Hubert Hubert
New member
בהתלבטות
שלום לכולם, אני חושב שאני אתחיל בכך שאספר לכם את הסיפור שלי: אוקיי, מאז ומתמיד פחדתי מהצבא, אבל ידעתי שזה משהו שאני חייב לעשות. אני טיפוס די ימני והשתמטות לא באה בבחשבון בעיניי, אבל מצד שני אני לא כזה טיפוס ספורטיבי, אני די עצלן, ובאופן כללי לא בא לבזבז שלוש שנים מהחיים שלי עם קבוצה של אנשים שאני לא מכיר (אני לא מסתדר כל כך טוב עם אנשים ולוקח לי הרבה זמן להתחבר למישהו, ככה שכל הקלישאות על "חברים אמיתיים מוציאים רק בצבא" וכל הגיבוש החברתי וכל זה לא עובדים עליי) ולקבל פקודות. אני ומסגרות לא הולכים טוב, וככל שיש יותר משמעת ויותר הקפדה, ככה זה יותר מטריף אותי. בקיצור, אני עכשיו בי"ב, וכבר התחלתי להכין את עצמי ל3 שנים של סבל ובדידות. כשלפתע, הגיע אור מהשמיים! אור בצורת בחילות והקאות בלתי נפסקות במשך כמה שבועות. הבדיקות אמרו שיש לי כרון. למי שלא יודע, מדובר בדלקת כלשהי במעי. יותר מזה גם אני לא יודע. המחלה לא מגבילה אותי בשום צורה, חוץ מזה שאני צריך לקחת כדורים בבוקר ובערב, ואני מתפקד פחות או יותר אותו הדבר כמו שהייתי מלפני המחלה. אבל מה? מסתבר שבצבא לא מקבלים אנשים עם כרון, בלי קשר לרמה החוזקה של זה. כששמעתי את זה, התמלאתי רגשות מעורבים. מצד אחד, אחלה, אני לא צריך לעשות צבא ונגמר הסיפור, ואפילו לא השתמטתי או רימיתי, אז אני לא צריך להרגיש רע. מצד שני, אני כן יכול להתנדב, ולמרות שזה שוב יהיה בזבוז של שנתיים מהחיים שלי, אני פוחד שאם אני לא אעשה את זה, זה ימשיך לנקר לי בלב עד סוף הימים. החודשים חלפו, עברתי צו ראשון, עברתי ועדת רופאים, וקיבלתי תעודת פטור נוצצת בדואר. בליבי כבר גמלה ההחלטה שצבא אני לא עושה. למה לבזבז הזדמנות כזאת? רבים מחבריי רק חולמים על הזדמנות כזאת, והנה אני מקבל אותה על מגש של כסף, למה לי לקחת אותה? ההורים כמובן אומרים שאני לא אפסול את זה על הסף, כי יש הרבה דברים שאני יכול לתרום לצבא וללמוד ממנו. אבל ההרגשה הכללית שלי היא שהצבא ממש לא רוצה אותי, הרי לא העלו בפני אפילו את האופציה של התנדבות. אני מבין שהם לא יכולים להתחיל להתחנף לכל אחד שמקבל פטור, אבל ראבאק! לפחות להגיד שיש אפשרות! אם הם באמת היו צריכים עוד כוח אדם, אותי, הם היו עושים טיפה מאמץ ליידע אותי לפחות על זה, לא? ולמה שאני אבזבז עכשיו שנתיים מהחיים שלי רק בשביל הפרינציפ, כדי שאני אוכל להגיד "הנה, אני עשיתי צבא". הרי אני לא מאמין לכל הבולשיט שאומר שזה יעשה אותך בן אדם טוב יותר ושזה מחשל אותך, כי עליי זה בכל מקרה לא ישפיע בעבודה המשרדית המשעממת שאני בטח אקבל, אמלא טפסים או אבזבז את הזמן שם על המחשב, ג'וב טוב בקריה ולחזור כל יום הביתה. זה בולשיט. אז מה אתם אומרים? אני חושב שדי החלטתי שאני לא אתנדב, אבל אולי אם אני אשמע דיעה מקורית לשם שינוי, אם תצליחו להאיר לי משהו שבכלל לא חשבתי עליו, אולי זה ישנה את זה. ובבקשה בלי כל מיני דמגוגיות פטריוטיות של "אתה תתרום למדינה שלך וכל אחד חייב לתרום למדינה" וכאלה, כי אני מרגיש שאם כבר אני אעשה למדינה יותר ניירת ולא ממש אתרום לה...
שלום לכולם, אני חושב שאני אתחיל בכך שאספר לכם את הסיפור שלי: אוקיי, מאז ומתמיד פחדתי מהצבא, אבל ידעתי שזה משהו שאני חייב לעשות. אני טיפוס די ימני והשתמטות לא באה בבחשבון בעיניי, אבל מצד שני אני לא כזה טיפוס ספורטיבי, אני די עצלן, ובאופן כללי לא בא לבזבז שלוש שנים מהחיים שלי עם קבוצה של אנשים שאני לא מכיר (אני לא מסתדר כל כך טוב עם אנשים ולוקח לי הרבה זמן להתחבר למישהו, ככה שכל הקלישאות על "חברים אמיתיים מוציאים רק בצבא" וכל הגיבוש החברתי וכל זה לא עובדים עליי) ולקבל פקודות. אני ומסגרות לא הולכים טוב, וככל שיש יותר משמעת ויותר הקפדה, ככה זה יותר מטריף אותי. בקיצור, אני עכשיו בי"ב, וכבר התחלתי להכין את עצמי ל3 שנים של סבל ובדידות. כשלפתע, הגיע אור מהשמיים! אור בצורת בחילות והקאות בלתי נפסקות במשך כמה שבועות. הבדיקות אמרו שיש לי כרון. למי שלא יודע, מדובר בדלקת כלשהי במעי. יותר מזה גם אני לא יודע. המחלה לא מגבילה אותי בשום צורה, חוץ מזה שאני צריך לקחת כדורים בבוקר ובערב, ואני מתפקד פחות או יותר אותו הדבר כמו שהייתי מלפני המחלה. אבל מה? מסתבר שבצבא לא מקבלים אנשים עם כרון, בלי קשר לרמה החוזקה של זה. כששמעתי את זה, התמלאתי רגשות מעורבים. מצד אחד, אחלה, אני לא צריך לעשות צבא ונגמר הסיפור, ואפילו לא השתמטתי או רימיתי, אז אני לא צריך להרגיש רע. מצד שני, אני כן יכול להתנדב, ולמרות שזה שוב יהיה בזבוז של שנתיים מהחיים שלי, אני פוחד שאם אני לא אעשה את זה, זה ימשיך לנקר לי בלב עד סוף הימים. החודשים חלפו, עברתי צו ראשון, עברתי ועדת רופאים, וקיבלתי תעודת פטור נוצצת בדואר. בליבי כבר גמלה ההחלטה שצבא אני לא עושה. למה לבזבז הזדמנות כזאת? רבים מחבריי רק חולמים על הזדמנות כזאת, והנה אני מקבל אותה על מגש של כסף, למה לי לקחת אותה? ההורים כמובן אומרים שאני לא אפסול את זה על הסף, כי יש הרבה דברים שאני יכול לתרום לצבא וללמוד ממנו. אבל ההרגשה הכללית שלי היא שהצבא ממש לא רוצה אותי, הרי לא העלו בפני אפילו את האופציה של התנדבות. אני מבין שהם לא יכולים להתחיל להתחנף לכל אחד שמקבל פטור, אבל ראבאק! לפחות להגיד שיש אפשרות! אם הם באמת היו צריכים עוד כוח אדם, אותי, הם היו עושים טיפה מאמץ ליידע אותי לפחות על זה, לא? ולמה שאני אבזבז עכשיו שנתיים מהחיים שלי רק בשביל הפרינציפ, כדי שאני אוכל להגיד "הנה, אני עשיתי צבא". הרי אני לא מאמין לכל הבולשיט שאומר שזה יעשה אותך בן אדם טוב יותר ושזה מחשל אותך, כי עליי זה בכל מקרה לא ישפיע בעבודה המשרדית המשעממת שאני בטח אקבל, אמלא טפסים או אבזבז את הזמן שם על המחשב, ג'וב טוב בקריה ולחזור כל יום הביתה. זה בולשיט. אז מה אתם אומרים? אני חושב שדי החלטתי שאני לא אתנדב, אבל אולי אם אני אשמע דיעה מקורית לשם שינוי, אם תצליחו להאיר לי משהו שבכלל לא חשבתי עליו, אולי זה ישנה את זה. ובבקשה בלי כל מיני דמגוגיות פטריוטיות של "אתה תתרום למדינה שלך וכל אחד חייב לתרום למדינה" וכאלה, כי אני מרגיש שאם כבר אני אעשה למדינה יותר ניירת ולא ממש אתרום לה...
