אני מאמינה שכן.
אני באמת מאמינה שיצר האדם רע מנעוריו. לקח לי הרבה מאוד זמן לקבל את זה, אבל עכשיו אני מאמינה בזה. האמת שמה ששכנע אותי הם ארבעה דברים: "התפוז המכני", "דוגוויל" "אדם בן כלב" וקצת פחות, וכל זאת - "על העיוורון". (
ים לארבעתם בהמשך) כשצפיתי ב
"תפוז המכני" (יצירת מופת), כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה להסתיר את העיניים. לצערי (או לשמחתי, תלו יאיך מסתכלים על זה), ידיד שלי החזיק לי אותם חזק-חזק כדי שאני אצפה בכל האונס כשברקע מתנגן לו לודוויג ואן, ובכל האלימות כשברקע שרים "שיר אשיר בגשם", ואראה את כל הקומפוזיציות המושלמות והצבעים המשלימים והטוהר והסימטריה מתנפצים כנגד הרוע שניגר מהדמויות. וזה הרג אותי, זה פשוט הרג אותי איך דמות יכולה להיות ל-כך רעה. ועוד יותר הרג אותי איך אני, בתור צופה, בתור קהל, הייתי צריכה לבחור מה אני מעדיפה - אם הוא ישאר רע, או יקבל את הטיפול הנוראי הזה. אני הייתי צריכה לבחור וכל בחירה הייתה רעה. והזדהיתי איתו, הזדהיתי וריחמתי עליו כשכאב לו. כשהוא שמע את המלחין האהוב עליו וכאב לו. ריחמתי עליו כי לא מגיע לו, אבל הכי מגיע לו בעולם שיכאב לו, לא? לא יודעת. הסרט הזה מתאר באופן מושלם את היופי שברוע. לא כמו שאנחנו אוהבים להציג אותו - רע, מלוכלך, נלוז. משהו שאנחנו מתעלמים ממנו, מוציאים מחיינו, שמים בצד. משהו שלא שייך לנו. לא, הרוע ב"תפוז המכני" הוא אצלנו - הוא יפה, וטהור, וסימטרי. הוא הבן שאנחנו רוצים לסלק מהבית כי הוא רע, ומצד שני הוא אנחנו, כי אנחנו רוצים לסלק אותו. הוא הדמות הנוראית שאונסת ומתעללת ללא שום סיבה, והוא אנחנו - שרוצים לנקות אותו ע"י כאב, ע"י אלימות. ב
"דוגוויל" מראים את זה קצת אחרת. הטוב מוצג כהתנשאות. גם זה סרט ששינה לי חלק מהתפיסות, בעיקר בגלל איך שהטוב מוצג, פחות בגלל איך שהרוע. כי גרייס נותנת מעצמה הכל - היא תעשה הכל כדי שיהיה לחברה שהיא חיה בה טוב. היא תלכלך את כפות ידיה העדינות, היא תקריב את מקום מגוריה, היא תעזור לכל אחד בעיירה הקטנה במה שהוא צריך. והיא לא תשים את הגבול, כי היא רק צריכה לתת, כי הם רק עוזרים לה. ואנחנו, בתור צופים, נרחם עליה. נכעס על בני העיירה כפויי הטובה שפוגעים בה ללא רחם, שאונסים אותה, שגוזלים ממנה הכל, ששמים עליה קולר ומתייחסים אליה כמו לכלב. שמנפצים לה את הבובות אחת-אחת, מול העיניים. והיא? כשאבא שלה מגיע והם מדברים, כל הטוב שלה הופך לשקר אחד גדול. להתנשאות אחת גדולה. גרייס היא לא אחרת מאשר מתנשאת. הטוב שלה בא לחפות על הרגשות האמיתיים שלה - על הרצון שלה להבעיר את כל העיירה הזאת על אנשיה, שתכפר על כל הרוע שהיא גרמה לה, על כל הסבל. והיא עושה את זה. היא נכנעת ליצרים שלה, היא הורגת את הילדים אחד-אחד, אל מול עיניה של האמא. היא שורפת את העיירה ואת האנשים ואת הזכרונות ואת כל הרוע שדבק בה. ומה יש לנו כאן בעצם? יצרים בסיסיים של האדם. היצר לקבל עוד, ועוד ועוד, ה
אנושיות של בני העיירה הנידחת. אנושיות - כי זה נמצא אצל כל אחד מאיתנו. והסגפנות של גרייס. דחיקת הרגשות לטובת הנורמות החברתיות שנכפות עלינו בעקבות הסביבה שלנו - הרצון שלנו להתפס כ"טובים", כ"נותנים", כקורבנות, בעצם, כדי להרגיש טוב
עם עצמנו. גרייס מתחמקת כאן מהאנושיות שלה - היא מנסה להתפס, אפילו אם זה בעיני עצמה, כחזקה יותר מהיצרים הבסיסיים שלה כיצור אנושי, כבעל חיים. לא, היא צריכה "לתת". דווקא כשהיא נכנעת, היא הכי אנושית. כי היא רעה. כי היא עושה מה שהיא מרגישה, פועלת לפי הרצונות שלה ולא לפי רצונות ותפיסות החברה. על
"אדם בן כלב" אין הרבה מה לפרט. אני חושבת שהשואה בכלל היא משהו שגרם לי להבין שאנחנו רעים. כי יש כאן אנשים. מדובר כאן, באופן כללי, באנשים, כמונו, בדיוק כמונו. אנשים שנסחפו לתוך משהו בלי שהם שמו לב בכלל לאן הם נסחפים. אנשים שנתנו להם כוח והם ניצלו אותו כדי לבטא את כל מאוויהם הנסתרים. כי פתאום החברה הפכה להיות כזאת שמתירה התנהגות. פתאום זה היה ב
נורמה להתעלל. פתאום, כשאנשים לא הסתכלו עליך בעין רעה, זה היה מקובל. אז אפשר היה לשחרר את זה. לתת לכל היצרים המודחקים שלנו לצאת החוצה, לפגוע, לרטש, להשפיל, לקחת בנאדם ולהפוך אותו לחית המחמד שלך. בנאדם. לגרום לו לנבוח. ו
"על העיוורון", בעיני, מייצג יותר מכל את יצריו הבסיסיים של האדם ויצריה הבסיסיים של החברה. הפסקנו לראות, אז אנחנו קצת-פחות חושבים. אף אחד לא רואה אותנו אז אפשר לשחרר את הדחפים הכמוסים, יש לנו כוח אז אפשר לאנוס. לספק את יצר המין. פתאום החברה איבדה את הנורמות שלה, פשוט כי כל אחד צריך לשרוד. זזים בלהקות וצדים איש-איש לעצמו. כל הרבדים, כל מה שהופך אותנו לנעלים יותר מבעלי חיים אחרים - הכל נעלם. זה רק כדי לשרוד, כאילו כל הקליפות החיצוניות של המוח נעלמו יחד עם הראיה, וכל הלבן שטף החוצה את הקורטקס, ואת האמיגדלה, ואת הקורפוס קולוסום ואת ההיפוקמפוס, והשאיר לנו את ה היפות'למוס ואת גזע המוח. זה הכל רעב וצמא ולהתרבות, אפילו היגיינה אין יותר. ואיך שומרים על שפיות בתוך כל זה? אין שפיות בתוך כל זה. אני סתם אסכם, כי נראה לי שקצת סטיתי מהנושא. אנחנו קודם כל, ולפני הכל, בעלי חיים. משם הגענו וזה מה שטבוע הכי עמוק בתוכינו. יש לנו יצרים בסיסיים ואנחנו נעשה הכל כדי שהם יסופקו. אנחנו מחפים עליהם ביומיום ע"י הרבדים האנושיים שבנו - ע"י הרגשות המוספים שיש לנו, ע"י הנורמות שאנחנו מכתיבים לעצמנו והנורמות שהחברה מכתיבה לנו. אנחנו רוצים להיות טובים כי זה משתלם לנו, בסופו של דבר. זה משאיר אותנו מוקפים באנשים, זה גורם לנו להיות נאהבים. למישהו אכפת מאיתנו. בסופו של דבר, אם נקלף את הכל, זה הכל בשבילנו. אנחנו שואפים לכוח, ואם אנחנו חלשים ונכנעים ליצרים שלנו לפני שאנחונ מקשיבים לשיקול הדעת, אנחנו לא נשתמש בו למטרות טובות. לקח לי המון זמן להפנים שכל הרוע הזה, שכל הרוע הזה נמצא בתוכי. שבתכל'ס - גם אני יכולה להיות נאצית. גם אני רוצה לפעמים לשרוף משהו, גם אני רוצה לפעמים לשרוד. השאלה היא כמה חזק האופי שלנו וכמה אנחנו מקשיבים לקוים הדקיקים שבין האנושיות לחייתיות, להתנשאות. כמה אנחנו מרשים לעצמנו להקשיב לעצמנו ולדחפים שלנו, וכמה אנחנו יודעים לנטרל אותם ע"י בחינת הנורמות שאנחנו מאמינים בהם ושמתאימים לסביבה שלנו. כל אחד עושה את זה אחת, יותר או פחות טוב, ולכן יש אנשים שונים עם סף טוב/רוע שונה. התפלספתי הרבה ושיעממתי למוות, ובטח גם בלבלתי הכל. לא נורא
