דת ומוסר פרק ב'
הטענה שהמוסר הוא אינטרס, או שכך הוא נתפס על כל פנים בעיני ליבוביץ, משוללת כל יסוד. המונח מוסר, בדיוק כמו הדת או הדתיות או האמונה, מכוון לציון מערכת ערכית, ולא תועלתנית. על מנת להווכח בדבר הזה די להציץ לדוגמה (אחת מני רבות) בתוכן העניינים של ספרו הקטן 'שיחות על מדע וערכים'. שם, בפרק ה', מצוינת הכותרת "ערכים - מוסריים, חברתיים, אמוניים, אסתטיים". ובדיון בתוך הפרק הוא כותב "נעבור מן הערכים בתחום המוסר (והוא עניין ההגינות) לערכים בתחום המציאות החברתית והפוליטית...ועתה נעבור לתחום שלישי של ערכים...תחום האמונה." דווקא משום שהמוסר הוא מערכת ערכית הוא מתחרה מול הדת על מעמדו כערך העליון (או בעצם כערך היחיד). אילו המוסר היה כלי ומכשיר לסיפוק אינטרסים לא היתה לו שום נגיעה לדת ולדת לא היתה שום נגיעה אליו, בדיוק כמו היחס בין דת למדע. לעומת זאת כותב ל' ב'מצוות מעשיות': "מוסר כערך מצד עצמו הוא קטיגוריה אתיאיסטית מובהקת. רק מי שרואה את האדם כתכלית וכערך עליון, ז.א. מי ששם את האדם במקום האל, יכול להיות אדם מוסרי. מי שתופס את האדם כאחד היצורים שבבריאה וזוכר את "שוויתי ה' לנגדי תמיד", אינו יכול לקבל את המוסר כקנה מידה וכאבן בוחן".
החידוש הגדול של תורת ישראל הוא שהיא כללה את מה שנהוג לכנות כציוויים מוסריים (כגון לא תרצח, לא תגנוב וכו') בתוך מערכת הציוויים של הדת, ובכך היא הפכה אותם לציווים דתיים, שתוקפם בא להם מכוחו של הערך הדתי ("אני ה"!), והפקיעה אותם מן המערכת הערכית המכונה "מוסר", שבה האדם בא במקום האל (עוד בעניין זה ראה כאן). לפיכך יכולים הנביאים להטיף למה שנראה לאורי כ"העדפת המוסר והצדק החברתי ע"פ הפולחן". זוהי הצגה טועה ומטעה של הדברים. קודם כל, הנביאים לא הכירו כלל את המונח "פולחן", שיש לו בימינו קונוטציה שלילית ומעלה אסוציאציה של פולחן אלילי או פולחן אישיות במשטרים טוטאליטריים. הנביאים מעולם לא ייחסו קונוטציה כזאת למצוות הטקסיות (שאז התבטאו בעיקר בקורבנות). מאמרו הידוע של הנביא שמואל "הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ, בְּקוֹל יְהוָה: הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כג כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר: יַעַן, מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ, מִמֶּלֶךְ." נאמר בשעת ויכוח מול שאול המלך, שהמרה את פי השם אשר ציווה על מעשה בלתי מוסרי בעליל - השמדת עם עמלק, וסבר שמילא את חובתו כלפי האל בהקרבת השלל לקרבן. שאול חטא בכך שפעל לפי מצפונו ולא לפי מה שצווה. זו עמדה אנטי מוסרית בעליל. כיוצא בו דברי הנביא עמוס "כִּי אִם-תַּעֲלוּ-לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. כג הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע. כד וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן. כה הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם-לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל." נאמרו על רקע הפיכת עבודת הקרבנות שבמקדש לכיסוי לעבודת אלילים ממש
"וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם". הנביאים יוצאים נגד הקורבנות או נגד המצוות הטקסיות בכלל רק במידה שהללו נתפסות כעיקרה של הדת וכמכפרות על כל החטאים, כמו שהיום נתפסות למשל מצוות הכשרות או איסור מלאכה בשבת. גזל, גניבה, עדות שקר, מעשי מרמה, פריצות ואונס אינם נתפסים אצל רוב הציבור החרדי כעבירות דתיות כלל, ומכל מקום אם הם מתרחשים חובה להסתירם מעיני הציבור ומעיני רשויות המדינה שרשויות החוק שלה נתפסים כבתי דין של הגויים. זה דינו של מי שהופך את התורה למוסר.
הטענה שהמוסר הוא אינטרס, או שכך הוא נתפס על כל פנים בעיני ליבוביץ, משוללת כל יסוד. המונח מוסר, בדיוק כמו הדת או הדתיות או האמונה, מכוון לציון מערכת ערכית, ולא תועלתנית. על מנת להווכח בדבר הזה די להציץ לדוגמה (אחת מני רבות) בתוכן העניינים של ספרו הקטן 'שיחות על מדע וערכים'. שם, בפרק ה', מצוינת הכותרת "ערכים - מוסריים, חברתיים, אמוניים, אסתטיים". ובדיון בתוך הפרק הוא כותב "נעבור מן הערכים בתחום המוסר (והוא עניין ההגינות) לערכים בתחום המציאות החברתית והפוליטית...ועתה נעבור לתחום שלישי של ערכים...תחום האמונה." דווקא משום שהמוסר הוא מערכת ערכית הוא מתחרה מול הדת על מעמדו כערך העליון (או בעצם כערך היחיד). אילו המוסר היה כלי ומכשיר לסיפוק אינטרסים לא היתה לו שום נגיעה לדת ולדת לא היתה שום נגיעה אליו, בדיוק כמו היחס בין דת למדע. לעומת זאת כותב ל' ב'מצוות מעשיות': "מוסר כערך מצד עצמו הוא קטיגוריה אתיאיסטית מובהקת. רק מי שרואה את האדם כתכלית וכערך עליון, ז.א. מי ששם את האדם במקום האל, יכול להיות אדם מוסרי. מי שתופס את האדם כאחד היצורים שבבריאה וזוכר את "שוויתי ה' לנגדי תמיד", אינו יכול לקבל את המוסר כקנה מידה וכאבן בוחן".
החידוש הגדול של תורת ישראל הוא שהיא כללה את מה שנהוג לכנות כציוויים מוסריים (כגון לא תרצח, לא תגנוב וכו') בתוך מערכת הציוויים של הדת, ובכך היא הפכה אותם לציווים דתיים, שתוקפם בא להם מכוחו של הערך הדתי ("אני ה"!), והפקיעה אותם מן המערכת הערכית המכונה "מוסר", שבה האדם בא במקום האל (עוד בעניין זה ראה כאן). לפיכך יכולים הנביאים להטיף למה שנראה לאורי כ"העדפת המוסר והצדק החברתי ע"פ הפולחן". זוהי הצגה טועה ומטעה של הדברים. קודם כל, הנביאים לא הכירו כלל את המונח "פולחן", שיש לו בימינו קונוטציה שלילית ומעלה אסוציאציה של פולחן אלילי או פולחן אישיות במשטרים טוטאליטריים. הנביאים מעולם לא ייחסו קונוטציה כזאת למצוות הטקסיות (שאז התבטאו בעיקר בקורבנות). מאמרו הידוע של הנביא שמואל "הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ, בְּקוֹל יְהוָה: הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כג כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר: יַעַן, מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ, מִמֶּלֶךְ." נאמר בשעת ויכוח מול שאול המלך, שהמרה את פי השם אשר ציווה על מעשה בלתי מוסרי בעליל - השמדת עם עמלק, וסבר שמילא את חובתו כלפי האל בהקרבת השלל לקרבן. שאול חטא בכך שפעל לפי מצפונו ולא לפי מה שצווה. זו עמדה אנטי מוסרית בעליל. כיוצא בו דברי הנביא עמוס "כִּי אִם-תַּעֲלוּ-לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. כג הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע. כד וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן. כה הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם-לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל." נאמרו על רקע הפיכת עבודת הקרבנות שבמקדש לכיסוי לעבודת אלילים ממש
"וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם". הנביאים יוצאים נגד הקורבנות או נגד המצוות הטקסיות בכלל רק במידה שהללו נתפסות כעיקרה של הדת וכמכפרות על כל החטאים, כמו שהיום נתפסות למשל מצוות הכשרות או איסור מלאכה בשבת. גזל, גניבה, עדות שקר, מעשי מרמה, פריצות ואונס אינם נתפסים אצל רוב הציבור החרדי כעבירות דתיות כלל, ומכל מקום אם הם מתרחשים חובה להסתירם מעיני הציבור ומעיני רשויות המדינה שרשויות החוק שלה נתפסים כבתי דין של הגויים. זה דינו של מי שהופך את התורה למוסר.
