מעשיות מיתיות מכוננות - קיימות בכל תרבות.
אֵל הוא בהגדרתו מופשט, אימטריאלי, לא מוחשי, ולפיכך איש לא ראהו ואיש לא שמעו.
לא אבות האומה ולא הנביאים, אפילו לא משה.
כל הטוען כי ראהו - הזה (מושפע מהזיות), ובלשון הרמב"ם - "
הכל במראה הנבואה ובמחזה" (הלכות יסודי התורה א י).
כל שראה משה בסיני בחזיון - דמות עטופה כולה כשליח צבור, ועל פי חז"ל, הסיק שהוא רואה את אחוריה על סמך קשר עורף של תפילין של ראש.
אין אנו משגיחין בעדות של אדם שראה משהו במראה-נבואה ובמחזה.
זה כאילו בא וטען "עובדה, חלמתי!".
הזיה יכולה להיות גם קיבוצית.
אלה שאינה הוזים - מתבישים להודות שאינם חשים בדבר ומצטרפים אל ההוזים ב"קריאות אימה" או "קריאות השתאות", ממש כמו במעשיית "בגדי המלך החדשים".
האנושות משני עברי האוקיאנוס הכירה חומרים טבעיים מעודדי הזיה, אנתאוגנים (
entheogens), ו"כהנים" ושמאנים ידעו לעשות בהם שמוש.
לא נשתמר שום טקסט תורה מלפני המאה הראשונה לפנה"ס.
אם תקרא את
נחמיה פרק ח' תראה כי השבים מבבל היו נרעשים עד כדי זעזוע והתיפחות מהקראת הטקסט הפומבית.
ניכר בהם כי לא הכירו את הטקסט.
היתה זו למעשה ההקראה הפומבית הראשונה מעולם של הטקסט.
סטימצקי טרם נוסד ולאיש לא היה הספר בביתו.
כהנים החזיקו בטקסט כלשהו ואמרו כי כך וכך כתוב בו ואבוי למי שפקפק או כָפָר.
עוד נאמר שם "וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן-נון כן בני ישראל, עד היום ההוא" (פסוק יז).
זמנו של יהושע בן-נון - המאה ה-13 לפנה"ס.
זמנו של עזרא - המאה השביעית לפנה"ס.
הטקסט מודה כי לארך כ- 600 שנים לא חגגו סוכות לזכר הארוע המכונן ההסטורי של הנדודים במדבר, והודאת בעל-דין כמאה עדים דמי (גיטין מ ב).
זהו נתק ברור בשרשרת מסורה, בנגוד לטענתך כי קיימת שרשרת מסורה לא-מנותקת.
אם מצרפים לכך את מחקר "גן הכהנים" של פרופ' סקורסקי ועמיתים,
Origins of Old Testament priests, לפיו ה- MRCA של הכהנים חי במאה השביעית לפנה"ס, עולה לכאורה כי עזרא הוא שהעלה על הכתב את מעשיות השבט שהיו מסופרות עד כה סביב מדורת השבט בלילות לבנים.
ומדוע קרוי עזרא "סופר"?
מפני שבהעדר template ממוחשב כבימינו, אחת הדרכים לגלוי טעויות העתקת ספר תורה היתה ספירת מלים ואותיות, שנאמר "לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה" (קדושין ל א).
אשר למעשיות התנ"ך עצמן:
מעשית הבריאה ומעשיית המבול הועתקו ממיתולוגיה מסופוטמית על קירבן, על כרעיהן ועל נוצותיהן. רק שמות הדמויות הוחלפו.
המבול המקראי -
כמות המים ב"משק המים" של כדה"א (ימים, אוקיאנוסים, ימות, אגמים, נחלים, נהרות, קרחון קוטב צפוני, אנטארקטיקה, קרחונים על גבי יבשות אחרות, קרח בראשי הרים, לחות אטמוספרית, מי-תהום) - אין בה אלא כדי הרמת מפלס הימים בכ- 65 מטרים ותו לא, ואילו בבראשית ז יט-כ נטען "
יט והמים, גברו מאד מאד--על-הארץ;
ויכסו, כל-ההרים הגבהים, אשר-תחת, כל-השמים.
כ חמש עשרה אמה מלמעלה, גברו המים; ויכסו, ההרים.". אולם ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים גבהם למעלה משמונה ק"מ.
שמש בגבעון דום (יהושע י יב-יג) - פרוש מעשיה זו הוא שהסבוב העצמי של כדה"א פסק ל"יום תמים" והתחדש לאחר מכן כקודם - בלתי אפשרי.
חזרת הצל עשר מעלות (40 דקות, כדה"א סובב מעלה אחת כל ארבע דקות) לאחור בשעון אחז (מלכים ב כ יא) - לא די שכדה"א מפסיק כאן סבובו העצמי, אלא אף נהפך כיוון הסבוב העצמי למשך 40 דקות שבסופן נעצר הסבוב, התהפך כיוון הסבוב שנית וחזר לקדמותו - בלתי אפשרי.
אילו אכן ארעו שני ארועים אלה (עצירת הסבוב העצמי של כדה"א שלוש פעמים, והפיכת כיוון הסבוב פעמיים) - היו צריכים אלה להמצא גם במעשיות עמים אחרים.
ועדיין לא נגענו בסוגיות שימור תנע-זויתי, ברעידות האדמה שהיו צריכות להתחולל מחמת טלטול הפלטות הטקטוניות והפנים הנוזלי של כדה"א, שלא לדבר על שטפונות עקב עצירת הסבוב העצמי, אך ההתמדה של מי הימים והאוקיאנוסים.
להזכירך - כדה"א משלים סבוב עצמי אחת ל- 24 שעות(*). הקף כדה"א כ- 40000 ק"מ.
יוצא שאדם המצוי על קו המשווה נע במהירות של כ- 900 קשר, כ- 1667 קמ"ש, או 463 מטר/שניה.
ישראל מצויה במעלת רוחב צפונית כ- 32 מעלות ולפיכך יש להכפיל המהירויות בקוסינוס 32 מעלות, בערך 0.85, והתוצאות עדיין גדולות מאד.
עצירת כדה"א והפיכת כיוון סבובו בלא שיתר האנושות חשה בכך - לא אפשרית.
אה, עיקר שכחנו - אדם.
על פי מעשיית הבריאה שבמיתולוגיה היהודית האדם הונפק as-is, מוגמר, כבן עשרים (על פי חז"ל), בצהרי יום שישי לפני כ- 5784 שנים, עוד מעט 5785.
נו, באמת!
זו רציונליות?!
(*) למעשה 23 שעות 56 דקות ועוד כמה שניות יחסית לחלל העמוק. 24 שעות יחסית לשמש.
. אין כל חדש תחת השמש.