ככה. כולל טריגר בפנים, כמובן. וארוך לאללה.
רקע כללי -
הייתי בת קצת לפני 18. שנאתי את עצמי. חשבתי שאני מכוערת ומזעזעת ואף אחד אף פעם לא ירצה אותי. תמיד הייתי בFriend zone. גם כשלא הייתי שם, הצלחתי לפספס את זה. הייתי שותה הרבה בזמנו. גם כי לא היה משהו טוב יותר לעשות באריאל וזה פחות או יותר מה שעשינו כל הזמן, אבל גם כי זה עזר לי להשתחרר קצת מהשנאה העצמית שלי. הכל היה הרבה יותר טוב ונחמד כשהייתי שיכורה.
אחד הידידים היותר טובים שלי היה בחור שתמיד ניצל כל הזדמנות שהיינו לבד בשביל לשלוח אליי ידיים. אף פעם לא דיברנו על זה - ניסיתי אבל הוא תמיד התחמק משיחה בנושא ואם הייתי ממש לוחצת, הוא היה נעלם לי לתקופה מסויימת. לא רציתי אותו, לא נמשכתי אליו, הוא לא עניין אותי בכלל, אבל כל כך פחדתי ממה שיקרה אם אני אנתק איתו את הקשר, שפשוט לא יכלתי להתנגד. גם ממש סקרן אותי להבין למה לעזאזל אני. למה מכל הבנות הוא בחר בי. היום, אחרי שיחות עם לא מעט בנות שהיו באותה חבורה ועם עוד אנשים שהיו קרובים אלינו אני מבינה שהוא פשוט זיהה שהייתי טרף קל. אבל אני מקדימה את המאוחר.
בכל מקרה, למה לא ברחתי ממנו אז?
קודם כל, הוא היה ציר דיי רציני בחבורה. להתנגח איתו, לנתק איתו קשר, להתעמת איתו - אומר לאבד את החברים שלי. היה לי ברור שהם יעמדו לצידו כי מי כבר אני? בחורה שמנה שאף בחור לא שם עלייה, והוא חתיך, יכול להשיג כל בחורה שהוא רק רוצה, למה לו להתעסק איתי, ועוד בהחבא?!
מעבר לזה, ניסיתי לדבר על זה עם כמה חברות שלא קשורות לאותה החבורה. כולן אמרו לי פחות או יותר אותו דבר - שאם בחור חתיך ונחשק כמוהו מתעסק איתך, את סותמת את הפה וזורמת, שמה כבר יקרה - מקסימום תצברי קצת נסיון מיני. הן מאוד זלזלו בתחושות שלי של לא נעים לי ומה שקורה שם לא בסדר.
אז הבנתי יפה מאוד איפה המקום שלי בחברה, ולא התרחקתי מהאידיוט. ניסיתי כמה שיותר להמנע ממפגשים של אחד על אחד איתו.
עכשיו לאונס עצמו.
זה היה סוף יולי תחילת אוגוסט. סיימתי י"ב. קיץ של הוללות ושתייה וכל לילה לשבת בחוץ.
באחד הלילות ישבנו בחצר של אחד החבר'ה. קצת שותים, קצת מתווכחים כרגיל על נושאים ברומו של עולם. הויכוח קצת מתחמם והוא עוזב את הפגישה בעצבים.
אחרי שעה או משהו הוא מתקשר אליי, כולו מסכן ואומלל. הויכוח הכניס אותי לדכאון ועצוב לי ואת היחידה שיכולה לעודד אותי ומתישהו הבטחת שנשב יחד על בקבוק וודקה ופה ושם ואני פשוט לא מסוגלת להגיד לו שלא, אני לא רוצה לשבת איתך לבד. אני גם מפחדת, לא רוצה שיעלם לי שוב כמו שהוא היה עושה מדי פעם. אז אני באה. אנחנו קונים בקבוק וודקה ובקבוק מיץ. הולכים לאיזו סמטה. שתיתי הרבה יותר ממנו, הוא מזג לי כל הזמן, ולעצמו בקושי מזג.
מפה דברים קצת מתערבבים ואני לא זוכרת את סדר העניינים המדוייק, רק פלאשבקים. אבל אני זוכרת שהוא התחיל לשלוח ידיים מתחת לחולצה שלי. בהתחלה ניסיתי להזיז אותן, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא יעזור. אז ויתרתי. הוא הרבה יותר גדול ממני פיזית והרבה פחות שיכור ממני ומפחיד אותי להלחם בו. אז מוותרת.
וידיים מתחת לחולצה ובתוך המכנסיים והוא מנשק אותי והכל מסתובב סביבי ואז פתאום אני על הרצפה, אין לי מושג איך בכלל הגעתי לשם. והוא מעליי והוא כל כך כבד והכל כל כך כואב, ואנחנו בחוץ למען השם! באיזו פינה חשוכה ואנשים עוברים והוא שם לי יד על הפה בשביל שלא אצעק ולא אכפת לו בכלל שאני עוד שנייה נחנקת. ואני לא זוכרת כלום מעבר לזה. רק כאב ופחד וחוסר אוויר.
אני לא ממש זוכרת איך הגעתי הבייתה. יש לי אימג' שבו שנינו יושבים ומעשנים סיגריה, אני לא מצליחה להזכר שזה קרה לפני אז אני מניחה שזה קרה אחרי.
ביום למחרת קלטתי מה קרה. התקשרתי לחברה הכי טובה וקיבלתי שטיפה של אני זונה ומפגרת וברור שמגיע לי וכו'. איכשהו, כל העיר ידעה על זה אחרי פחות מיום. זה לא הגיע ממני ולא ממנה אז אני מניחה שהוא דיבר. התגובות שהגיעו מעולם היו אותו דבר. הסיפור הוא אותו סיפור. אני זונה ואני שרמוטה, הוא גבר-גבר. ההרגשה שלי, הפחד שלי, העובדה שנכנסתי לדכאון טוטאלי, המקלחות הארוכות בהן קרצפתי את עצמי למוות... כלום לא מעניין. הוא הבסדר ואני הלא בסדר. אז סתמתי את הפה. זרמתי עם הבדיחות של החבר'ה, עם הביקורת של החברה סביבי.
אחרי כמה שנים, שלוש אולי, הוא התנצל. אמר שהוא מצטער אם פגע בי. שלחתי אותו לעזאזל.
לקח לי יותר מחמש שנים להפסיק להפנים את מה שלימדו אותי, שזו אשמתי, ולהתחיל להאשים אותו. לקח לי עוד כשנה וחצי ללמוד לקרוא לילד בשמו ולהבין שמה שקרה שם זה "אונס". לא טעות, לא השתובבות של ילדים בני 18, לא החלטה שגויה משכרות, אלא אונס (אגב, התייעצתי בזמנו עם עו"ד שמתמחה בנושא - אני לא אומרת דברים סתם).
התחלתי לדבר עם חברות שלי מאותה תקופה, מסתבר שהוא עבריין מין לא קטן. שאני לא היחידה. לא היחידה שהוא שלח אלייה ידיים. ככל הנראה גם לא היחידה שהוא אנס. ההחלטה לא להגיש תלונה במשטרה נבעה בעיקר מהעובדה שהייתי צריכה לעכל את כל הנושא הזה, וחלון הזמן שבין הגילוי הזה ובין התחלת תקופת ההתיישנות היה ממש מזערי.
בכל מקרה (הנה כבר מסיימת)
לפני כחודשיים, מפה לשם, קרה שאחת החברות הכי טובות שלי ניסתה לחזור לקשר ידידותי עם המיתולוגי שלה, שהוא במקרה חבר ממש טוב של האנס. אז היא התנתה את הקשר המתחדש שלהם בשיחה בנושא, באישורי כמובן. הוא היה קצת בשוק, פנה לאנס לברורים, ההוא כמובן הכחיש את הכל. התקשר. עניתי כי לא זיהיתי את המספר, הייתי שנייה לפני ישיבה אז יצאתי החוצה בשביל לא לבכות מול כולם, והוא התחיל לצעוק עליי, להאשים, לאיים. אז ניסיתי להתעמת איתו.
אני לא אנסתי אותך, את רצית את זה בדיוק כמוני. ואיך, איך שאלתי אותו. איך רציתי אם בכלל לא הייתי מודעת למה שקורה? איך נהנתי אם הכאבת לי, אם הזכרון הכי מוחשי שלי הוא של פחד וכאב? ואני לא היחידה, אתה יודע. כל ההתנהגות המינית שלך היא אלימה, היא ברוטלית. גם לפני, כל הפעמים האלו, ששלחת אליי ידיים, ששלחת אל חברות שלי, שנישקת בנות בכוח. הכחיש את הכל. אמרתי לו שאם הוא יתקשר אלי עוד פעם אני מגישה תלונה במשטרה על הטרדה ואיומים.
מאז לא שמעתי ממנו.
זהו.