טוב, תובנות../images/Emo70.gif אני נענית לאתגר, לשתף בהן.
יאקים, באמת אין לי זמן בימים אלה ("החופש הגדול", שתמיד אהבתי אותו מאד בתור תלמידה, ואח"כ גם בתור אמא לילדֵי בית-ספר, נעשה מעיק מבחינתי כאמא להורים צעירים.
. אני מותשת, וחולמת שגם לי יהיה פעם, ולו רק "חופש קטן" או איזו חופשונת של יומיים, שלושה בלי שום מחוייבויות). ואעפ"כ, השקעתי וקראתי את כל השרשור הזה. על חלק מהדברים רק רפרפתי, כי סבלנותי כבר פוקעת. אבל הגעתי לכמה מסקנות. קודם כל, מתוך הקישור שהביאה פצק רשת, נזכרתי בספר "ודייק", שאף פעם לא זכיתי להחזיק בו בידי, אלא רק שמעתי עליו בלי סוף. (אבל
כן זכיתי להכיר ולארח בדירתנו פעם את אחד ממחבריו, מרדכי רון, עם אשתו יזהרה. וגם להגיע לביקור תנחומים אצלו, כשהיא נפטרה). אז בוויקיפדיה מצאתי את הקטע המעניין הזה (וההדגשות שלי): "הביקורת העיקרית נגד הספר כיום היא שלא סיפק הסבר בלשני להצעה המדויקת לדעת המחברים. יתר על כן, לעתים פסל הספר ביטויים תקינים מבחינה דקדוקית שיש להם שורשים היסטוריים. כך, למשל, נכתב ב"ודייק": "אמור: אפילו ירד גשם, נצא לטייל.
אל תאמר: אפילו אם""; זאת למרות שהמילונאי אברהם אבן-שושן הציג עדויות לקיומו של
"אפילו אם" במקורות, מימי חז"ל ועד לימי תחיית הלשון העברית, בכתביהם ביאליק, מנדלי מוכר ספרים ואחד העם.". מתוך כל הדיונים בשרשור הזה, הגעתי למסקנה שבכל זאת "עברית קשה שפה", ושאכן, עדיף לי אישית, לפחות: א. לא לתקן אחרים, אלא אם נתבקשתי לעשות כן. (את זה אני מיישמת כבר באופן כמעט מושלם בשנים האחרונות. איך "כמעט"? זה כבר סיפור לפעם אחרת).
ב. לסמוך על התחושות הפנימיות שלי, לדבר ולכתוב כמו שנראה לי נכון או מתאים
לי. ולא להיכנע לתכתיבים של אחרים, כי לא בהכרח הם תמיד "צודקים יותר". וגם אם כן, השפה שייכת לכולנו. אישית אני לא סובלת שיבושים, אבל לא יכולה להכריח אחרים להימנע מהם. מה גם שהשפה שלי לא תמיד טהורה לגמרי.