אני רוצה להאמין ביהודים - כי אין אחרת.
אז חשבתי שיקח לי כמה ימים כדי לעכל את האלבום החדש, מזה 5 שנים. אבל כשמדובר ביהודים, מי רוצה לחכות? חיכיתי מספיק. ואת היהודים אני רוצה לעכל איתכם. אני רוצה לשתף אתכם ולהתגבש מולכם, להראות לכם בדיוק מה לעסתי ואיך הטעם משפיע עליי. רציתי ולא רציתי את האלבום הרביעי, הכרתי וחוברתי ל-3 שהיוו בדיוק מה שהייתי צריכה. שלושת האלבומים הראשונים הפכו לחלק אינטגרלי מהנשמה שלי, החל מהלחנים, הצלילים וכלה במילים, במבטים. העיניים, האוזניים, הלב, הנשמה, הבטן, הרגליים, הידיים - כולם היו שותפים לחגיגה הזו שהגיעה לשיאה בהופעות ולעיתים גם בשיאים קטנים שלי עם עצמי, בדמעות. היהודים שהיו שם בשבילי בכל מקום [תודות ל-mp3], בכל זמן שרק רציתי ללחוץ על Play. רק לבחור. והיה שפע, למרות הכמות היתה האיכות שלא מצאתי בשומקום אחר. במיוחד היכולות הווקליות שמחברות אותי לאורית בעיקר. ואחרי תגובה ראשונית לפני שנים "מי זו הרוסיה הזו ולמה היא צורחת", אני מוצאת את עצמי מטורפת על כל חלק שבה, לא רק בכישרון, גם בתלתלים שהפכו לסמל, גם לתמונה שהפכה לנצר. כמו שתום אמר פעם, יש כאלו שאוהבים את החומרים שלהם ויש כאלו שאוהבים גם את האנשים שהם. זה מגיע למצב שאני לא מרגישה צורך להחליף איתו מילה, זה רק לראות אותו סביב כמה אנשים קטנים-גדולים שיונקים ממנו התייחסות עם איזה לאפה מרחוק לנופף ביד, כאילו אנחנו מכירים מספיק טוב, כאילו אין מה להוסיף, כאילו מחר אני אצלהם לשבת. ואיך שלא ארגיש ככה? עם החשיפה למיתרי הנשמה שלו, דרך המוזיקה המרהיבה שהמוכשר ברא ושזר במילים שהיו לכאורה פשוטות, אני מכירה אותו. מרגישה את הקירבה הכי אמיתית שיש. ואם תום נוהג להגיד שהרדיו הוא רק טפיחה על השכם, אני רוצה להכניס לו מכות. כי מגיע לו שהמכה תהיה מספיק חזקה. כמו שהוא חודר אלינו כל כך חזק. לא פעם, כשאתה עומד בשורה ראשונה, אתה רואה את העיניים שלו נוחתות על שלך... ואתה לא בטוח אם הוא רואה אותך כמו שאתה רואה אותו. אבל אתה מרגיש. וכשאתה מרגיש, אתה לא צריך יותר שומדבר. כאמור, פחדתי מהאלבום הזה. כי הוא בא אחרי תקופה לא פשוטה עם תהפוכות לא קטנות. פחדתי שאתאכזב, שזה יהרוס את הרצף פחדתי פחד מוות, שמכאן אפשר רק לרדת. כי מי יכול על 'מציאות נפרדת', 'היהודים' ו'פחד מוות'??? אפילו חששתי שהיהודים עצמם, לא יכולים לשחזר כזו הצלחה. מה שמסביר את הנאת ההופעות שוב ושוב, מבלי לרטון שחסר רפרטואר. אני מקשיבה לאלבום, כן, הטקסטים פחות שורפים. כן, הסאונד השתבח פלאים. כן, אותן צרחות מצמררות שאף הן התחדדו והתכשרו (מלשון כישרון, לא לחפש במילון...). ולמה אני צריכה עוד ג'קי? ג'קי חלמה על שמיים ב'מציאות נפרדת'. ב'פורטה' היא אפילו כבר לא מחכה עד שזה יעבור... גם לחלום היא כבר לא. ואין מה להגיד, מלחמה שקטה יש רק אחת והיא משותפת לכולנו, ההבדל הוא במאמץ ובנצחונות המשנים בין אדם לאדם. גם אין ספק שזו, ששאלה לאן הוא הולך והיתה תלויה בו כל כך... התקדמה מספיק כדי לעזוב. למרות שהיא אוהבת ומתגעגעת. למרות שהיא משתדלת בשבילו. שימו לב, היא לא נחבאת אל עצמה בכאב, היא שואלת מה איתו. אפילו זה שקרא לה אלה... גם הוא חיפש את עצמו, אולם בניו יורק סיטי. נראה לי שהוא כבר לא צריך אותה יותר. זוכרים את הימים שכולו היה בגנבה וכמה ימים היה במצב איום...? אז הוא מתחיל להתמודד... למרות שהוא לא יכול אחרת. אני מאמינה בו. אני מקשיבה לו, בעיקר. זה שפחד ליפול כבר התחיל להשלים עם העובדה ולהגיד לעצמו "ככה אני". לגבי ההוא שרצה להשיב מה שאבד וללמוד לעוף, נראה שהוא לומד פשוט להיות, באופטימיות. ואני לא מאשימה אותו. גם זו שזועקת לאבא, התעשתה והיא לומדת ממש עכשיו... בידיעה שהוא רואה ושומע אותה. ואולי בעצם סמי שלא טרחנו או הצלחנו להבין הוא באמתחופשי ואנחנו יודעים עליו קצת יותר... בכלל, החיפוש המתמיד אחר אלוהים, קיבל משהו יותר סבלני, "יש אלוהים אחד בתוך אלפי תפילות" הוא מספר... תמצאו פחות מוות, והרבה אהבה תופסת שטח גדול יותר. שימו לב כי הצורך לעוף, נרגע. המציאות כנראה יותר "אכילה". זוכרים את ההבטחה התמידית שצרחנו: בסוף תבכו? אז אפשר לראות שהיא נחלשה יותר, אפילו לעולם מצידי. השירים מקבלים גוון צבע יותר מחזק ב'פורטה'. והם לא על חשבון הטקסטים השורפים, הסולואים הכובשים, הם רק המשך. המשך וחלק בלתי נפרד למרות השונות שבו. אקמול 'פורטה' לנפש. פחות אובדני. פחות מוותר. יותר מחבק. יותר מעודד. לא רק מבין - למרות שפעם זה כל מה שהיינו צריכים... הרגיעה הזו דרושה לכולנו שסופגים 3 אלבומים מכסחים. הפעם, מביאים אותנו למיתון. כבודם של שלושת האלבומים הללו במקומו מונח. לא מעוניינת יותר לשחזר, שומרת על ייחודם במדף ומוסיפה את 'פורטה' בחיוך. ויודעת, שיותר אנשים יניחו על מדפם. לא קוראת לזה מיינסטרים, כוכב נולד - נינט, אני קוראת לזה בגרות. אני גדלה איתכם, עוד 3 חודשים ימלאו לי 20 שנה כמו ג'קי שנדפק לה כבר המוח. ואני נשארת איתכם כאן, עד שזה יעבור ומאחלת לכם הרבה אושר והצלחה, גם בחיים האישיים. כי אתם מגישים פה הרבה מעבר למוזיקה. לכל היהודימים שפה, הקרובים אליי יותר והקרובים אליי פחות תתחדשו ותאהבו, את כל מה שסביבכם [אל תשכחו גם את עצמכם]. להורים החדשים, שאני כל כך מעריכה ואוהבת תתחדשו ותתברכו בילד, תתנו לו כל מה שאי פעם חלמתם לקבל. ואל ששכחו שגם אתם הייתם ילדים פעם ולדנה ז"ל, מתרסק לי הלב <גם מבלי להכיר אותך> שאת לא פה איתנו לזכות לאלבום הזה, שאולי... אולי היה מרפא אותך?
שני ילדים יקרים שיכלו למצוא עצמם במקום שהיא נמצאת, תשמרו על שניכם מכל משמר. אתם יודעים מי אתם. וכמה אני אוהבת (ו)אתכם. איתכם תמיד. ב-
שלם.
אז חשבתי שיקח לי כמה ימים כדי לעכל את האלבום החדש, מזה 5 שנים. אבל כשמדובר ביהודים, מי רוצה לחכות? חיכיתי מספיק. ואת היהודים אני רוצה לעכל איתכם. אני רוצה לשתף אתכם ולהתגבש מולכם, להראות לכם בדיוק מה לעסתי ואיך הטעם משפיע עליי. רציתי ולא רציתי את האלבום הרביעי, הכרתי וחוברתי ל-3 שהיוו בדיוק מה שהייתי צריכה. שלושת האלבומים הראשונים הפכו לחלק אינטגרלי מהנשמה שלי, החל מהלחנים, הצלילים וכלה במילים, במבטים. העיניים, האוזניים, הלב, הנשמה, הבטן, הרגליים, הידיים - כולם היו שותפים לחגיגה הזו שהגיעה לשיאה בהופעות ולעיתים גם בשיאים קטנים שלי עם עצמי, בדמעות. היהודים שהיו שם בשבילי בכל מקום [תודות ל-mp3], בכל זמן שרק רציתי ללחוץ על Play. רק לבחור. והיה שפע, למרות הכמות היתה האיכות שלא מצאתי בשומקום אחר. במיוחד היכולות הווקליות שמחברות אותי לאורית בעיקר. ואחרי תגובה ראשונית לפני שנים "מי זו הרוסיה הזו ולמה היא צורחת", אני מוצאת את עצמי מטורפת על כל חלק שבה, לא רק בכישרון, גם בתלתלים שהפכו לסמל, גם לתמונה שהפכה לנצר. כמו שתום אמר פעם, יש כאלו שאוהבים את החומרים שלהם ויש כאלו שאוהבים גם את האנשים שהם. זה מגיע למצב שאני לא מרגישה צורך להחליף איתו מילה, זה רק לראות אותו סביב כמה אנשים קטנים-גדולים שיונקים ממנו התייחסות עם איזה לאפה מרחוק לנופף ביד, כאילו אנחנו מכירים מספיק טוב, כאילו אין מה להוסיף, כאילו מחר אני אצלהם לשבת. ואיך שלא ארגיש ככה? עם החשיפה למיתרי הנשמה שלו, דרך המוזיקה המרהיבה שהמוכשר ברא ושזר במילים שהיו לכאורה פשוטות, אני מכירה אותו. מרגישה את הקירבה הכי אמיתית שיש. ואם תום נוהג להגיד שהרדיו הוא רק טפיחה על השכם, אני רוצה להכניס לו מכות. כי מגיע לו שהמכה תהיה מספיק חזקה. כמו שהוא חודר אלינו כל כך חזק. לא פעם, כשאתה עומד בשורה ראשונה, אתה רואה את העיניים שלו נוחתות על שלך... ואתה לא בטוח אם הוא רואה אותך כמו שאתה רואה אותו. אבל אתה מרגיש. וכשאתה מרגיש, אתה לא צריך יותר שומדבר. כאמור, פחדתי מהאלבום הזה. כי הוא בא אחרי תקופה לא פשוטה עם תהפוכות לא קטנות. פחדתי שאתאכזב, שזה יהרוס את הרצף פחדתי פחד מוות, שמכאן אפשר רק לרדת. כי מי יכול על 'מציאות נפרדת', 'היהודים' ו'פחד מוות'??? אפילו חששתי שהיהודים עצמם, לא יכולים לשחזר כזו הצלחה. מה שמסביר את הנאת ההופעות שוב ושוב, מבלי לרטון שחסר רפרטואר. אני מקשיבה לאלבום, כן, הטקסטים פחות שורפים. כן, הסאונד השתבח פלאים. כן, אותן צרחות מצמררות שאף הן התחדדו והתכשרו (מלשון כישרון, לא לחפש במילון...). ולמה אני צריכה עוד ג'קי? ג'קי חלמה על שמיים ב'מציאות נפרדת'. ב'פורטה' היא אפילו כבר לא מחכה עד שזה יעבור... גם לחלום היא כבר לא. ואין מה להגיד, מלחמה שקטה יש רק אחת והיא משותפת לכולנו, ההבדל הוא במאמץ ובנצחונות המשנים בין אדם לאדם. גם אין ספק שזו, ששאלה לאן הוא הולך והיתה תלויה בו כל כך... התקדמה מספיק כדי לעזוב. למרות שהיא אוהבת ומתגעגעת. למרות שהיא משתדלת בשבילו. שימו לב, היא לא נחבאת אל עצמה בכאב, היא שואלת מה איתו. אפילו זה שקרא לה אלה... גם הוא חיפש את עצמו, אולם בניו יורק סיטי. נראה לי שהוא כבר לא צריך אותה יותר. זוכרים את הימים שכולו היה בגנבה וכמה ימים היה במצב איום...? אז הוא מתחיל להתמודד... למרות שהוא לא יכול אחרת. אני מאמינה בו. אני מקשיבה לו, בעיקר. זה שפחד ליפול כבר התחיל להשלים עם העובדה ולהגיד לעצמו "ככה אני". לגבי ההוא שרצה להשיב מה שאבד וללמוד לעוף, נראה שהוא לומד פשוט להיות, באופטימיות. ואני לא מאשימה אותו. גם זו שזועקת לאבא, התעשתה והיא לומדת ממש עכשיו... בידיעה שהוא רואה ושומע אותה. ואולי בעצם סמי שלא טרחנו או הצלחנו להבין הוא באמתחופשי ואנחנו יודעים עליו קצת יותר... בכלל, החיפוש המתמיד אחר אלוהים, קיבל משהו יותר סבלני, "יש אלוהים אחד בתוך אלפי תפילות" הוא מספר... תמצאו פחות מוות, והרבה אהבה תופסת שטח גדול יותר. שימו לב כי הצורך לעוף, נרגע. המציאות כנראה יותר "אכילה". זוכרים את ההבטחה התמידית שצרחנו: בסוף תבכו? אז אפשר לראות שהיא נחלשה יותר, אפילו לעולם מצידי. השירים מקבלים גוון צבע יותר מחזק ב'פורטה'. והם לא על חשבון הטקסטים השורפים, הסולואים הכובשים, הם רק המשך. המשך וחלק בלתי נפרד למרות השונות שבו. אקמול 'פורטה' לנפש. פחות אובדני. פחות מוותר. יותר מחבק. יותר מעודד. לא רק מבין - למרות שפעם זה כל מה שהיינו צריכים... הרגיעה הזו דרושה לכולנו שסופגים 3 אלבומים מכסחים. הפעם, מביאים אותנו למיתון. כבודם של שלושת האלבומים הללו במקומו מונח. לא מעוניינת יותר לשחזר, שומרת על ייחודם במדף ומוסיפה את 'פורטה' בחיוך. ויודעת, שיותר אנשים יניחו על מדפם. לא קוראת לזה מיינסטרים, כוכב נולד - נינט, אני קוראת לזה בגרות. אני גדלה איתכם, עוד 3 חודשים ימלאו לי 20 שנה כמו ג'קי שנדפק לה כבר המוח. ואני נשארת איתכם כאן, עד שזה יעבור ומאחלת לכם הרבה אושר והצלחה, גם בחיים האישיים. כי אתם מגישים פה הרבה מעבר למוזיקה. לכל היהודימים שפה, הקרובים אליי יותר והקרובים אליי פחות תתחדשו ותאהבו, את כל מה שסביבכם [אל תשכחו גם את עצמכם]. להורים החדשים, שאני כל כך מעריכה ואוהבת תתחדשו ותתברכו בילד, תתנו לו כל מה שאי פעם חלמתם לקבל. ואל ששכחו שגם אתם הייתם ילדים פעם ולדנה ז"ל, מתרסק לי הלב <גם מבלי להכיר אותך> שאת לא פה איתנו לזכות לאלבום הזה, שאולי... אולי היה מרפא אותך?
