hrpbiiapnrpeltework
Well-known member
אז בדיוק לא מזמן קפצנו לביקור כל המשפחה באחד מהם.
כשאמא סיפרה לי שהיא ואבא שוקלים לקנות שם בית, הבעתי תמיהה.
"אנחנו באמת הולכים לקנות שם בית?", שאלתי.
"אולי. נראה".
"ומה נעשה איתו?".
"יש כל מיני דברים שאנחנו יכולים לעשות איתו. אנחנו יכולים לתת אותו לך, או לאחיך, או לעבור לשם כל המשפחה".
"אנחנו יכולים גם להשכיר אותו", הצעתי רעיון נוסף, "על בית שכזה לוקחים שכירות של 10,000 שקל".
"גם. אפשר".
מלבד מה שלהורים לא היה רעיון ספציפי מה לעשות עם אחד הבתים שם גם אם נקנה אחד מהם, גם לא היה להם רעיון ספציפי על בית ספציפי לקנות שם, כך שיכולנו להיכנס לכל אחד מהבתים האלו בשביל לבחון אותו, וביום הביקור, אני התעקשתי על בית מסוים.
אמי, אבי ואחי הסתובבו בבית, הביטו לפה ולשם, בחנו את הבית, את גודלו, את איכויותיו.
אני בעיקר עמדתי בסלון ולא זזתי משם יותר מידי. הבית כבר היה מוכר לי.
אני, אחי ואבי, במיוחד הבטנו באימי בשביל לראות את התרשמויותיה שלה.
בבית שלי, אני נחשב "המלך" של משפחתי, ועל-פי דבריי יישק דבר.
כך פחות או יותר כמעט תמיד, אבל בהחלטות הגדולות והחשובות ביותר, לא שיש הרבה כאלו אבל גם זה קורה, אז זו דווקא אימי שמחליטה, וזאת הייתה אחת מההחלטות הגדולות מאוד האלו, ולכן באותם רגעים ובתוך הבית אני, אחי ואבי הבטנו לא רק בבית אלא גם באמא, מכיוון שידענו שהיא זאת שתחליט בנושא הכל-כך חשוב הזה, כך שהתרשמויותינו שלנו היו למעשה משמעותית פחות חשובות, נאהב את הבית ככל שנאהב.
רק לפרוטוקול, אני מאוד אהבתי את הבית. אהבתי אותו כבר ממזמן.
אחי ואבי אהבו אותו גם הם, אבל לא "עפו עליו".
אמא הכי פחות התלהבה מכולם, והחליטה שלא נקנה אותו.
"אנחנו לא חייבים לקנות אותו בשביל עצמנו. אנחנו יכולים לקנות אותו ולהשכיר אותו", הצעתי שוב פעם כפי מה שעשיתי כבר ימים קודם לכן, מנסה להציל את העסקה הזאת, שדווקא רציתי לראות אותה קורמת עור וגידים-קנייתה של משפחתי את הבית הזה.
אבל זה היה חסר סיכוי. אמא כבר החליטה. היא גם רצתה שאם נקנה פה בית, אז גם אם נקנה רק בשביל להשכיר, עדיין זה יהיה בית שאם נרצה נוכל לעבור אליו בעצמנו כמשפחה, או אולי לתת אותו לי או לאחי הקטן, אבל אמא לא רצתה עבור משפחתנו או עבור מי מילדיה בית שנדמה לה כלא טוב מספיק.
ומכיוון שכל הבתים ברחוב הזה הם אותו הדבר, כדרכם של רחובות להגיע על-פי רוב בדגם מסוים ואחיד של בתים, כבר היה ברור שלא רק שלא נקנה את הבית הזה, אלא גם לא נקנה שום בית מבין כל הבתים החדשים ברחוב החדש הזה שבנו ליד הרחוב שלי.
התאכזבתי במעט. חזרנו הביתה.
האמת היא שמעולם לא חשבתי לעצמי לקנות את הבית ההוא, אבל מאז שאמא הכניסה את הרעיון לתוך הראש שלי, קשה לוותר עליו, ואני באופן אישי, ורק לפרוטוקול, עוד לא מוותר על הרעיון הזה כל-כך מהר.
אני שוקל בחיוב לקנות אותו בעצמי כשאני אהיה עשיר. כמובן שעד אז כבר תגור שם משפחה אחרת, זאת שתקנה את הבית בינתיים, וכדי להעיף אותם משם אצטרך לשלם להם מעל למחיר השוק-4 מיליון שקל. אולי 4.5 מיליון שקל.
אבל יותר מכך לא אעלה.
כלומר, כן. אחרי שאמא נטעה בי את הרעיון, אני רוצה בית מהרחוב ההוא, ועוד את הבית ההוא ספציפית, לא שום בית אחר שם, אבל בכל זאת, יש גבול, ואת האמת? אני לא באמת מתכוון לגור שם או משהו. כנראה אשכיר אותו, אם כי כמובן שדמי השכירות של 10,000 שקל בחודש יהיו כסף קטן לעומת כל שאר הכסף שאני אעשה.
כשאמא סיפרה לי שהיא ואבא שוקלים לקנות שם בית, הבעתי תמיהה.
"אנחנו באמת הולכים לקנות שם בית?", שאלתי.
"אולי. נראה".
"ומה נעשה איתו?".
"יש כל מיני דברים שאנחנו יכולים לעשות איתו. אנחנו יכולים לתת אותו לך, או לאחיך, או לעבור לשם כל המשפחה".
"אנחנו יכולים גם להשכיר אותו", הצעתי רעיון נוסף, "על בית שכזה לוקחים שכירות של 10,000 שקל".
"גם. אפשר".
מלבד מה שלהורים לא היה רעיון ספציפי מה לעשות עם אחד הבתים שם גם אם נקנה אחד מהם, גם לא היה להם רעיון ספציפי על בית ספציפי לקנות שם, כך שיכולנו להיכנס לכל אחד מהבתים האלו בשביל לבחון אותו, וביום הביקור, אני התעקשתי על בית מסוים.
אמי, אבי ואחי הסתובבו בבית, הביטו לפה ולשם, בחנו את הבית, את גודלו, את איכויותיו.
אני בעיקר עמדתי בסלון ולא זזתי משם יותר מידי. הבית כבר היה מוכר לי.
אני, אחי ואבי, במיוחד הבטנו באימי בשביל לראות את התרשמויותיה שלה.
בבית שלי, אני נחשב "המלך" של משפחתי, ועל-פי דבריי יישק דבר.
כך פחות או יותר כמעט תמיד, אבל בהחלטות הגדולות והחשובות ביותר, לא שיש הרבה כאלו אבל גם זה קורה, אז זו דווקא אימי שמחליטה, וזאת הייתה אחת מההחלטות הגדולות מאוד האלו, ולכן באותם רגעים ובתוך הבית אני, אחי ואבי הבטנו לא רק בבית אלא גם באמא, מכיוון שידענו שהיא זאת שתחליט בנושא הכל-כך חשוב הזה, כך שהתרשמויותינו שלנו היו למעשה משמעותית פחות חשובות, נאהב את הבית ככל שנאהב.
רק לפרוטוקול, אני מאוד אהבתי את הבית. אהבתי אותו כבר ממזמן.
אחי ואבי אהבו אותו גם הם, אבל לא "עפו עליו".
אמא הכי פחות התלהבה מכולם, והחליטה שלא נקנה אותו.
"אנחנו לא חייבים לקנות אותו בשביל עצמנו. אנחנו יכולים לקנות אותו ולהשכיר אותו", הצעתי שוב פעם כפי מה שעשיתי כבר ימים קודם לכן, מנסה להציל את העסקה הזאת, שדווקא רציתי לראות אותה קורמת עור וגידים-קנייתה של משפחתי את הבית הזה.
אבל זה היה חסר סיכוי. אמא כבר החליטה. היא גם רצתה שאם נקנה פה בית, אז גם אם נקנה רק בשביל להשכיר, עדיין זה יהיה בית שאם נרצה נוכל לעבור אליו בעצמנו כמשפחה, או אולי לתת אותו לי או לאחי הקטן, אבל אמא לא רצתה עבור משפחתנו או עבור מי מילדיה בית שנדמה לה כלא טוב מספיק.
ומכיוון שכל הבתים ברחוב הזה הם אותו הדבר, כדרכם של רחובות להגיע על-פי רוב בדגם מסוים ואחיד של בתים, כבר היה ברור שלא רק שלא נקנה את הבית הזה, אלא גם לא נקנה שום בית מבין כל הבתים החדשים ברחוב החדש הזה שבנו ליד הרחוב שלי.
התאכזבתי במעט. חזרנו הביתה.
האמת היא שמעולם לא חשבתי לעצמי לקנות את הבית ההוא, אבל מאז שאמא הכניסה את הרעיון לתוך הראש שלי, קשה לוותר עליו, ואני באופן אישי, ורק לפרוטוקול, עוד לא מוותר על הרעיון הזה כל-כך מהר.
אני שוקל בחיוב לקנות אותו בעצמי כשאני אהיה עשיר. כמובן שעד אז כבר תגור שם משפחה אחרת, זאת שתקנה את הבית בינתיים, וכדי להעיף אותם משם אצטרך לשלם להם מעל למחיר השוק-4 מיליון שקל. אולי 4.5 מיליון שקל.
אבל יותר מכך לא אעלה.
כלומר, כן. אחרי שאמא נטעה בי את הרעיון, אני רוצה בית מהרחוב ההוא, ועוד את הבית ההוא ספציפית, לא שום בית אחר שם, אבל בכל זאת, יש גבול, ואת האמת? אני לא באמת מתכוון לגור שם או משהו. כנראה אשכיר אותו, אם כי כמובן שדמי השכירות של 10,000 שקל בחודש יהיו כסף קטן לעומת כל שאר הכסף שאני אעשה.
נערך לאחרונה ב:
