בא לי לתרגל דיאלוגים
- פותח הנושא אלודאה
- פורסם בתאריך
קרן אור חשוכה
New member
מצטרפת לגלורי
ואולי גם אלייך
ואולי גם אלייך
יופי, גאון. שכחת לכתוב מה התרגיל!
המנהלת הזו שלכם... שתהיה לי בריאה.
אוקיי, שימו לב:
כיתבו לי דיאלוג, אבל רק צד אחד של הדיאלוג.
מהצד הזה צריך להיות ברור למה יש לו רק צד אחד, מה הסיטואציה, וכמובן לבסס היטב את הדמויות שמשתתפות ואת העולם.
אזהרה: דיאלוג שבו שומעים רק צד אחד עלול ליפול למלכודת של מסלקת מידע. השתדלט להמנע
המנהלת הזו שלכם... שתהיה לי בריאה.
אוקיי, שימו לב:
כיתבו לי דיאלוג, אבל רק צד אחד של הדיאלוג.
מהצד הזה צריך להיות ברור למה יש לו רק צד אחד, מה הסיטואציה, וכמובן לבסס היטב את הדמויות שמשתתפות ואת העולם.
אזהרה: דיאלוג שבו שומעים רק צד אחד עלול ליפול למלכודת של מסלקת מידע. השתדלט להמנע
עוץליגוץלי
New member
למה?
דן הסתכל מעבר לצג המחשב אל המקלדת, עליה נחו ידיו של הגוץ והקלידו במהירות.
 
- "למה?" הקליד והמתין רגע
- "את לא ממש מבינה את השאלה שלי. למה?" חזר והקליד
- "לא זו הנקודה, שאלתי למה?"
- "לא מוכן לקבל את זה כתשובה. השאלה היא 'למה?'"
אחרי המתנה קצרה פניו של הגוץ החוירו, והוא המשיך להקליד לאט יותר.
- "את בטוחה?"
- "טוב, רק רגע..."
 
ידו של הגוץ נשלחה אל המגירה שמתחת למקלדת. דן זינק מעל השולחן לעבר הגוץ כשהאקדח כבר בידו.
דן הסתכל מעבר לצג המחשב אל המקלדת, עליה נחו ידיו של הגוץ והקלידו במהירות.
 
- "למה?" הקליד והמתין רגע
- "את לא ממש מבינה את השאלה שלי. למה?" חזר והקליד
- "לא זו הנקודה, שאלתי למה?"
- "לא מוכן לקבל את זה כתשובה. השאלה היא 'למה?'"
אחרי המתנה קצרה פניו של הגוץ החוירו, והוא המשיך להקליד לאט יותר.
- "את בטוחה?"
- "טוב, רק רגע..."
 
ידו של הגוץ נשלחה אל המגירה שמתחת למקלדת. דן זינק מעל השולחן לעבר הגוץ כשהאקדח כבר בידו.
עוץליגוץלי
New member
הדיאלוג נגמר.
באיומי אקדח דן דחק את הגוץ מהשולחן, הרחק מהמגירה המפתה. הוא הביט במסך הפתוח, בתכתובת שבין הגוץ והמפעילה שלו.
 
-פקוד7- האם עומד מולך גבר בעניבה משובצת?
-גוץ5- למה?
-פקוד7- אני צריכה לדעת זאת.
-גוץ5- את לא ממש מבינה את השאלה שלי. למה?
-פקוד7- עומד מולך גבר כמתואר או לא?
-גוץ5- לא זו הנקודה, שאלתי למה?
-פקוד7- פה הפקוד ועליך להשיב על השאלה הזו.
-גוץ5- לא מוכן לקבל את זה כתשובה. השאלה היא 'למה?'
-פקוד7- לא השארת לי כל ברירה. לפי ניתוח סמנטי של מצלמה72, בהתיחס לקצב הדופק, התרחבות האישונים וההזעה המוגברת, הגבר המתואר זקוק לטופס 334\55 על 7. לפי נתוני המערכת, אין טופס תואם במגירה שלך ועלינו לשלוח אליך אחד בדחיפות.
-גוץ5- את בטוחה?
-פקוד7- אנחנו הפקוד, אנחנו יודעים הכל.
-גוץ5- טוב, רק רגע...
 
"שיט" מלמל דן והחזיר את האקדח לנרתיק. זה המשרד של הגוץ הלא נכון.
באיומי אקדח דן דחק את הגוץ מהשולחן, הרחק מהמגירה המפתה. הוא הביט במסך הפתוח, בתכתובת שבין הגוץ והמפעילה שלו.
 
-פקוד7- האם עומד מולך גבר בעניבה משובצת?
-גוץ5- למה?
-פקוד7- אני צריכה לדעת זאת.
-גוץ5- את לא ממש מבינה את השאלה שלי. למה?
-פקוד7- עומד מולך גבר כמתואר או לא?
-גוץ5- לא זו הנקודה, שאלתי למה?
-פקוד7- פה הפקוד ועליך להשיב על השאלה הזו.
-גוץ5- לא מוכן לקבל את זה כתשובה. השאלה היא 'למה?'
-פקוד7- לא השארת לי כל ברירה. לפי ניתוח סמנטי של מצלמה72, בהתיחס לקצב הדופק, התרחבות האישונים וההזעה המוגברת, הגבר המתואר זקוק לטופס 334\55 על 7. לפי נתוני המערכת, אין טופס תואם במגירה שלך ועלינו לשלוח אליך אחד בדחיפות.
-גוץ5- את בטוחה?
-פקוד7- אנחנו הפקוד, אנחנו יודעים הכל.
-גוץ5- טוב, רק רגע...
 
"שיט" מלמל דן והחזיר את האקדח לנרתיק. זה המשרד של הגוץ הלא נכון.
עוצלי, אתה מרמה!
אני רוצה:
צד אחד בדיאלוג
שממנו אפשר להבין מה קורה
ולא שני צדדים
שגורמים לי לכתוב הייקו שלא בהתאם לכללים!
 
תסתכל על הדיאלוג המקורי שלך ותשאל את עצמך האם הצד שבחרת הוא אכן הצד שמעביר את מירב האינפורמציה והאם זה הצד המעניין. אם כן - איך אתה מוודא שהקורא יבין על מה מדובר? איפה אפשר להוסיף מידע?
אני רוצה:
צד אחד בדיאלוג
שממנו אפשר להבין מה קורה
ולא שני צדדים
שגורמים לי לכתוב הייקו שלא בהתאם לכללים!
 
תסתכל על הדיאלוג המקורי שלך ותשאל את עצמך האם הצד שבחרת הוא אכן הצד שמעביר את מירב האינפורמציה והאם זה הצד המעניין. אם כן - איך אתה מוודא שהקורא יבין על מה מדובר? איפה אפשר להוסיף מידע?
זה מהימים האלה, ככל הנראה
את יכולה לכתוב תיאורים. זה לא תסריט (עדיין).
להחלטתך האם לגלות לקורא מי החלק השני של הדיאלוג ("דני הרים את אפרכסת הטלפון והתקשר לאמא שלו") או לא. את גם צריכה להבהיר למה אנחנו (הקוראים) לא שומעים את החלק השני של הדיאלוג ("אה", אמר דני, "אני מבין שכואב לך הגרון. אז אני אדבר בשביל שנינו, טוב?").
בקיצור - הבנת מעולה.
את יכולה לכתוב תיאורים. זה לא תסריט (עדיין).
להחלטתך האם לגלות לקורא מי החלק השני של הדיאלוג ("דני הרים את אפרכסת הטלפון והתקשר לאמא שלו") או לא. את גם צריכה להבהיר למה אנחנו (הקוראים) לא שומעים את החלק השני של הדיאלוג ("אה", אמר דני, "אני מבין שכואב לך הגרון. אז אני אדבר בשביל שנינו, טוב?").
בקיצור - הבנת מעולה.
אוקי, נראה אם זה מה שהתכוונת אליו....
וארנה-הולם תמיד היה מקום מוזר. עמק באמצע שום-מקום-על-פני-האדמה שבו בית שחדריו הכילו חלונות שהביטו החוצה למרות שכל קירותיהם היו פנימיים, קרונות שהחלל בתוכם גדול מגודלם הפיזי, מקום בו הזאבים מדברים והעצים שרים והיער ער.
כן, וארנה-הולם היה מקום שבו הבלתי רגיל הוא שגרתי אך בכל פעם שת'ראזין חשב שהנה הגיע למצב בו שום דבר לא יכול להפתיע אותו יותר, צץ משהו שגרם לו לשנות את דעתו.
דוגמא חיה הייתה ממש לפניו. הוא הציץ מעבר לפינת המסדרון בדממה וצפה בבתו היחידה מנהלת שיחה עם הצללים.
האלפית הקטנה עמדה כשפניה אל הקיר והזעיפה את פניה על צילה שלה. אצבעותיה הקטנות ריצדו במהירות שהעין כמעט לא יכולה הייתה לעקוב אחריה, מביעות בשפת הסימנים את שקולה האילם לא יכול היה לבטא.
~אתה יודע טוב מאוד למה אני כועסת עליך!~ אמרו האצבעות העדינות. אלניר יכלה לזעוף כמו טובי אמני הבמה. על הקיר, נדמה היה כי אפילו הצללים נעו באי נוחות.
~אל תעמיד פנים שאתה לא יודע! לא היית צריך לעשות את זה.~ היא סימנה, רגליה הקטנות, היחפות טופפות בחוסר סבלנות.
~לא אכפת לי מה הוא עשה! אם זה לא הפריע לי, זה לא היה צריך להפריע לך! ~ ת'ראזין מצמץ. הוא יכול היה להישבע שהצללים נעו בתגובה לאצבעות הנעות.
~זה לא משנה! עדיין הפחדת אותו וזה מספיק גרוע! אם תמשיך ככה, לא יישארו לי חברים!~ אלניר התעקשה ועיניה בצבע הדשא רשפו לעבר הקיר .
~הם טובים מספיק! הם כל מה שיש לי!~ תנועותיה הפכו מודגשות יותר, פראיות יותר, שוות ערך לצעקה והיא רקעה ברגל קטנה אחת, דמעות בעיניה.
~אם תעשה את זה שוב- ססר, אם תעשה את זה שוב אני לא אדבר איתך לעולם.~ סימניה היו נחרצים, אבל הדמעות שהותירו שבילים על לחייה הפכו את המחזה לקורע לב. ליבו של ת'ראזין יצא אליה. הוא רצה לרוץ אליה, להרים אותה ולחבק אותה, לנחם אותה על שעוד חבר למשחק ברח ממנה. זה קרה לעיתים קרובות וזה שבר את ליבו. אבל הוא נותר נטוע במקומו. הוא ידע שאלניר ראתה את התקריות הללו ככשלונות שלה. הוא ידע גם שהיא לא תעריך זאת אם תדע שהוא יודע ששוב ד'יברנ אל הצללים. הוא ניסה למנוע ממנה לעשות זאת והיא הפסיקה לעשות זאת בחברתו,אבל ככל הנראה לא כשהייתה לבדה.
~תבטיח לי~ ביקשו האצבעות הקטנות. הצללית ריצדו כאילו אחזה בהם רוח ואלניר נראתה בלתי מרוצה, אבל היא נאנחה בהשלמה.
~אני מניחה שזה טוב מספיק.~ הפעם הוא לא דמיין. ת'ראזין צפה בפה פעור בצללים שזרמו במורד הקיר ונאספו לרגליה של הילדה הקטנה. לרגע נוסף היו רק בריכה של צל מסביב לכפות הרגליים המוכתמות בכתמי עשב ואז, לפתע, צף הצל מעלה, הופך לדבר מה שדמה לעשן שחור. שריריו של ת'ראזין התכווצו אבל נדמה שרגליו צימחו שורשים. הוא לא יכול היה לזוז, ולא להתיק את עינין מהמחזה. הצל עטף אותה, מעמעם את זוהר עורה הבהיר, את גלי הזהב של שערה ולרגע נדמה היה שהיא עטופה בזוג זרועות חזקות שגונן לא היה שונה בהרבה מצבע עורו שלו.
~גם אני אוהבת אותך, ססר.~ סימנה אלניר.
וארנה-הולם תמיד היה מקום מוזר. עמק באמצע שום-מקום-על-פני-האדמה שבו בית שחדריו הכילו חלונות שהביטו החוצה למרות שכל קירותיהם היו פנימיים, קרונות שהחלל בתוכם גדול מגודלם הפיזי, מקום בו הזאבים מדברים והעצים שרים והיער ער.
כן, וארנה-הולם היה מקום שבו הבלתי רגיל הוא שגרתי אך בכל פעם שת'ראזין חשב שהנה הגיע למצב בו שום דבר לא יכול להפתיע אותו יותר, צץ משהו שגרם לו לשנות את דעתו.
דוגמא חיה הייתה ממש לפניו. הוא הציץ מעבר לפינת המסדרון בדממה וצפה בבתו היחידה מנהלת שיחה עם הצללים.
האלפית הקטנה עמדה כשפניה אל הקיר והזעיפה את פניה על צילה שלה. אצבעותיה הקטנות ריצדו במהירות שהעין כמעט לא יכולה הייתה לעקוב אחריה, מביעות בשפת הסימנים את שקולה האילם לא יכול היה לבטא.
~אתה יודע טוב מאוד למה אני כועסת עליך!~ אמרו האצבעות העדינות. אלניר יכלה לזעוף כמו טובי אמני הבמה. על הקיר, נדמה היה כי אפילו הצללים נעו באי נוחות.
~אל תעמיד פנים שאתה לא יודע! לא היית צריך לעשות את זה.~ היא סימנה, רגליה הקטנות, היחפות טופפות בחוסר סבלנות.
~לא אכפת לי מה הוא עשה! אם זה לא הפריע לי, זה לא היה צריך להפריע לך! ~ ת'ראזין מצמץ. הוא יכול היה להישבע שהצללים נעו בתגובה לאצבעות הנעות.
~זה לא משנה! עדיין הפחדת אותו וזה מספיק גרוע! אם תמשיך ככה, לא יישארו לי חברים!~ אלניר התעקשה ועיניה בצבע הדשא רשפו לעבר הקיר .
~הם טובים מספיק! הם כל מה שיש לי!~ תנועותיה הפכו מודגשות יותר, פראיות יותר, שוות ערך לצעקה והיא רקעה ברגל קטנה אחת, דמעות בעיניה.
~אם תעשה את זה שוב- ססר, אם תעשה את זה שוב אני לא אדבר איתך לעולם.~ סימניה היו נחרצים, אבל הדמעות שהותירו שבילים על לחייה הפכו את המחזה לקורע לב. ליבו של ת'ראזין יצא אליה. הוא רצה לרוץ אליה, להרים אותה ולחבק אותה, לנחם אותה על שעוד חבר למשחק ברח ממנה. זה קרה לעיתים קרובות וזה שבר את ליבו. אבל הוא נותר נטוע במקומו. הוא ידע שאלניר ראתה את התקריות הללו ככשלונות שלה. הוא ידע גם שהיא לא תעריך זאת אם תדע שהוא יודע ששוב ד'יברנ אל הצללים. הוא ניסה למנוע ממנה לעשות זאת והיא הפסיקה לעשות זאת בחברתו,אבל ככל הנראה לא כשהייתה לבדה.
~תבטיח לי~ ביקשו האצבעות הקטנות. הצללית ריצדו כאילו אחזה בהם רוח ואלניר נראתה בלתי מרוצה, אבל היא נאנחה בהשלמה.
~אני מניחה שזה טוב מספיק.~ הפעם הוא לא דמיין. ת'ראזין צפה בפה פעור בצללים שזרמו במורד הקיר ונאספו לרגליה של הילדה הקטנה. לרגע נוסף היו רק בריכה של צל מסביב לכפות הרגליים המוכתמות בכתמי עשב ואז, לפתע, צף הצל מעלה, הופך לדבר מה שדמה לעשן שחור. שריריו של ת'ראזין התכווצו אבל נדמה שרגליו צימחו שורשים. הוא לא יכול היה לזוז, ולא להתיק את עינין מהמחזה. הצל עטף אותה, מעמעם את זוהר עורה הבהיר, את גלי הזהב של שערה ולרגע נדמה היה שהיא עטופה בזוג זרועות חזקות שגונן לא היה שונה בהרבה מצבע עורו שלו.
~גם אני אוהבת אותך, ססר.~ סימנה אלניר.
תודה
אלניר היא אחת הדמויות האהובות עלי. אני כותבת אותה בעיקר באנגלית אז זאת הייתה חוויה חדשה, אבל נהניתי. היא דמות די עמוקה והסיפור שלה נכנס די עמוק בז'אנר של הדיון שהיה פי לפני כמה ימים על מה מרגישים נוח להכניס לסיפור ומה לא מבחינה מוסרית. היא ילדה קטנה עם עבר מתוסבך, אבל זה נותן לה בגרות משונה לפעמים שיכולה להיות אפילו די מרתיעה. כמובן שלא רואים את זה כאן.
... אני צריכה לכתוב עוד ממנה.
אלניר היא אחת הדמויות האהובות עלי. אני כותבת אותה בעיקר באנגלית אז זאת הייתה חוויה חדשה, אבל נהניתי. היא דמות די עמוקה והסיפור שלה נכנס די עמוק בז'אנר של הדיון שהיה פי לפני כמה ימים על מה מרגישים נוח להכניס לסיפור ומה לא מבחינה מוסרית. היא ילדה קטנה עם עבר מתוסבך, אבל זה נותן לה בגרות משונה לפעמים שיכולה להיות אפילו די מרתיעה. כמובן שלא רואים את זה כאן.
... אני צריכה לכתוב עוד ממנה.
טיהי!
וארנה-הולם תמיד היה מקום מוזר. עמק באמצע שום-מקום-על-פני-האדמה שבו בית שחדריו הכילו חלונות שהביטו החוצה למרות שכל קירותיהם היו פנימיים, קרונות שהחלל בתוכם גדול מגודלם הפיזי, מקום בו הזאבים מדברים והעצים שרים והיער ער.
כן, וארנה-הולם היה מקום שבו הבלתי רגיל הוא שגרתי אך בכל פעם שת'ראזין חשב שהנה הגיע למצב בו שום דבר לא יכול להפתיע אותו יותר, צץ משהו שגרם לו לשנות את דעתו.
שימי לב למשהו - התיאור שנתת הוא תיאור אווירה בלבד. אין כאן באמת תיאור של מקום. אני לא מדמיינת טוב יותר את וארנה אחרי שקראתי את התיאור הזה. ולכן השאלה - האם התיאור חיוני? כי כרגע הוא רק הקדמה, ומעכב את ההגעה לדיאלוג (המגניב!) שלך.
דוגמא חיה הייתה ממש לפניו. הוא הציץ מעבר לפינת המסדרון בדממה וצפה בבתו היחידה מנהלת שיחה עם הצללים.
האלפית הקטנה עמדה כשפניה אל הקיר והזעיפה את פניה על צילה שלה. אצבעותיה הקטנות ריצדו במהירות שהעין כמעט לא יכולה הייתה לעקוב אחריה, מביעות בשפת הסימנים את שקולה האילם לא יכול היה לבטא.
~אתה יודע טוב מאוד למה אני כועסת עליך!~ אמרו האצבעות העדינות. אלניר זה השם של הבת שלו? אם כן, זה יכול להופיע קודם. "הוא צפה באלניר, ביתו היחידה". זה לא יפריע לסיפור, ויקל על הקורא. יכלה לזעוף כמו טובי אמני הבמה. על הקיר, נדמה היה כי אפילו הצללים נעו באי נוחות.
~אל תעמיד פנים שאתה לא יודע! לא היית צריך לעשות את זה.~ היא סימנה, רגליה הקטנות, היחפות טופפות בחוסר סבלנות.
~לא אכפת לי מה הוא עשה! אם זה לא הפריע לי, זה לא היה צריך להפריע לך! ~ ת'ראזין מצמץ. הוא יכול היה להישבע שהצללים נעו בתגובה לאצבעות הנעות.
~זה לא משנה! עדיין הפחדת אותו וזה מספיק גרוע! אם תמשיך ככה, לא יישארו לי חברים!~ אלניר התעקשה ועיניה בצבע הדשא רשפו לעבר הקיר . אין מצב בעולם שאבא שלה יכול לראות את עיניה הרושפות לעבר הקיר מהזווית בה הוא עומד.
~הם טובים מספיק! הם כל מה שיש לי!~ תנועותיה הפכו מודגשות יותר, פראיות יותר, שוות ערך לצעקה והיא רקעה ברגל קטנה אחת, דמעות בעיניה.
~אם תעשה את זה שוב- ססר, אם תעשה את זה שוב אני לא אדבר איתך לעולם.~ סימניה היו נחרצים, אבל הדמעות שהותירו שבילים על לחייה הפכו את המחזה לקורע לב. ליבו של ת'ראזין יצא אליה. הוא רצה לרוץ אליה, להרים אותה ולחבק אותה, לנחם אותה על שעוד חבר למשחק ברח ממנה. זה קרה לעיתים קרובות וזה שבר את ליבו. אבל הוא נותר נטוע במקומו. הוא ידע שאלניר ראתה את התקריות הללו ככשלונות שלה. הוא ידע גם שהיא לא תעריך זאת אם תדע שהוא יודע ששוב ד'יברנ אל הצללים. הוא ניסה למנוע ממנה לעשות זאת והיא הפסיקה לעשות זאת בחברתו,אבל ככל הנראה לא כשהייתה לבדה. הייתי שמחה אם זה היה מועבר בתוך הדיאלוג. אם הבת שלו היתה אומרת "אני לא יכולה אפילו לדבר עם אבא על זה. הוא אוסר עלי לדבר איתך" או משהו כזה, היה נוצר אימפקט רגשי חזק יותר.
~תבטיח לי~ ביקשו האצבעות הקטנות. הצללית ריצדו כאילו אחזה בהם רוח ואלניר נראתה בלתי מרוצה, אבל היא נאנחה בהשלמה. רוח ואלניר? זו הפעם הראשונה שהביטוי הזה מופיע.
~אני מניחה שזה טוב מספיק.~ הפעם הוא לא דמיין. ת'ראזין צפה בפה פעור בצללים שזרמו במורד הקיר ונאספו לרגליה של הילדה הקטנה. לרגע נוסף היו רק בריכה של צל מסביב לכפות הרגליים המוכתמות בכתמי עשב ואז, לפתע, צף הצל מעלה, הופך לדבר מה שדמה לעשן שחור. שריריו של ת'ראזין התכווצו אבל נדמה שרגליו צימחו שורשים. הוא לא יכול היה לזוז, ולא להתיק את עינין מהמחזה. הצל עטף אותה, מעמעם את זוהר עורה הבהיר, את גלי הזהב של שערה ולרגע נדמה היה שהיא עטופה בזוג זרועות חזקות שגונן לא היה שונה בהרבה מצבע עורו שלו.
~גם אני אוהבת אותך, ססר.~ סימנה אלניר.
הקטע מגניב מאד, והסיטואציה שיצרת מגניבה מאד. אחד הדברים שכדאי לבדוק הוא האם כל שורה בדיאלוג אכן מקדמת אותו הלאה. האם יש שורות שלא צריכות להיות שם? אשמח לראות שכתוב.
וארנה-הולם תמיד היה מקום מוזר. עמק באמצע שום-מקום-על-פני-האדמה שבו בית שחדריו הכילו חלונות שהביטו החוצה למרות שכל קירותיהם היו פנימיים, קרונות שהחלל בתוכם גדול מגודלם הפיזי, מקום בו הזאבים מדברים והעצים שרים והיער ער.
כן, וארנה-הולם היה מקום שבו הבלתי רגיל הוא שגרתי אך בכל פעם שת'ראזין חשב שהנה הגיע למצב בו שום דבר לא יכול להפתיע אותו יותר, צץ משהו שגרם לו לשנות את דעתו.
שימי לב למשהו - התיאור שנתת הוא תיאור אווירה בלבד. אין כאן באמת תיאור של מקום. אני לא מדמיינת טוב יותר את וארנה אחרי שקראתי את התיאור הזה. ולכן השאלה - האם התיאור חיוני? כי כרגע הוא רק הקדמה, ומעכב את ההגעה לדיאלוג (המגניב!) שלך.
דוגמא חיה הייתה ממש לפניו. הוא הציץ מעבר לפינת המסדרון בדממה וצפה בבתו היחידה מנהלת שיחה עם הצללים.
האלפית הקטנה עמדה כשפניה אל הקיר והזעיפה את פניה על צילה שלה. אצבעותיה הקטנות ריצדו במהירות שהעין כמעט לא יכולה הייתה לעקוב אחריה, מביעות בשפת הסימנים את שקולה האילם לא יכול היה לבטא.
~אתה יודע טוב מאוד למה אני כועסת עליך!~ אמרו האצבעות העדינות. אלניר זה השם של הבת שלו? אם כן, זה יכול להופיע קודם. "הוא צפה באלניר, ביתו היחידה". זה לא יפריע לסיפור, ויקל על הקורא. יכלה לזעוף כמו טובי אמני הבמה. על הקיר, נדמה היה כי אפילו הצללים נעו באי נוחות.
~אל תעמיד פנים שאתה לא יודע! לא היית צריך לעשות את זה.~ היא סימנה, רגליה הקטנות, היחפות טופפות בחוסר סבלנות.
~לא אכפת לי מה הוא עשה! אם זה לא הפריע לי, זה לא היה צריך להפריע לך! ~ ת'ראזין מצמץ. הוא יכול היה להישבע שהצללים נעו בתגובה לאצבעות הנעות.
~זה לא משנה! עדיין הפחדת אותו וזה מספיק גרוע! אם תמשיך ככה, לא יישארו לי חברים!~ אלניר התעקשה ועיניה בצבע הדשא רשפו לעבר הקיר . אין מצב בעולם שאבא שלה יכול לראות את עיניה הרושפות לעבר הקיר מהזווית בה הוא עומד.
~הם טובים מספיק! הם כל מה שיש לי!~ תנועותיה הפכו מודגשות יותר, פראיות יותר, שוות ערך לצעקה והיא רקעה ברגל קטנה אחת, דמעות בעיניה.
~אם תעשה את זה שוב- ססר, אם תעשה את זה שוב אני לא אדבר איתך לעולם.~ סימניה היו נחרצים, אבל הדמעות שהותירו שבילים על לחייה הפכו את המחזה לקורע לב. ליבו של ת'ראזין יצא אליה. הוא רצה לרוץ אליה, להרים אותה ולחבק אותה, לנחם אותה על שעוד חבר למשחק ברח ממנה. זה קרה לעיתים קרובות וזה שבר את ליבו. אבל הוא נותר נטוע במקומו. הוא ידע שאלניר ראתה את התקריות הללו ככשלונות שלה. הוא ידע גם שהיא לא תעריך זאת אם תדע שהוא יודע ששוב ד'יברנ אל הצללים. הוא ניסה למנוע ממנה לעשות זאת והיא הפסיקה לעשות זאת בחברתו,אבל ככל הנראה לא כשהייתה לבדה. הייתי שמחה אם זה היה מועבר בתוך הדיאלוג. אם הבת שלו היתה אומרת "אני לא יכולה אפילו לדבר עם אבא על זה. הוא אוסר עלי לדבר איתך" או משהו כזה, היה נוצר אימפקט רגשי חזק יותר.
~תבטיח לי~ ביקשו האצבעות הקטנות. הצללית ריצדו כאילו אחזה בהם רוח ואלניר נראתה בלתי מרוצה, אבל היא נאנחה בהשלמה. רוח ואלניר? זו הפעם הראשונה שהביטוי הזה מופיע.
~אני מניחה שזה טוב מספיק.~ הפעם הוא לא דמיין. ת'ראזין צפה בפה פעור בצללים שזרמו במורד הקיר ונאספו לרגליה של הילדה הקטנה. לרגע נוסף היו רק בריכה של צל מסביב לכפות הרגליים המוכתמות בכתמי עשב ואז, לפתע, צף הצל מעלה, הופך לדבר מה שדמה לעשן שחור. שריריו של ת'ראזין התכווצו אבל נדמה שרגליו צימחו שורשים. הוא לא יכול היה לזוז, ולא להתיק את עינין מהמחזה. הצל עטף אותה, מעמעם את זוהר עורה הבהיר, את גלי הזהב של שערה ולרגע נדמה היה שהיא עטופה בזוג זרועות חזקות שגונן לא היה שונה בהרבה מצבע עורו שלו.
~גם אני אוהבת אותך, ססר.~ סימנה אלניר.
הקטע מגניב מאד, והסיטואציה שיצרת מגניבה מאד. אחד הדברים שכדאי לבדוק הוא האם כל שורה בדיאלוג אכן מקדמת אותו הלאה. האם יש שורות שלא צריכות להיות שם? אשמח לראות שכתוב.
שימי לב למשהו - התיאור שנתת הוא תיאור אווירה בלבד. אין כאן באמת תיאור של מקום. אני לא מדמיינת טוב יותר את וארנה אחרי שקראתי את התיאור הזה. ולכן השאלה - האם התיאור חיוני? כי כרגע הוא רק הקדמה, ומעכב את ההגעה לדיאלוג (המגניב!) שלך.
תראי. אני בהחלט יכולתי להתחיל מ"ת'ראזין עמד והביט באלניר מדברת עם הצללים" אבל יש לי נטייה להתחיל כל סצינה באיזשהוא תיאור ממקם סיטואציה, אחרת הקורא מביט עלי בעיניים גדולות ותוהה לאן זרקתי אותו. הצגתי כאן את העוסדה שזה עולם שאכן קורים בו דברים מוזרים, אבל שלדבר על צללים לא נחשב מקובל בכלל. הצבתי את הדמויות במסדרון עם פניית ר "שימי לב שאמרתי שהוא מציץ מעבר לפינה. זה ממקם את אלניר בפרופיל אלי, אחרת הוא גם לא יכול היה לראות מה היא מסמנת. היא מדברת בשפת סימנים כי היא אילמת)
לכן אני חושבת שיש בתיאור צורך. זה לא שאני לא יכולה לכתוב דיאלוג תלוש וחף ממתארים, אבל זה לא מה שביקשת. והמוח שלי דורש איזו החלקה של הקורא לתוך הדיאלוג.
אלניר זה השם של הבת שלו? אם כן, זה יכול להופיע קודם. "הוא צפה באלניר, ביתו היחידה". זה לא יפריע לסיפור, ויקל על הקורא.
אני בהחלט יכולה לעשות את זה. למעשה זאת שריטה שלי לא להציג את הדמויות בשמות בהתחלה. אני מתארת אותן קודם, מי הן, מה הן, ואז כשהקורא כבר "מכיר" אותן, אני עוברת לשמות. בגלל זה קראתי לה הבת שלו קודם, הבהרתי שהיא אלפית ואז נתתי לה שם. אני אנסה הפוך ואראה איך זה נקרא.
אין מצב בעולם שאבא שלה יכול לראות את עיניה הרושפות לעבר הקיר מהזווית בה הוא עומד.
ראי הסבר בהערה הראשונה
הייתי שמחה אם זה היה מועבר בתוך הדיאלוג. אם הבת שלו היתה אומרת "אני לא יכולה אפילו לדבר עם אבא על זה. הוא אוסר עלי לדבר איתך" או משהו כזה, היה נוצר אימפקט רגשי חזק יותר.
זה לא להאכיל את הקורא בכפית? אמרת בלי מסלקות מידע. זה לא משהו שהיא הייתה אומרת לססר כי הוא יודע. למעשה... הוא יודע המון דברים שהיא לא אומרת. למעשה רימיתי כי זה דיאלוג שהיה יכול להתנהל כולו בראש שלה אם היא לא הייתה כל כך כועסת. הנקודה היא שהיא לא תגיד לו דבר כזה באמצע וויכוח כי הוויכוח לא באמת נטה לכיוון הזה בכלל. הוא לא קשור לת'ראזין. ת'ר הוא צופה מהצד שנותן לי את המספר היודע-יותר-ממך (וא לא באמת כל יודע) ומכיוון שאנחנו מסתכלים מתוך הראש שלו, המחשבות שלו הן מקום נהדר לשים בו מידע.
רוח ואלניר
לא, פשוט לא קראת נכון. זה: "הצללים ריצדו כאילו אחזה בהם רוח" ואז "ואלניר נראתה בלתי מרוצה, אבל היא נאנחה בהשלמה. "
הקטע מגניב מאד, והסיטואציה שיצרת מגניבה מאד. אחד הדברים שכדאי לבדוק הוא האם כל שורה בדיאלוג אכן מקדמת אותו הלאה. האם יש שורות שלא צריכות להיות שם? אשמח לראות שכתוב.
תודה
אני לא באמת יודעת לאן הדיאלוג הזה אמור להתקדם. יש כאן וויכוח קצר והתפייסות. יש שורה שמציגה אותו, שתי שורות מסבירות על מה הוא ומה הטיעונים, שורה שמביאנ אותו לשיא ושתי שורות שמביאות אותו למסקנה. אפשר היה בפחות אבל אז היה חסר לו עומק והוא היה מהיר מדי. היא ילדה, אבל לא בת שלוש. היא לא נדלקת ונכבית כמו זיקוק. היא בונה וויכוח.
אם התכוונת לתיאורים, מצד שני, אפשר להתווכח על זה. אפשר בהחלט להוריד את ההקדמה כי היא לא חיונית במאת האחוזים לדיאלוג עצמו, אבל אנחנו באמת אמורים לתת לך רק עצמות בלי עור? אני יודעת שאני תמיד נוטה לתאר יותר מדי. זה איזה קטע שאני מתמודדת איתו. הבעיה היא שאני באמת לא רואה כאן דברים מיותרים מבחינה עלילתית....
למה זה לא תיאור?
למעשה זה הופיע בכמה ספרים שקראתי. בעיקרון קשה לי לתאר את ה במילים. זו באמת תמונה. זה המבט הזה שאדם מקבל כשהוא כועס ובטוח שהוא צודק ומנסה להעביר נקודה ורואים בעיניים שלו כמה זה בוער בו. זה המבט הזה שבו רגש בוער מתוכך. ניסיתי למצוא תמונה בגוגל אבל לא מצאתי משהו קרוב מספיק.
למעשה זה הופיע בכמה ספרים שקראתי. בעיקרון קשה לי לתאר את ה במילים. זו באמת תמונה. זה המבט הזה שאדם מקבל כשהוא כועס ובטוח שהוא צודק ומנסה להעביר נקודה ורואים בעיניים שלו כמה זה בוער בו. זה המבט הזה שבו רגש בוער מתוכך. ניסיתי למצוא תמונה בגוגל אבל לא מצאתי משהו קרוב מספיק.
וואו גדול וניטפוק קטן
קודם כל אהבתי את הקטע. הוא מעולה. הדמויות והדיאלוג כתובים בצורה ממש אמינה וזורמת.
יש לי רק ניטפוק קטן לגבי אילמות ושפת הסימנים. טוב, שניים למעשה.
הראשון- רוב מוחלט של מי שמשתמש בשפת הסימנים הוא חרש. גם אלא שלא מסוגלים לדבר, זה בדרך כלל בגלל שהם חרשים מינקות ולא למדו לדבר כי הם לא שמעו את ההורים שלהם ואת עצמם. אילמות שלא קשורה בחרשות (כלומר בגלל בעיה במיתרי הקול וכו') מאוד נדירה למיטב ידיעתי.
דבר שני- היא אומרת פעמיים את השם ססר בשפת הסימנים. בשפת הסימנים בדרך כלל יש סימן ספציפי לאנשים (קצת כמו כינוי) שיותר קשור למי שהם מאשר לתרגום ישיר של השם שלהם לשפת הסימנים. יש סימנים לאותיות, ואפשר לאיית את השם של מישהו בעזרת הידיים, אבל זה יותר לאנשים שלא מכירים או פוגשים פעם ראשונה מאשר לחברים קרובים. אז כש אלניר אומרת את השם של ססר בשפת הסימנים, היא כנראה תשתמש בסימן שלו (הכינוי שלו) ולא תאיית את השם שלו. בקיצור, כשת'ראזין יראה אותה מהצד אומרת "ססר", אלא אם הוא מכיר את ססר, ואת הסימן שיש לאלניר בשבילו, הוא כנראה יראה את זה כסימן שהוא לא מכיר, ולא יבין שהיא אומרת "ססר".
קודם כל אהבתי את הקטע. הוא מעולה. הדמויות והדיאלוג כתובים בצורה ממש אמינה וזורמת.
יש לי רק ניטפוק קטן לגבי אילמות ושפת הסימנים. טוב, שניים למעשה.
הראשון- רוב מוחלט של מי שמשתמש בשפת הסימנים הוא חרש. גם אלא שלא מסוגלים לדבר, זה בדרך כלל בגלל שהם חרשים מינקות ולא למדו לדבר כי הם לא שמעו את ההורים שלהם ואת עצמם. אילמות שלא קשורה בחרשות (כלומר בגלל בעיה במיתרי הקול וכו') מאוד נדירה למיטב ידיעתי.
דבר שני- היא אומרת פעמיים את השם ססר בשפת הסימנים. בשפת הסימנים בדרך כלל יש סימן ספציפי לאנשים (קצת כמו כינוי) שיותר קשור למי שהם מאשר לתרגום ישיר של השם שלהם לשפת הסימנים. יש סימנים לאותיות, ואפשר לאיית את השם של מישהו בעזרת הידיים, אבל זה יותר לאנשים שלא מכירים או פוגשים פעם ראשונה מאשר לחברים קרובים. אז כש אלניר אומרת את השם של ססר בשפת הסימנים, היא כנראה תשתמש בסימן שלו (הכינוי שלו) ולא תאיית את השם שלו. בקיצור, כשת'ראזין יראה אותה מהצד אומרת "ססר", אלא אם הוא מכיר את ססר, ואת הסימן שיש לאלניר בשבילו, הוא כנראה יראה את זה כסימן שהוא לא מכיר, ולא יבין שהיא אומרת "ססר".
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.