היי היי + טריגר די רציני
תודה לך, מתוקה.
ניסיתי לנוח במיטה והכאבים גמרו אותי. לא עזר משכך כאבים חזק שלקחתי, ולא יכולתי אפילו לעלות לשח"ע לארוחת הערב שהזמין אותי. גם מצב הרוח שלי והדימומים על הפנים ולא רציתי שהילדים יראו אותי בוכה ככה. אז התפתלתי במיטה ואחר כך קמתי ולקחתי משכך אחר בעוצמה מקסימלית. לקחתי גם חצי סרוקוול (מותר לי עד 3 ביום) והרגשתי את הקו הדק בין שפיות לשיגעון, הרגשתי שוב כמו באפריל השנה איך מדגדג לי לעשות לעצמי אוברדוז ולנסוע לאיזה מקום להשלים את המלאכה. והאמת היא שאני לא צריכה לעשות הרבה: מספיק לי לאכול כמה ימים פול ממתקים או לחלופין לצום כמה ימים והופ - אני מתה מסוכרת וסיבוכיה או מהיפוגליקמיה (ירידה חדה ברמת הסוכר עד לעילפון ומצב שמסכן חיים). אני לא צריכה לעשות הרבה. יש עוד דברים שאני יכולה לעשות כמו לא לקחת כמה ימים את התרופות שלי, כ-15 סוגים (לא רק פסיכיאטריים כמובן) או לקחת אוברדוז. ומדגדג לי כמו אז. ואני שואלת את עצמי כמו אז האם עכשיו? הריגוש הזה. והכאב הזה. ואני בוכה. בוכה. הסרוקוול התחיל קצת להשפיע ואני קצת טושטוש וזה טוב, זה טשטוש בריא ובפיקוח. ישבתי על תיקיית הפרידה שלי ועדכנתי אותה. עדכנתי את רשימת האנשים שצריך לעדכן אם וכאשר חו"ח, עדכנתי את רשימת התרופות שהכנתי במחשב (אני מעדכנת אותה בהתאם לצורך כל פעם בלי קשר לפרידות), ועדכנתי הנחיות בנוגע לחתולה ובכלל. חשוב לי שהכול יהיה מסודר ונוח לשח"ע, שאותו מיניתי בלי שידע אפילו, לנהל את העניינים. הוא יעשה את זה הכי טוב ואני סומכת עליו בעיניים עצומות. דאגתי להכול וזה נסך בי רוגע מסוים, תחושה של שליטה על משהו.
ולידידי הדרוזי הגעתי כבר מאוחר מדיי, לא נשאר לו כמעט שום דבר שאני אוהבת, אז קניתי רק את מה שכן, קצת מדיי מכדי לבלמס ולהתנחם, אבל ניחא. הוא איש יקר ואני מכירה אותו ואת משפחתו כבר יותר מעשר שנים (הוא הכיר את אימא שלי ואת האקס השני שלי, מה שאומר שזה לפחות 11-12 שנים). ועכשיו אני אלך לקרוא קצת את הלקטורה המסכנה שהזנחתי ושהדדליין שלי הוא יום ראשון, וזה ספר ענק כמו אנציקלופדיה. אני מקווה שהוא לפחות מעניין, כי אין לי כוח עכשיו לזבאלה.
אלוהים, כמה שאני פוחדת.