ארבע קושיות קשות מן החומש....
שאלה מס' 1: כאשר יוסף מתוודע לאחיו (בראשית מ"ה), הוא אומר "הַעוֹד אָבִי חָי" וגם "מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד". מכאן נראה לכאורה שהוא דואג לאביו ומתגעגע אליו. אלא שבאותו פרק נאמר "כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", ואנחנו יודעים שיוסף התמנה למשנה למלך מצרים עוד לפני שבע השנים הטובות. מכאן נובע שעד להתוודעותו לאחיו הוא היה בתפקיד לפחות תשע שנים. השאלה היא... מדוע בכל אותן תשע שנים הוא לא טרח לברר את גורלו של אביו ולהודיע לו שהוא חי? הרי בתור המשנה לפרעה לא היתה לו שום בעייה לשלוח שליחים שיבצעו את המשימה. שאלה מס' 2: ידוע שאנו אוכלים מצות בפסח כי בתיאור יציאת מצרים (שמות י"ב) נאמר: "וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם". מצד שני, פסוק קודם נאמר: "וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד". וכן ידוע שהם שחטו את קורבן הפסח בערב לפני היציאה ומרחו את הדם על המשקוף. וכמו כן, נאמר: "וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת.". השאלה היא... איך זה שלבני ישראל היה ביום היציאה ממצרים זמן לשחוט את קורבן הפסח, להתארגן ללקיחת צאן ובקר רב איתם, וללכת לשאול כלים מהשכנים... ורק את שמונה עשרה הדקות לאפיית לחם הם לא הצליחו למצוא? שאלה 3: אנו יודעים שבזמן המלחמה במדיינים (במדבר ל"ב), בני ישראל הרגו את בלעם. שנאמר: " וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב". השאלה היא... מדוע ולמה הרגו בני ישראל את בלעם? האם זה שכרו על כך שבמקום לקלל אותם הוא העניק להם ברכה? שאלה 4: כידוע, על האדומים נאמר "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא". לעומת זאת, על המואבים (והעמונים) נאמר: "לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה'... עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם--לְקַלְלֶךָּ." השאלה היא... אם אשמת המואבים והעמונים היא שלא קידמו בלחם ובמים, הרי שהאדומים אמורים לשאת באותה אשמה. הרי הן מלך אדום והן מלך מואב סרבו לתת לבני ישראל לעבור בארצם. שנאמר (במדבר כ'): " וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ; וַיֵּט יִשְׂרָאֵל, מֵעָלָיו". אז מדוע דין שונה לאדומים ולמואבים? (אם הטענה היא שאדום "אחיך הוא", הרי שמואב ועמון הם בני לוט מבנותיו, ומכאן שהם קרובי משפחה לא ממש רחוקים של יצחק.) כהערת אגב, הטענה כנגד בני עמון שלא קידמו את בני ישראל בלחם ומים היא משונה, משום שממלכת עמון כלל לא היתה על מסלול ההתקדמות של בני ישראל בדרכם לכנען. העמונים היו אמורים לכאורה לצאת במשלחת מיוחדת מממלכתם אל איזור הגבול בין מואב לממלכת סיחון ולהגיש מזון לבני ישראל. לילה טוב.
שאלה מס' 1: כאשר יוסף מתוודע לאחיו (בראשית מ"ה), הוא אומר "הַעוֹד אָבִי חָי" וגם "מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד". מכאן נראה לכאורה שהוא דואג לאביו ומתגעגע אליו. אלא שבאותו פרק נאמר "כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", ואנחנו יודעים שיוסף התמנה למשנה למלך מצרים עוד לפני שבע השנים הטובות. מכאן נובע שעד להתוודעותו לאחיו הוא היה בתפקיד לפחות תשע שנים. השאלה היא... מדוע בכל אותן תשע שנים הוא לא טרח לברר את גורלו של אביו ולהודיע לו שהוא חי? הרי בתור המשנה לפרעה לא היתה לו שום בעייה לשלוח שליחים שיבצעו את המשימה. שאלה מס' 2: ידוע שאנו אוכלים מצות בפסח כי בתיאור יציאת מצרים (שמות י"ב) נאמר: "וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם". מצד שני, פסוק קודם נאמר: "וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד". וכן ידוע שהם שחטו את קורבן הפסח בערב לפני היציאה ומרחו את הדם על המשקוף. וכמו כן, נאמר: "וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת.". השאלה היא... איך זה שלבני ישראל היה ביום היציאה ממצרים זמן לשחוט את קורבן הפסח, להתארגן ללקיחת צאן ובקר רב איתם, וללכת לשאול כלים מהשכנים... ורק את שמונה עשרה הדקות לאפיית לחם הם לא הצליחו למצוא? שאלה 3: אנו יודעים שבזמן המלחמה במדיינים (במדבר ל"ב), בני ישראל הרגו את בלעם. שנאמר: " וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב". השאלה היא... מדוע ולמה הרגו בני ישראל את בלעם? האם זה שכרו על כך שבמקום לקלל אותם הוא העניק להם ברכה? שאלה 4: כידוע, על האדומים נאמר "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא". לעומת זאת, על המואבים (והעמונים) נאמר: "לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה'... עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם--לְקַלְלֶךָּ." השאלה היא... אם אשמת המואבים והעמונים היא שלא קידמו בלחם ובמים, הרי שהאדומים אמורים לשאת באותה אשמה. הרי הן מלך אדום והן מלך מואב סרבו לתת לבני ישראל לעבור בארצם. שנאמר (במדבר כ'): " וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ; וַיֵּט יִשְׂרָאֵל, מֵעָלָיו". אז מדוע דין שונה לאדומים ולמואבים? (אם הטענה היא שאדום "אחיך הוא", הרי שמואב ועמון הם בני לוט מבנותיו, ומכאן שהם קרובי משפחה לא ממש רחוקים של יצחק.) כהערת אגב, הטענה כנגד בני עמון שלא קידמו את בני ישראל בלחם ומים היא משונה, משום שממלכת עמון כלל לא היתה על מסלול ההתקדמות של בני ישראל בדרכם לכנען. העמונים היו אמורים לכאורה לצאת במשלחת מיוחדת מממלכתם אל איזור הגבול בין מואב לממלכת סיחון ולהגיש מזון לבני ישראל. לילה טוב.
