ובכן
ראשית- הטקסטים של הרמב"ם נועדו להבהיר ולמדל את היהדות על כל פניה. אמנם- :
א. ישנו הסתר מסויים, אך הרמב"ם מתייחס אליו במפורש במורה נבוכים ותוחם אותו היטב בדבריו על ההבדל בין אלו שמבינים משל כמשל ובין אלו שמפרשים אותו כפשוטו.
ב. כל הבא לבארו יכול לשתות ממנה בהתאם לרמת יכולתו השיכלית. כל אחד שחפץ לדון על דברי הרמב"ם יכול לקרוא אותו ולדון על שיטתו והדבר יצלח בידיו בתנאי שיהיה עיקבי. המסתורין אצלו הוא הלוגוס, אותו מסתורין שקיים אצל אריסטו, המסתורין של השיטה, מסתורין שניטשה היה מכנה אפולוני. הכתובת בפתח האקדמיה האפלטונית "בל יכנס מי שלא למד גאומטריה" שורה גם על הסף של הרמב"ם.
אצל ניטשה יש משהו אחר שמתרחש- זה לא אותו מסתורין, זה משהו אפל, קמאי, חייתי. אני לא יודע לומר לך מה זה בדיוק- ואם זה "טוב" יותר או פחות. אמנם אני מסתייג מהאמירות של ניטשה שהזכרתי ושעל קישורן לכלל פרשנות אנו מתווכחים, אבל אני לא יודע אם ניטשה היה רשע בכל רמ"ח אבריו. אולי קצת מרושע ובאופן נעים. אצל ניטשה לא השכל הוא הדרך אלא הרוח הקלה, הפרספקטיבה שניתנת במימרה ובמקטע. איפה השיטה אצל ניטשה? על מה אתה מדבר? אתה הוזה שיטות מרוב בלשנות. שיטה היא קביים בשביל עקומים. אצלו יש התבוננויות. הוא לא מנסה ליישר עקומים כמו הרמב"ם (הרמב"ם רופא מסור היה, אל תשכח, וסביר שהתייחס לכתביו כאל רפואה!) אלא הוא מעקם אותם עוד יותר. כדי לקרוא את ניטשה צריך כוח התנגדות ועמידה על המשמר, הוא מציב מלכודות לאין ספור ולתחושתי הוא רוצה להשמיד את קוראיו הרכרוכיים, המתוסבכים, החלשים, האלטרואיסטיים. אצל הרמב"ם אתה לא נקלע לזירת מלחמה כזו. ניטשה הוא מאד פואטי, וכמו שעל כתבי הומרוס אמרו חז"ל שהם מנקים את הידיים ועל כתבי הקודש שהם מטמאים את הידיים- כך ניטשה- הוא רוחץ אותך, אם הוא לא משמיד אותך.
שנית- אצל ניטשה יש דחיה של סוקרטס, וגם הערכה. כל ההוגים שהוא שולל הוא גם מעריך (ואף טען שעצם איזכור מישהו הוא אות כבוד אצלו), ולכן אין בטיעונך על סוקרטס משום סתירה לדברי.
שלישית- ברצון לעוצמה יש פרגמנטים שמקסימום קשורים זה לזה אסוציאטיבית ולא שום דיאלקטיקה, כמו בכל ספריו למעט זרתוסטרא והכתבים המאד מוקדמים (כמו מסות על חינוך לתרבות). אפשר אולי לטעון שהפרגמנטים הללו דיאלקטיים בדוחק אבל אני לא רואה בהם דפוס כזה. הם פשוט מאד הבזקי תובנה שתועדו. אולי אנחנו מגדירים דיאלקטיקה אחרת. אין שם שיח, גם לא שיח עם עצמו. אולי מאחורי הקלעים מתרחשת דיאלקטיקה, בחיי המחשבה הנסתרים שלו, אבל האם זה הופך את דבריו לדיאלקטיים? אני סבור שלא, וזו תהיה מתיחת גבול המושג עד לאבסורד.
שלישית- אם ניטשה אמר שהאצילות באה מהדם אז איפה פה התפיסה הסינכרונית שלה?
אגב- ההבחנה הזו בין סינכרוני ודיאכרוני היא אפיסטמולוגית, לא? ואילו גזע ואצילות הם מושגים שמציינים דברים בתחום היש ולא בתחום הידע, ולכן ההבחנה הרלוונטית תהיה בין הוויה והתהוות.
הרבה יותר נהיר לכתוב שהגזע הוא בתחום ההתהוות ואילו האצילות היא בתחום ההוויה. אני סבור שאצל ניטשה, כאמור, יש אמירות מפורשות שמציבות את האצילות בתחום ההתהוות של הגזע (לדעתי אצילות היא בתחום ההתהוות אבל לא של הגזע אלא של הרוח). מה משמעות האמירות הללו- לדעתי הן מייצגות אידאולוגית רשע כוחנית אבל ידרש דיון ספציפי על לא מעט אמירות שלו כדי שאוכל לבסס את דברי.
לגבי בלשנותי- אין כזו. אני מתבסס על התרשמות לא מתודית. אני פשוט מניח לרשמים לחלחל בהכרתי. אפשר אף לומר שאני מפחד משיטות ועומד על המשמר פן יסתירו את ההתבוננות הטהורה. אין לי שום התנגדות לידיעת השיטה אבל אני לא סומך על חשיבה מודעת שמנסה ליישם שיטה אלא רק על התעמקות במושגי הבסיס שהשיטה מסתמכת עליהם.
אגב- מילות ההיגיון של הרמב"ם (או של מי שזה לא יהיה), ששמתי לב שהזכרת פעם, בנוי בדיוק לשם הזנת איברי ההתבוננות הרוחיים, ואין לו דבר עם השיטה.
