לבכות בהיסטריה ולא הצלחתי להרגע.
הבטתי אחורה וראיתי שם את המשפחה שלי ואת עשרת החברים הכי קרובים שלי עומדים ונפרדים ממני- ופתאום זה תקף אותי.. לא הפסקתי לבכות בטיסה, לא הפסקתי לבכות כשהגעתי לשם. בכיתי בכל החודש הראשון שלי, כמעט בכל יום. לא ישנתי, לא דברתי עם אף אחד. לא עניתי לשיחות מהארץ ולא למיילים (מלבד אמא שלי). התמוטטתי לגמרי.
אחרי פחות מחודשיים כבר הייתי על המטוס בחזרה.


מלבד הסיפור הזה- לרוב הדחקה עובדת לי טוב. היא מאפשרת לתפקד מבלי להתמוטט, היא מאפשרת לטפל בדברים שצריך לטפל בהם בזמן משבר,
אבל לו יכולתי לבחור הייתי מעדיפה קצת פחות להדחיק וקצת יותר להרגיש באותו הרגע,
גם כדי להמנע מסיטואציות בהן כל הרגש מציף אותי בבת אחת ואני לא מצליחה להתמודד אתו
וגם כי לפעמים כשכולם עצובים מסביבי או מאושרים מסביבי- הייתי רוצה להרגיש את זה יחד איתם.

http://www.youtube.com/watch?v=yjE8RgR4m-c

 

[דאגרוטיפ]

טוב, זמן להתמודד עם מה שכתבתם (מניוקים)

אני מודה שלראשונה אני למדה שגבירת ההתמודדות עדיפה
מעצם היותה פשוטה יותר, על סך כל יתרונותיה , נבט.
עתה רק נותר לי לגבור על הפחד, ואני על הסוס בדהירת אל עבר
השלווה.
-
איני יודעה לאמוד על מאזניים מהו המחיר בעל משקל רב יותר
בין אם בזמן אירוע שבגינו נמלטים לאותו מנגנון מוזכר, ובין
אם זה שזמן פרעונו ממתין בחלוף הזמן.

אני יודעה לומר שחוויתי את שניהם, ואף אחד מהם לא
לא מועדף עלי על פני האחר. (לפחות לעת עתה)
אם שניכם זוכרים את אותו פוסט על פחדים, אז במדרג
הפחדים האישיים שלי מניתי את גדול הפחדים.
החשש מאובדן, החשש מרע כלשהו שיקרה לאהוביי
ויותר מכך, להיות שוב במצב בו האהוב חסר ישע,
ואילו אני במצב של חוסר אונים.

הדבר החשוב מכל שלמדתי משני הפוסטים שלכם,
זה לעשות את הכל על מנת להיות "חלשה" טרום
זמן האמת, על מנת שאוכל להיות "חזקה" כשיזדקקו
לתושיתי, או סתם להשען על כתפי.
כל עוד הפחד שולט, אין בי שום תועלת
וגרוע מכך, אני הופכת למשא.
-
אנושקה, גרציה על השיר היפה.

 

[לא מתדיין בקלות]

זונה!

אף מילה על שלוקים?!

 

[דאגרוטיפ]

למי קראת זונה, פוטו?

זונה, זונה אבל לא לוקקת שלוקים כאחרוני הקוקסים
ומתפארת בכך!
(אוח)

 

[לא מתדיין בקלות]

פוטו? לא תודה. הצטלמתי בבית.

חבל, דווקא רציתי לתת לך ללקוק משו.

 

[דאגרוטיפ]

אני ארביץ לך, נבט

ואז תצטרך לחבוש משהו.

 

[לא מתדיין בקלות]

הצחקת אותי.

אם לא שמת לב עכשיו קיץ. הילדים בבית
וזוגתי יכולה להכיל כמות מוגבלת של חבטות וסימנים כחולים.
בשובי אני נאלץ לספוג את שרידי האגרסיות.

אז את מנסה להפחיד אותי עם מכות?!

עופפו עליי כ"כ הרבה ספרים עבי כרס, עם הפינה ישר לפרצוף... ועוד כשאני ישן בשיא השלווה.
דרסו אותי עם אופניים, בימבות ומכוניות חשמליות וסתם שולחנות שנגררו על האצבע הקטנה של הרגל.
שמשתי כמקפצה חיה, כי הרי ידוע שלאבות אין בולבול, וכקיר טיפוס כי הרי למה נועדו הפטמות שלי אם לא לנקודות מאחז?!
וגם מסתבר שזה נורא מצחיק כשדוחפים לך אצבעות לתוך העין.

וזה רק מאתמול.


קדימה. תני את הכי חזק שיש לך.

 

[דאגרוטיפ]

זה היה נהדר, נבט! אבל בראשי יש תיאור אנקווזיטורי לעילא
שלא לבמה מהסוג הזה הוא נועד.
תתפרע בחרדתך.

 

[לא מתדיין בקלות]

'בנתי אותך.

 

[דאגרוטיפ]

אשיב לשניכם מאוחר יותר, מבטיחה.

קראתי ולא פעם אחת, הענקתם לי איזשהו נוחם, ויצאתי גם נשכרת
ואולי מצויידת בתהיות נוספות, גרציה.

 

[בני הספל]

פראגו