ברמה העקרונית את צודקת
וזה נכון בבתים שבהם יש "שקיפות מלאה", שוויוניות ושיתופיות בכל הרמות. מכיוון שזה לא ממש קורה אצל כולם, יש - מהצד השני של כל מה שנאמר כאן עד עכשיו - חשש מסוים שמתן הזיכוי דרך השכר של הגבר לא ישרת את המטרה של עידוד נשים ליציאה לעבודה ותמיכה בנשים בכלל: קודם כל ברמה העקרונית, זה קצת מעוות לתגמל את הגבר על משהו שהאישה עושה, גם אם הם נשואים באושר ובעושר... מצד שני, ברמה הפרקטית יותר, מכיוון שהגבר הוא זה שיקבל את הכסף אליו, לחשבון שלו, שהוא לא בהכרח המשותף וגם אם משותף פורמלית, יש הרבה בתים שבהם הגבר הוא זה שמחליט מה לעשות עם הכסף על דעת עצמו בלבד, והוא לא בהכרח יחליט להיטיב עם האישה - לא באופן ישיר וגם לא באופן עקיף בהגדלת הסכום שמוקצב לניהול משק הבית בכלל, ולטיפול בילדים בפרט. לפחות בואי נגיד שאין לך שום דרך לדעת או לוודא שההטבה שהמדינה נותנת לו/להם לטובת הוצאות הטיפול בילדים, אכן תנותב לשם. ואז מה הועילו חכמים בתקנתם... במובן מסוים, זה עוד דד אנד. אני לא יודעת מה האלטרנטיבה - יכול להיות שכל העניין של תגמול דרך מס הכנסה הוא שורש הבעיה; ואם כן, אולי לא בהכרת ההוצאות, אלא במתן עוד נקודות זיכוי לאישה; ואולי בכלל לא מהכיוון הזה... אין לי ממש מושג אבל אני משוכנעת שיש מישהו שם בחוץ שבטח יש לו רעיון יותר הגיוני. למשל ... אם נסתכל על מה שקורה במדינות מתקדמות יותר במובן הזה (בעיקר צפון אירופה, סקנדינביה ושכנותיה) - המדינה משקיעה בעצמה באופן ישיר בהקמה ניהול ופיתוח של מעונות יום, שיהיו נגישים לכולם; המעסיקים הפרטיים גם הם עושים את זה כי זה חלק מהתרבות העסקית ותפיסת העולם החברתית; זה גם יוצר יותר מקומות עבודה, לרוב כאלו שיותר נשים מוצאות את עצמן בהן; זה גם מאפשר פתרון שנוגע ישירות בעניין עצמו - הילדים - ולא באופן עקיף באיך כל פרט מממן את הטיפול הזה; ובעוד כמה דברים. אלא שכל זה קשור ולא במקרה למדיניות רווחה כוללת יותר, שהתפיסה שלה כל כך שונה ממה שקורה כאן בארץ בשנים האחרונות. ביבי לא חושב שזו האחריות שלו ו/או של המדינה להקים מעונות יום, הוא מאמין שכוחות השוק הפרטיים יכולים וצריכים לדאוג לזה. ולכן זה נראה כמו שזה נראה... כשהוא כבר כן עושה משהו בעניין הזה, הכי קל לו זה להענות ללחצים (לגיטימיים לגמרי!) של קבוצות שיכולות להרשות לעצמם להפעיל לחץ שכזה - אוכולוסיות מבוססות יותר, שפנויות להשקיע בזה אנרגיה ויש להן נגישות למוקדי הכוח - אלו שמקדמים את ההצעה של הכרה בהוצאות הטיפול לצרכי מס. קשה לי לראות מי בדיוק יפעיל בארץ את הלובי שנדרש כדי לקדם אלטרנטיבה מורכבת יותר כמו מה שקורה באירופה למשל, מה גם שכאמור זה יותר מהכל חלק מתפיסת עולם פוליטית חברתית כלכלית רחבה יותר. וזה כבר קצת הופך את העניין הזה ליותר מסובך ברמת היישום שלו בארץ, בשבשנים האחרונות מתנערת יותר ויותר מהכיווון הזה. תראי למשל מה שקורה עם טיפות חלב - ביבי רוצה לסגור אותם. זה מיותר לדעתו. אבל מי נעזר בטיפת חלב? מה עומד מאחרי הארגון הזה? מי עובד שם? את מה זה משרת? נשים, נשים, נשים. בעיקר כאלו שלא יכולות להעזר בשירותי הרפואה הפרטית. בעיקר כאלו שתמיכה ברמה הקהילתית מקומית היא המרכזית בחייהן, אם לא היחידה. זו התשובה לכל השאלות. אבל נראה לי שזה כבר סיפור אחר לגמרי. או שלא בעצם?
