את פפריקה אתם מכירים?

[elistein]

את פפריקה אתם מכירים?

באירוע שנערך בקיבוץ כפר עזה ע"י חבורת קלי ארט. הצטרפה למסע הניפלא הזה חברת הפורום שלכם, פ-פ-ר-י-ק-ה. אירוע מדהים שעלה כדי לשמח את ילדי הקיבוץ, בתקופה קשה של קסמים. את המשך ההסברים (אם את מישהו זה מעניין) אשמור לחברתכם את הזכות לספר.

 

[elistein]

#1

 

[elistein]

#2

 

[elistein]

#3

טים טם הליצן גם היה שם

 

[elistein]

#4

 

[elistein]

#5

היה מרגש

 

[elistein]

תיקון מלל וקישור שנעלמו בהודעה הראשונה

שמה של הקבוצה: קליק ארט

 

[מיצתפוזים]

סחטיקה ../images/Emo13.gif../images/Emo45.gif

ומה עם הסיפור ?

 

[פפריקה ה ה ה]

../images/Emo9.gif../images/Emo9.gif../images/Emo9.gif../images/Emo9.gifכולי מאדימה../images/Emo9.gif../images/Emo9.gif../images/Emo9.gif

תודה רבה לך אלי היקר, על כל התמונות המדהימות...

אכן הייתה פעילות מרתקת, כייפית ומלאה באהבה וחיוכים.

אני עוד מעט אעלה את הסיפור המבוקש אבל בינתיים הייתי חייבת רק לשלוח תודה גדולה על ההזדמנות הנפלאה שנפלה בחלקי להיות חלק מפעילות כל כך מבורכת של קבוצה כל כך מדהימה של אנשים

נשיקות

וחיבוקיות

 

[טאוֹ]

מצוין, תאדימי כאילו אין מחר ../images/Emo98.gif

כמו שזה נראה מהתמונות, דווקא אדום מאד הולם אותך...

 

[IdanPeled]

המון המון תודות לליצנית הקטנה עם הלב הענק.

פפריקה, אין בפי שום מילים לתאר את השמחה שהענקת לילדודס שהיו שם, איך שהעלמת מפניהם התמימות, ואפילו למס' שעות, את מסיכת החרדה והפחד, למסיכה של אושר חיוך ושמחה. זה ממש הזכיר לי את קריית-שמונה בזמן מלחמת לבנון ה-2, שם ביקרנו פעמיים, ורק, להעניק לילדים שחוו את ההפצצות היומיות, הלינה במיקלטים, הצפיפות חוסר האונים והחוסר נוחותהנמשכה לאורך ימים. כאשר ירדנו למקלטים, הסתכלו עלינו עיניים של עשרות ילדים, והעיניים היו קרות, פניהם היו חסרות הבעה ואנחנו ידענו שהמלאכה קשה. בתקופה הזאת, התלווה אלינו טים טם הליצן הענק, ועוד מאפרות שנרתמו להתנדב ולתת מעצמן בשביל הילדים. הם עשו שם עבודה כזאת [ טים טם במקלט אחד, והמאפרות במקלט אחר ], שממש זלגו דמעות מעיננו כשפניהם של זבי החוטם השתנה במהרה לפנים מחייכות וצחוק מתגלגל שלא פסק. ומה שאת עשית שם פפריקה, זה בדיוק מה שקרה. נכנסו ילדים מבוהלים, יראים ופנים נטולי הבעה, ובכישרון שבו את התברכת!, הצלחת להוציא משם ילדים מחייכים, מאושרים, שחלקם בכלל לא רצו לעזוב עד שעלינו להסעה. ריספקט גדול מגיע גם לטם טם הליצן, שנתן שם שאו ותרם להצלחה של האירוע. מי ייתן, ונשמח מאוד לפגוש אותך באירועים אחרים.

 

[פפריקה ה ה ה]

תודה רבה עידן../images/Emo24.gif

תודה על המילים החמות ובכלל...

נעמת לי מאוד.

 

[פפריקה ה ה ה]

../images/Emo13.gif ../images/Emo63.gifאז הסיפור שהיה כך היה:

בתחילת החודש יצר איתי קשר בחור מקסים בשם אופיר, שנודע לימים כאחד ממנועי הטורבו של קבוצת צלמים שנקראת קליק ארט. מסתבר שהקבוצה הזאת, המונה צלמים וחובבי צילום, מקדישה מזמנה וממרצה לפרוייקטים של עזרה לקהילה בכל הארץ, או במילים שלהם: "צילום למען הקהילה". אופיר סיפר שהם מתארגנים לנסיעה לדרום, לאיזור בו שגרת היומיום היא שגרה של חרדה, פחד, וחיים בצל הסכנה. היעד : קיבוץ כפר עזה, שמזה שנים ארוכות סופג מטחי קסאמים בלתי פוסקים. החלטתי להצטרף אליהם. בשקט, בנעימות ובאהבה גדולה, התארגנה לה אט אט קבוצה נכבדה של כ- 20 צלמים, שתי מאפרות, טים טם הקוסם הליצני ואני, וכמובן מיניבוס ממוזג ונהג תרומת עמותת עמ"ן (עיר מתנדבת נוער). כולנו נפגשנו בשבת, בשעות הבוקר המאוד מוקדמות, נחושים ודבקים במשימה הקבוצתית שלנו: ליצור הפוגה של הומור וכיף עבור הילדים של הדרום. כבר בנסיעה קיבלנו תדרוך מפורט על הדרך שבה הפעילות הולכת להתבצע. מתחם הפעילות יחולק לתחנות הפעלה, ביניהן: תחנת איפור וקעקועי גוף, תחנת סטודיו לצילום אומנותי, תחנת מחשבים והדפסת תמונות, תחנת אופטיקה עם הדרכה על מצלמות ועל צילום, ובמת הופעה בו טים טם הקוסם יפעיל את קסמיו על הילדים. ואני שאסתובב בין כולם. במקביל אופיר חילק את הצלמים לקבוצות לפי תחנות ההפעלה. חלקם הסתובבו וצילמו ילדים בשטח, חלקם היו צמודים למאפרות, חלקם הפעילו את המחשבים והמדפסות, חלקם צילמו צילומי סטודיו מקצועיים, אחד יחיד ומיוחד העביר סדנת אופטיקה וצילום לילדים שהתעניינו, ואחד גם היה צמוד אליי....

הגענו למקום והתקבלנו בזרועות פתוחות. במקצועיות ובשלווה הוקמו התחנות באולם ועד מהרה החלו הילדים וההורים להיכנס ולהציף את המקום. חלק מהילדים הגיעו צמודים לחיק ההורים, חלקם דבוקים לידיים ולרגליים של הוריהם, רובם עם פנים עצובות שלא לדבר על ההורים שנראו חסרי אונים ועייפים מלנסות להעלות את מורל הילדים. כמות האהבה והנתינה שמילאה את חלל אולם בית התרבות שלהם הצליחה אט אט לחלחל לליביהם של כולם. חלקם שיתפו פעולה מייד, חלקם הפשירו מהר וחלקם לאט, חלקם אף סירבו לחייך. אולם, בסופו של דבר, המקום היה מלא באנרגיות מטורפות, בהומור, בכיף אדיר, בצעקות ילדים, בהשתוללויות ובאווירה של הפנינג אמיתי. עבורי, בתור ליצנית רפואית, שהסתובבה ביניהם, היה המצב מאוד דומה למצב הילדים המאושפזים בבתי החולים. זכיתי לראות מהפך אמיתי של מצב הרוח של הילדים מול העיניים. ממצב של עצבות, חוסר אונים, פחד וייאוש, זכיתי לראות איך הם לאט נפתחים. לאט לאט הגיבו אליי, לאט לאט הסכימו עוד ועוד ילדים שיגעו בהם, הסכימו שיאפרו אותם. עם חלקם היה דיי בקצת דירבון והכנסת אנרגיה ועם חלקם ממש עשיתי אינטראקציות אחד על אחד תוך יצירת דיאלוג, התאמה למקום בו הם נמצאים ומשיכתם משם למעלה. ממש בדומה למצב שפגשתי בזמן המלחמה בצפון וגם בפעם הקודמת שהייתי בדרום.

אספר סיפור אחד לדוגמא כי קצרה היריעה מהלכיל את כמות הקסמים והסיפורים שקרתה שם באותו הבוקר:

ברגע מסויים קרה לי אחד הצלמים לעבר הכניסה. הוא טען שמגיעים מלא ילדים חדשים והם לא רוצים להתאפר ולא רוצים להצטלם ולא רוצים שום דבר. הלכתי לבדוק את העניין. מצאתי בכניסה אמא עם שני ילדים. האחד כבן ארבע, עצוב למדי, מפוחד, שאחז בידו האחת ברגל של אימו וסרב לעזבה וידו השנייה זוג מטקות מפלסטיק וכדור. רוצה להתאפר? לא. רוצה להצטלם? לא. רוצה לשחק איתי משחק? לא. ואז, בדרך המופלאה של ההקשבה והאהבה, הוצאתי מהתיק שלי בועות סבון והתחלתי לאמן את הילדון לטורניר אלוף האלופים בפיצוץ בועות סבון בעזרת מטקות מפלסטיק. תאמינו או לא אבל הידיים שלו היו כל כך עסוקות בלהחזיק את המטקות ולפוצץ בועות סבון כך שבשלב מסויים הוא בכלל שכח שהוא כבר עזב לאמא שלו את הרגל והיא בכלל הלכה לרגע לצד להצטלם עם אחותו הגדולה. שלא לדבר על כך שאח"כ הוא הסכים לתת לי יד, וללכת איתי יד ביד, ועם אמא שלו כמובן, ביד השנייה, לעבר המאפרת, שהפכה אותו לבוב ספוג יפיפה. וכמובן שאח"כ הוא גם הצטלם, וגם ראה את המופע של טים טם ואפילו חייך לקראת הצהריים.

מה אומר ומה אגיד, בכל פעם אני מקבלת תזכורת נוספת לעד כמה המקצוע שלנו חשוב, מאפשר, נוגע ומשפיע. בכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי שבויה באהבה גדולה לילדים מקסימים שמסכימים לפתוח את הלב שלהם ולתת לי להיכנס ולהשפיע. אני פשוט מלאת תודה על ההזדמנות הנפלאה שנפלה בחלקי להיות חלק מקבוצה כל כך מיוחדת של אנשים. אנשים מן השורה, שאינם מטפלים, אינם ליצנים רפואיים, אינם פסיכולוגים או עובדים סוציאלים, פשוט קבוצה של אנשים מלאים באהבת אנוש, שהחליטו לפתוח את הלב שלהם לתושבי הדרום. בנתינה ענקית, בחיוכים רחבים ובאהבה גדולה הם חיבקו בעדשות המצלמות שלהם את כל האנשים שהגיעו באותו הבוקר. והיו שם כמה עשרות. הם הקיפו אותם באהבה, נתנו להם את מלוא תשומת ליבם, גרמו להם להרגיש יפים ומיוחדים – ומה עוד בן אדם צריך? זה כל כך פשוט וכל כך יפה. ממש לא צריך לעשות הרבה. רק צריך לרצות, צריך לפתוח את הלב, לתת, והשאר כבר מגיע בצורה הכי טיבעית ואנושית שיכולה להיות.

ואם גם אתם הייתם, בצפון או בדרום, ראיתם, חוויתם, נגעתם בלב אחרים, אשמח מאוד מאוד לשמוע סיפורים

 

[Zohar Rabba]

קבלו אותה שנית ../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif במחיאות כפיים

פפריקה ה ה ה , הייתי שם כחלק מהחבורה הנהדרת הזאת שנקרת קליק ארט ונפלה בחלקי הזכות להיות צמוד לליצנית מדהימה שנתנה את הנשמה לילדי הקיבוץ (לפעמים תוך כדי התעללות בצלם שהוצמד אליהה (אבל זה כבר סיפור לפורום אחר

) פשוט

בקיצור הומון המון תודה לך על הכל (לא סיפרת אבל התעוררת בשבת ב 6 בבקר- לא נראה לי פשוט, ונתת מופע של החיים והעיקר הצלחת להעלות חיוכים וצחקוקים על פני הילדים בקיצור חברים, עשו לה כבוד, כבוד גדול שתסמיק ותהיה אדומה כמו פפריקה מתוקה כי אין מתוקה ממנה שלך זהר

 

[Zohar Rabba]

#2

 

[Zohar Rabba]

#3

וכמובן פפריקה מתוקה שלנו (תזהרו ממנה יש לה אגרופים כואבים

 

[Zohar Rabba]

#4

המון המון חיבוקים ונשיקות

 

[פפריקה ה ה ה]

תודה רבה זהר../images/Emo24.gif

תודה על המחמאות, התמונות ובכלל...

גם אתה איש מתוק בעצמך. עם זאת, אני חושבת שכבר מספיק עם האואוטינג הזה...

בטוחה שיש לך ולאחרים עוד מלא תמונות, לנסוע איתכם זה כמו לנסוע עם משלחת פאפאראצי צמודה...

אבל נסתפק בתמונות האלה...טוב

לפחות מעל גבי הפורום.... נשיקות

וחיבוקיות

 

[OhFear]

קצרה היריעה מלכתוב על הדבר המדהים הזה, אז

רק אומר כי: היא לא פפריקה ה ה ה, כי אם - מלכת הפפריקות בעבר, הווה ועתיד! פפריקה גם סיפרה את הסיפור מהזוית האישית שלה בצורה כל כך יפה, שכמעט לא נותר מה לספר על האירוע עצמו. עם זאת, רציתי בכל זאת לאמר כמה מילים: לפני חודש ימים החליטה קבוצת קליק-ארט לתרום מעט למען ילדי עוטף עזה. נוצר הקשר עם קיבוץ כפר עזה, הגובל כמעט בגדר עם עזה, וילדיו סובלים שם בשנים האחרונות, בצורה שלא תאמן. חיפשנו מאפרות, ליצנים, קוסמים ואחרים שרוצים להצטרף אלינו למסע, ולתרום מכשרונם עבור הילדים האלה. בין היתר, הגעתי לפורום המקסים הזה, ופרסמתי הודעה על היוזמה. עבר זמן לא רב, וקיבלתי הודעה מפפריקה: "תגיד איפה ומתי, ואני בפנים!" - "אני שמח ומודה לך, פפריקה. איזה סוג של מופע את עושה? את עומדת על הראש? יורקת אש? זורקת סכינים לאויר ובולעת אותם?" - "לא, אני ליצנית רפואית" - "בסדר, אז את זורקת מזרקים ובולעת אותם? אקמול? משהו?" - "הי, אני ליצנית ר-פ-ו-א-י-ת!" - (לעצמי בלב): "מממ... אז מה בעצם היא תעשה שם? זה לא בית חולים, הם לא חולים, מה הסיפור המוזר הזה של "רפואית" בכלל?" (לפפריקה, בקול רם): "טוב, תראי, תבואי, את יודעת, נראה, אהממ... (שוב בלב): מה לעשות, היא נשמעת נלהבת לעשות משהו טוב, צריך רק לשמור עליה שלא תעשה פדיחות, אין לי מושג מה זה הרפואית הזה...." ביום שבת בשעה 07:30 פגשתי בה. התרגשתי. עיניה הכחולות נצצו מרחוק. חיוכה המבהיק סינוור. "טוב, נו, היא רפואית כזה, אבל עם חיוך מדהים ועיניים בורקות, גם זה משהו" אמרתי לעצמי. הדרמנו. הגענו לקיבוץ. ברגע שהילד הראשון נכנס לאולם - התרחש קסם! ברגע אחד הבנתי מה רפואית, מה ליצנית, מה הסיפור. פפריקה, בצחוקה, בעיניה, ברגישות, בחום שהקרינה מסביב, בבלתי אמצעיות, כולה קורנת וזורחת - פיזזה בין הילדים העצובים, פיזרה עליהם אבק פיות, והעבירה אותם ברגעים ספורים - אל עולם האגדות, עולם החיוכים, עולם של אושר. הבנתי. היא מלאך שהתחפש והגיע רחוק-רחוק, עד לגדר עוטף עזה. גם הילדים הבינו, והם מודים לך (יחד איתנו) - על שעות האושר המדהימות, בשבת חמה במיוחד, בישוב בודד סמוך לגדר. (אסור לשכוח גם את טים-טם הליצן, ואת שלומית וגילה - המאפרות הנפלאות שהצטרפו למסע, אבל עליהם - בפעם אחרת)

 

[פפריקה ה ה ה]

תודה רבה או-פירוש../images/Emo24.gifאיש מדהים שכמוך

כבר כתבתי, כבר אמרתי, וכל זה לא מכיל את כמות ההערצה שאני חשה כלפיך. בזכותך העולם נראה יפה יותר

תודה על כל המילים החמות, על הכנות... ובכלל תודה על הכול