לירן...
שמחה לקרוא מה שכתבת. באמת דמיינתי כאן משהו
אבל כמובן שעלו התנגדויות - הנה, אתה מתנגד למה שהצעתי...
טוב. אם אתה לא רוצה לריב, נמצא דרכים אחרות. אני מבינה עכשיו קצת יותר אולי מה שאתה יכול לעשות. נראה לי שברור לך שאתה כל הזמן צריך להיות נחמד לאמא שלך. נשמע כאילו יש לך המון רגשי אשם על התחושות שלך כלפיה. נשמע לי כאילו אתה לא נותן לתחושות הכעס והתסכול מקום, כבוד, תחושה שהן באות מאיפה שהוא. הן לא סתם התחושות האלו. לא המצאת אותן. זה השיפוט שלך כלפי עצמך שצריך להפחית, לא השיפוט שלך כלפי אמך. למה הצעתי לריב? ה"ריבים" שהצעתי היו בשבילי בהמון פעמים דרך לשני הצדדים להבין את התחושות האלו יותר טוב, את המקור שלהן, שלפעמים הוא מאוד מוחבא ומאוד קשה להגיע אליו בצורה שאתה "רוצה", עדינה ומבוקרת. היום אני לא צריכה את זה, אבל נשמע היה לי שאולי אתה יכול להעזר בזה ואולי גם אמך. כמובן שלא דיברתי על "לתקוף" - דיברתי על כך שכאשר אמא שלך מעצבנת אותך, מותר לך להגיב. מותר לך להגיב בעצבים - זה לא אומר לפרוק כל רסן. אבל זה אומר לתת למשהו בך לצאת החוצה יותר ממה שהוא יוצא עכשיו, שיאפשר איזו שהיא פתיחת סתימה. אולי גם אתה מפחד על אמא שלך הרבה יותר ממה שהיא שבירה במציאות. אבל. אם לא בא לך לריב, בהחלט יכול להיות שיש דרכים אחרות לפתוח את הסתימה, יותר טובות בשבילך. בכל מקרה אתה חייב לעצמך לפתוח את הסתימה - להבין את התגובות שלך, לקבל אותן, ולא להאשים את עצמך כל כך בהן. כמו שלאמך מגיע רק טוב, גם לך מגיע רק טוב. נשמע לי שבמקרה הזה יש בתוכך קצת פלונטר שדורש התרה, דורש הבנה והסתכלות עדינה על למה הדברים קשורים, מה עולה. יכול מאוד להיות שהסתימה, תחושת התסכול והתקיעות, נובעת מדברים שאתה מנסה לחסום כדי לא לראות. לא יודעת. אז בוא ננסה למצוא דרך לפתוח את הסתימה בלי לתקוף. בלי לפגוע כל כך לפי תפיסתך. איך עושים דבר כזה? איך מבינים את התגובות שלך? את הסיבות להן? סביר להניח שדרוש כאן תהליך יחסית מתמשך. דרך אחת זה פסיכולוג, שכל תפקידו זה לעזור בתהליך כזה, של התרת פלונטר. לי היתה פסיכולוגית מאוד טובה, מדהימה ואהובה, שעזרה לי לפתוח סתימות כאלו. אבל זה היה לפני שהגעתי לשמבאלה, והיום ברור לי שעם הכלים שיש לך אתה יכול לעשות זאת בעצמך, או בעזרת אנשים מכאן, בלי לשלם כל כך הרבה כסף. אני חושבת שכדאי שתעביר את עצמך, או תמצא דרך לעבור "טיפול" בעניין, שמטרתו התרת הקשר הזה. (מין "קורס הקשבה כזה של עשרה שיעורים
) נגיד, תתחייב להפגש עם עצמך בצורה כלשהי בנושא עד שתעבור שלב בעניין. אולי הטיפול יכול להיות פגישות עם מישהו משמבאלה להנחיה והכוונה קלות כאלו. אולי זה יותר קל עם עוד מישהו ואולי לא. אם נראה לך יותר קל בעזרת מישהו, אתה רוצה, אני מוכנה לנסות להעביר לך "טיפול" כזה. אתה צריך למצוא מישהו שמרגיש לך נכון לעבור אצלו טיפול או הנחיה שתפתח הרבה דברים. מה עושים בטיפול כזה? מעלים דברים. נותנים להם לצוף בצורה מבוקרת, ובצורה חוקרת, ובצורה שלא טוחנת מים ולא מתנגשת בקירות ולא נתקעת במקום. איך? דניאל הציע שחזור. אני לא מבינה בזה אבל זה נשמע לי אחלה וחלק מתהליך כזה. דרך שעזרה לי בעבר לטפל בעצמי כך היא שבתקופה כמו זו שאתה עובר, לעשות את הדבר הבא: תפוס את עצמך בכל פעם שאתה מתעצבן\עצוב\מתוסכל, ואז לך וכתוב ביומן או על דף (עם עט!!! לא על מחשב כדי שגם לתנועה תהיה משמעות) את כל מה שעולה לך בראש, בבטן, בלב, בגוף. לשבת ולכתוב. אולי חצי שעה, אולי יותר, מה שעולה בך ולא להתקמצן. ולא לנתח ולא לפחד. לתת לדברים לצאת בלי שליטה בכלל (אחרי הכל, כאן אתה כותב לעצמך. אחרי זה אתה יכול אפילו לזרוק את זה.) אולי תופתע. אחרי כמה פעמים כאלו, לשבת ולקרוא מה שכתבת גם יכול מאוד לעזור ולהאיר דברים באור אחר. ויש עוד הרבה טכניקות אחרות. אם אתה בעניין, אשמח לנסות להרחיב... וכמובן שגם אתה יכול למצוא בעצמך עוד שיטות, אם תנסה. לסיום, בעניין השיפוט - השיפוט העיקרי כאן הוא של עצמך. אתה מאשים את עצמך כל כך על איך שאתה מרגיש לאמך כאילו אתה לא קיים בכלל. אתה יכול לעבוד על כך בדרכים המוכרות לך לעבוד על שיפוט... אבל נשמע לי כרגע שיותר כדאי לך כרגע לעבוד על הסתימה ברגשות שלך, כמו שתיארתי לעיל, שלפי הבנתי מגבירה את השיפוט עשרת מונים. טוב. בהצלחה לירן (לא שיש לי ספק...
) באהבה, דורית כל כך הרבה יש לי להגיד פה...
